דף ו,ב
בשעת הדחק.
בשעת הדחק - שני בצורת היו, ולא רצה להפסיד טהרות:
והוינן בה, מאי, "לאחר שנזכר"?
אילימא, לאחר שנזכר, דאין הלכה כרבי אליעזר, אלא כרבנן.
בשעת הדחק היכי עביד כותיה?
אלא, דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר,
וכיון שנזכר דלאו יחיד פליג עליה,
אלא רבים פליגי עליה,
אלא רבים פליגי עליה - ובטלין דברי היחיד. והתחיל להתחרט ואמר, כדי הוא כו':
אמר, כדי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק.
אי אמרת בשלמא לתרומה.
היינו דהואי תרומה בימי רבי.
אלא אי אמרת לקדש.
קדש בימי רבי מי הואי?
קדש בימי רבי מי הוה - כמה שנים היה אחר החורבן, בסוף התנאים:
כדעולא.
דאמר עולא, "חבריא מדכן בגלילא".
חבריא מדכן בגלילא - חבירים שבגליל, מטהרים יינם לנסכים. ושמנן, למנחות.
שמא יבנה בהמ"ק בימיהם, ולעולם קדש הוו.
כך שמעתי בחומר בקדש וכך היא שנויה:
הכא נמי, בימי רבי.
ת"ש, "מעשה בשפחתו של רבן גמליאל, שהיתה אופה ככרות של תרומה.
ובין כל אחת ואחת, מדיחה ידה במים, ובודקת.
באחרונה בדקה, ומצאה טמאה.
ובאת ושאלה את רבן גמליאל.
ואמר לה, כולן טמאות.
כולן טמאות - משום מעת לעת שבנדה:
אמרה לו, רבי, והלא בדיקה היתה לי בין כל אחת ואחת?
אמר לה, א"כ, היא טמאה,
היא טמאה - משום פקידה לפקידה:
וכולן טהורות".
קתני מיהת, "ככרות של תרומה"?
מאי "תרומה", תרומת לחמי תודה.
תרומת לחמי תודה - ארבע חלות מד' מינין שבתודה נותנין לכהן.
דכתיב, (ויקרא ז) "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה" וגו':
תרומת לחמי תודה באפיה מאי בעיא?!
באפיה מאי בעיא - הא מ' חלות בעי לה למיפא, והדר אפרושי ד' לתרומה. וארבעין לא מיקרו תרומה:
דאפרשינהו בלישייהו.
ומשני דאפרשינהו בלישייהו - לעולם, מאי תרומה, תרומת לחמי תודה.
ודקאמר, "באפיה מאי בעיא?"
כגון שהפריש לד' מהארבעים חלות בעיסתן, ולאחר אפיית כולן שחט תודה עליהן:
וכי הא דאמר רב טובי בר רב קטינא,
"לחמי תודה שאפאן ד' חלות, יצא".
שאפאן ד' חלות - עשר עשרונים של חמץ, אפאן כולן בחלה אחת.
וג' עשרונות ושליש שבחלות מצה, אפאן בחלה אחת.
וכן של רקיקין.
וכן של רבוכה:
והוינן בה.
והא בעינן ארבעים?
הא בעינן מ' - במנחות ילפינן לה בפרק התודה, (דף עו) ואמאי יצא?:
למצוה.
ומשני למצוה - אבל עיכובא ליכא:
והא בעינן אפרושי תרומה מינייהו?
והא בעי אפרושי תרומה - אחת מכל מין, דהיינו א' מעשר, וכיון דליכא עשר, היאך יפריש:
וכי תימא דמפריש פרוסה, מכל חד וחד?
וכ"ת דמפריש פרוסה - מכל חלה מעט לכהן:
"אחד" אמר רחמנא.
אחד אמר רחמנא - "והקריב ממנו אחד מכל קרבן" וגו' ודרשינן במנחות (דף עז) שלא יטול פרוסה לתרומת כהן:
שלא יטול פרוסה.
ואמרינן, דאפרשינהו בלישייהו.
דאפרשינהו בלישייהו - נטל אחד מעשר לתרומה, ותשע הנותרים, לבעלים. מכל מין ומין אפה בחלה אחת:
הכא נמי, דאפרשינהו בלישייהו.
ת"ש, "שוב מעשה בשפחה של רבן גמליאל, שהיתה גפה חביות של יין.
גפה - סותמת בטיט בידיה, ומדיחה ידיה מן הטיט:
ובין כל אחת ואחת, מדיחה ידיה במים, ובודקת.
ובאחרונה, בדקה ומצאה טמאה.
ובאת ושאלה לרבן גמליאל.
ואמר לה, כולן טמאות.
אמרה לו, והלא בדיקה היתה לי בין כל אחת ואחת?
אמר לה, אם כן, היא טמאה, וכולן טהורות".
אי אמרת בשלמא, חדא דקדש, וחדא דתרומה היא,
היינו דהדרה ושיילה.
אלא אי אמרת אידי ואידי דקדש.
למה לה למהדר ולשייליה?
מעשה שהיה, בשתי שפחות היה.
לישנא אחרינא אמרי לה.
אמר רב הונא, מעת לעת שבנדה, מטמאה בין לקדש ובין לתרומה.
ממאי?
מדלא קתני לה גבי מעלות.
א"ל רב נחמן, והא תני תנא, "לקדש אבל לא לתרומה"?
קבלה מיניה, רב שמואל בר רב יצחק.
קבלה מיניה רב שמואל - להך תיובתא מרב נחמן.
ואוקמא להא דקתני, "לקדש אבל לא לתרומה", הכי קאמר:
בחולין שנעשו על טהרת קדש כו'.
אבל בתרומה ממש, נהגא:
בחולין שנעשו על טהרת קדש.
ולא בחולין שנעשו על טהרת תרומה.
תנן התם, "נולד לה ספק טומאה.
נולד לה - גרסי' נולד בעיסה ספק טומאה:
עד שלא גלגלה,
גלגול בחולין - זהו גמר מלאכה לחלה:
תעשה בטומאה.
תעשה בטומאה - אם ירצה, יטמאנה ביד.
דסוף סוף חלת ספק היא, ולא תאכל:
משגלגלה,
תעשה בטהרה.
תעשה בטהרה - בכלים טהורים, ואל יטמאנה ביד.
ואע"פ דסוף סוף חלתה אסורה?
אסור לטמאה ביד.
הואיל ונגמרה מלאכתה לחלה, אסור לגרום לה טומאה ודאית.
דכתיב, "ואני נתתי לך את משמרת תרומותי".
ודרשינן בבכורות (דף לד), שתי תרומות במשמע, טהורה ותלויה, ואמר קרא, שומרנה:
עד שלא גלגלה, תעשה בטומאה.
חולין נינהו, ומותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל.
משגלגלה, תעשה בטהרה.
חולין הטבולין לחלה, כחלה דמו.
ואסור לגרום טומאה לחלה".
תנא,