דף ט,ב
כל שקורין לה אמא אמא, ואינה בושה".
ר' זירא ור' שמואל בר רב יצחק.
חד אמר, כל שאינה מקפדת.
וחד אמר, כל שאינה בושה.
מאי בינייהו?
איכא בינייהו, בושה ואינה מקפדת.
וכמה עונה?
אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה, עונה בינונית, שלשים יום.
ורבא אמר רב חסדא, עשרים יום.
ולא פליגי.
מר, קחשיב ימי טומאה וימי טהרה.
ימי טומאה וימי טהרה - מראייה ועד ראייה שלשים יום.
ימי טומאה, עשרה.
שבעה לנדה, ושלשה לזיבה.
ועשרים ימי טהרה:
ומר, לא חשיב ימי טומאה.
ת"ר, "זקנה שעברו עליה שלש עונות, וראתה.
דיה שעתה.
ועוד עברו עליה שלש עונות, וראתה.
דיה שעתה.
ועוד עברו עליה שלש עונות, וראתה.
הרי היא ככל הנשים.
הרי היא ככל הנשים - דכיון דעשתה כך שלש פעמים, אין זה סילוק דמים, אלא שינוי וסת.
וכי תימא תיגלי מלתא למפרע, שאף בראשונה, מתוך שדמים מצויין בה, ראתה, ונטמא טהרות למפרע.
לא אחמור רבנן כולי האי במעת לעת:
ומטמאה מעת לעת, ומפקידה לפקידה.
ולא שכוונה.
בשכוונה - שראתה שלש ראיות הללו, בתשעים יום או ביום תשעים ואחד:
אלא אפי' פיחתה,
אלא אפילו פיחתה - כגון:
ראשונה לתשעים ושלשה.
ושניה לסוף תשעים ושנים.
ושלישית לתשעים ואחד.
או הותירה.
כגון:
ראשונה לצ"א יום.
ושניה לצ"ב.
ושלישית לצ"ג.
אפילו הכי, מטמאה מעת לעת.
ולקמן פריך, "מאי, אפילו"? הא ודאי הכי הוא, דמטמאה מעת לעת?
דכיון שפיחתה או הותירה, במה נטהר?
וסת אין כאן, סילוק דמים, אין כאן.
אבל אם כוונה, יש כאן וסת, ודיה שעתה:
והותירה".
"אפי' פיחתה", ולא מבעיא כוונה!
אדרבה, כי כוונה, קבעה לה וסתה, ודיה שעתה?
וכי תימא, רבנן היא, דפליגי עליה דרבי דוסא, דאמרי, "אשה שיש לה וסת, מטמאה מעת לעת"?
איפכא מבעי ליה?
איפכא מיבעי ליה - ולא כשפיחתה או הותירה בלבד אמרו חכמים שתטמא מעת לעת:
ולימא, "ולא שפיחתה והותירה, אלא אפי' כוונה"?
אלא אפילו כוונה - דאיכא למימר יש כאן קביעות וסת, ודיה שעתה, אפילו הכי מטמאה מעת לעת, כרבנן דפליגי עליה דרבי דוסא:
תני, "לא שפיחתה והותירה, אלא אפי' כוונה".
ואיבעית אימא, ה"ק, ולא שכוונה, אלא שפיחתה והותירה.
ואיבעית אימא - סמי מכאן "אפילו", ורבי דוסא היא.
והכי קאמר, ולא כשכוונה. דאי כוונה, קבעה וסת, ודיה שעתה.
אלא שפיחתה והותירה:
אבל כוונה, קבעה לה וסת, ודיה שעתה.
ומני רבי דוסא היא:
ר"א אומר כל אשה שעברו עליה וכו': תניא "אמר להם רבי אליעזר לחכמים, מעשה בריבה אחת, בהיתלו, שהפסיקה שלש עונות.
בהיתלו - שם מקום:
ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו, דיה שעתה.
אמרו לו, אין שעת הדחק ראיה".
מאי שעת הדחק?
איכא דאמרי, שני בצורת הוו.
שני בצורת הוו - ואיכא הפסד מרובה, חששו:
איכא דאמרי, טהרות אפיש לעבידא, וחשו רבנן להפסד דטהרות.
ת"ר, "מעשה ועשה רבי כר' אליעזר.
לאחר שנזכר אמר.
לאחר שנזכר - שלא יפה הורה:
"כדי הוא ר' אליעזר, לסמוך עליו בשעת הדחק".
מאי "לאחר שנזכר"?
אילימא, לאחר שנזכר דאין הלכה כר' אליעזר, אלא כרבנן?
"בשעת הדחק" היכי עביד כוותיה?
אלא דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר.
ומאי "לאחר שנזכר", לאחר שנזכר דלאו יחיד פליג עליה, אלא רבים פליגי עליה.
אמר, "כדי הוא ר' אליעזר, לסמוך עליו בשעת הדחק".
ת"ר, "תנוקת שלא הגיע זמנה לראות, וראתה:
פעם ראשונה, דיה שעתה.
שניה, דיה שעתה.
שניה דיה שעתה - שבראייה ראשונה לא הוחזקה בדמים.
הואיל ולא הגיע זמנה לראות,
עד שתתחזק, כשאר חזקות:
שלישית, הרי היא ככל הנשים.
ומטמאה מעת לעת, ומפקידה לפקידה.
שלישית מטמאה מעת לעת - וכדאמר לקמן, דהא מתניתין רבי היא, דאמר, בתרי זימני, הוה חזקה.
הלכך, בשני ראיות הוחזקה להיות דמים מצויין בה.
ומשהוחזקה ואילך, גזור בה רבנן מעת לעת:
עברו עליה שלש עונות וראתה, דיה שעתה.
עברו עליה שלש עונות וראתה - סילוק דמים הוא זה.
ואפילו בהגיע זמנה לראות, אית ליה להאי תנא, ד"עברו עליה שלש עונות, דיה שעתה".
כדקתני סיפא. ור' אליעזר היא.
דאמר במתניתין, "כל אשה שעברו עליה ג' עונות, דיה שעתה", כדלקמן:
בס"א אינו - ה"ג, ת"ר, "תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, וראתה פעם ראשונה, דיה שעתה.
שניה, דיה שעתה.
שלישית, הרי היא ככל הנשים.
ואע"ג דלגבי בתולת דמים במתני' תנן, "במה אמרו דיין שעתן, בראייה ראשונה.
אבל בשניה מטמאה מעת לעת"?
הני מילי בהגיע זמנה לראות דמים, דדמים מצויין בה, ובחדא זימנא איתחזקה.
אבל זו שאינה ראויה לראות, צריכה שתתחזק בחזקה גמורה. ובתרי זימני הויא חזקה. דהא מתניתין רבי היא, וכדמוקמינן ליה לקמן.
הילכך בשתי ראיות הויא חזקה, ובשלישית מטמאה מעת לעת.
ובההיא ראייה דאיתחזק בה, לא גזרו רבנן טומאה למפרע.
כי היכי דבתולה דמתני', דהגיע זמנה לראות, דמיחזקה בחדא ראייה, ואמרו רבנן, דיה שעתה באותה ראייה.
אף זאת המוחזקת בראייה שניה, דיה שעתה, עד שתראה את השלישית:
עברו עליה שלש עונות - לאחר שהוחזקה וראתה:
דיה שעתה - כרבי אליעזר אוקמינן לה לקמן.
דאמר "כל אשה שעברו עליה שלש עונות דיה שעתה",
כדקתני סיפא. אף בהגיע זמנה וראתה, "עברו עליה שלש עונות וראתה, דיה שעתה".
אלמא ר"א היא:
ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה, דיה שעתה.
ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה - לקמן בעי גמרא, דאי לא עברו עליה שלשה עונות שניות, אלא לסוף עונה חזאי כשאר נשים.
מאי?
לפי שיש לנטות הדבר לשני צדדים, כדבעי לפרושי בסיפא:
ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה, הרי היא ככל הנשים.
ומטמאה מעת לעת, ומפקידה לפקידה.
ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה - מטמאה מעת לעת.
דאיגלאי מילתא, דהנך הפסקות, לאו סילוק דמים הם, אלא שינוי וסת.
ולא שכוונה, אלא שפיחתה והותירה, כדאמרינן לעיל.
ואף על גב דלרבי הוי חזקה בתרי זימני, והוכחה, דשינוי וסת לדילוגו, לאו סילוק דמים הן.
אפילו הכי, לא מטמאינן לה בשניה מעת לעת?
דכיון דלא הגיע זמנה לראות הויא.
הפסקה ראשונה, מחזקינן לה בחוזרת לקדמותה, שלא יהו עוד דמים מצויין בה.
וצריכה שתתחזק כבתחלה.
ופעם ראשונה ושניה, דיה שעתה.
ושלישית, מטמאה מעת לעת.
הלכך, ראייה הסמוכה לה לשלש עונות קמאי, היא ראשונה.
והסמוכה לשניה, היא השניה.
ובשלישית, תטמא מעת לעת.
ואף על גב דבהפסקה חזיתה?
שינוי וסת הוא, ולא סילוק דמים, ע"כ:
וכשהגיע זמנה לראות:
פעם ראשונה, דיה שעתה.
שניה, מטמאה מעת לעת, ומפקידה לפקידה.
וכשהגיע זמנה לראות פעם ראשונה דיה שעתה שניה מטמאה מעת לעת - דהיינו בתולה דמתניתין.
דתנן בה, "במה אמרו דיה שעתה, בראייה ראשונה, אבל בשניה מטמאה מעת לעת":
עברו עליה שלש עונות וראתה, דיה שעתה.
עברו עליה כו' - רבי אליעזר היא, דאמר, אפילו ילדה שעברו עליה שלש עונות, דיה שעתה:
אמר מר,
אמר מר - גבי תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, וראתה שלש פעמים, ואחר כך עברו עליה שלש עונות וראתה, דיה שעתה:
"עברו עליה שלש עונות, דיה שעתה",