דף ט,א
קושי סמוך ללידה,
קושי סמוך ללידה - שלא שפתה בינתים, ודם הקושי, מחמת הולד הוא בא:
רחמנא טהריה?
רחמנא טהריה - מזיבה, בתוך י"א יום.
בפרק בנות כותים (לקמן לז):
אמר רב פפי, הנח מעת לעת דרבנן.
אמר רב פפי - אין ודאי דלאו לידה היא. אבל לענין דיה שעתה, חשיב ולד. דמעת לעת דרבנן:
רב פפא אמר, מידי הוא טעמא, אלא משום דראשה כבד עליה, ואבריה כבדין עליה.
רב פפא אמר - אף על גב דלאו ולד הוא, אפילו הכי דיה שעתה.
דטעמא דמעוברת דיה שעתה, משום דראשה ואבריה כבדין מחמת חולי, ולפיכך דמיה מסולקין.
הלכך בהריון של רוח, נמי ראשה ואבריה כבדין:
הכא נמי, ראשה ואבריה כבדין עליה.
בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא.
ראתה ואח"כ הוכר עוברה,
ואח"כ הוכר עוברה - סמוך לראייתה מיד:
מהו?
כיון דבעידנא דחזאי, לא הוכר עוברה, מטמיא.
או דלמא, כיון דסמוך לה חזאי, לא מטמיא.
א"ל, מידי הוא טעמא, אלא משום דראשה כבד עליה, ואבריה כבדין עליה,
בעידנא דחזאי, אין ראשה כבד עליה, ואין אבריה כבדין עליה.
בעא מיניה ההוא סבא מר' יוחנן, הגיע עת וסתה בימי עבורה, ולא בדקה, מהו?
קא מיבעיא לי, אליבא דמ"ד וסתות דאורייתא, מאי?
וסתות דאורייתא - אותה בדיקה שהצריכוה לאשה להבדק בשעת וסתה, דבר תורה הוא. הלכה למשה מסיני, דאורח בזמנו בא.
ואם בא יום וסתה ולא בדקה, מחזקינן לה טמאה. לקמן בפרק כל היד (דף טז).
וקא מבעיא לן, אם לא בדקה ביום וסתה, בימי עיבורה, מהו:
כיון דוסתות דאורייתא בעיא בדיקה.
או דלמא.
כיון דדמיה מסולקין, לא בעיא בדיקה?
א"ל, תניתוה.
רבי מאיר אומר, "אם היתה במחבא, והגיע שעת וסתה ולא בדקה, טהורה.
אם היתה במחבא - מחמת פחד כרכום או ליסטין:
שחרדה, מסלקת את הדמים".
טעמא דאיכא חרדה.
הא ליכא חרדה, והגיע וסתה, ולא בדקה, טמאה.
אלמא וסתות דאורייתא.
ה"ג אלמא וסתות דאורייתא - וכיון דאיכא חרדה כו':
וכיון דאיכא חרדה, דמיה מסולקין, ולא בעיא בדיקה.
הכא נמי, דמיה מסולקין, ולא בעיא בדיקה:
ה"נ - במעוברת, הואיל ודמיה מסולקין, טהורה:
מניקה עד שתגמול וכו': ת"ר, "מניקה שמת בנה בתוך עשרים וארבע חדש, הרי היא ככל הנשים.
ומטמאה מעת לעת,
ומטמאה מעת לעת - שאין הדבר תלוי אלא בהנקת התינוק. לפי שהדם נעכר ונעשה חלב. וכיון שמת, חוזר הדם לקדמותו:
ומפקידה לפקידה.
לפיכך,
לפיכך - כיון דביניקה תליא מילתא, "אם היתה מניקתו" כו':
אם היתה מניקתו והולכת, ארבע או חמש שנים, דיה שעתה.
דיה שעתה - אע"פ שמת.
שאין הטעם תלוי ביניקת הולד.
אלא מתוך צער לידה, אבריה מתפרקין, ודמה מסתלק.
ואינו חוזר עד כ"ד חדש.
הלכך לא שנא מת לא שנא חי:
דברי ר"מ.
רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אומרים, דיין שעתן כל עשרים וארבע חדש.
לפיכך,
לפיכך - כיון דלאו בתינוק תליא מילתא, "אם היתה מניקתו" כו', שהרי לסוף כ"ד חדש, חוזר הדם:
אם היתה מניקתו ארבע וחמש שנים, מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה".
כשתמצא לומר, לדברי ר"מ, דם נעכר ונעשה חלב.
לדברי רבי יוסי ורבי יהודה ורבי שמעון, אבריה מתפרקין, ואין נפשה חוזרת, עד עשרים וארבע חדש.
נפשה - דמה:
"לפיכך", דר"מ למה לי?
למה לי - כיון דאמר, "הרי היא ככל הנשים", אלמא בתינוק תליא מילתא, פשיטא דאם מניקתו לעולם, דדיה שעתה:
משום, "לפיכך", דרבי יוסי.
ו"לפיכך", דרבי יוסי למה לי?
מהו דתימא רבי יוסי תרתי אית ליה.
מהו דתימא רבי יוסי תרתי אית ליה - דם נעכר. ואבריה מתפרקין.
והיכא דמת בתוך כ"ד חדש, דיה שעתה. משום דעדיין לא חזר דמה.
והיכא דמניקתו חמש שנים, נמי דיה שעתה.
אף על פי שחוזר נפשה לסוף כ"ד חדש, הנקת תינוק, עוכרת לדם ונעשה חלב:
קמ"ל.
קמ"ל - "לפיכך", דדוקא קאמר רבי יוסי.
שאין הטעם תלוי אלא בפירוק אברים.
בין יונק, בין שאינו יונק, דיה שעתה כ"ד חדש. לא פחות ולא יותר.
אבל, "לפיכך", דר"מ לא איצטריך.
דלר"מ אין סילוק דמים תוך כ"ד חדש, טפי מלאחר כ"ד חדש.
דאי יש סילוק, אמאי אמרינן דכי מת תוך כ"ד חדש מטמאה מעת לעת?!
וכיון דאין סילוק, אין חזרה.
והלכך כי מניקתו לעולם, על כרחך דיה שעתה:
תניא נמי הכי, "דם נעכר ונעשה חלב. דברי ר"מ.
רבי יוסי אומר, אבריה מתפרקין, ואין נפשה חוזרת עליה עד עשרים וארבע חדש".
א"ר אלעאי, מאי טעמא דר"מ?
מ"ט דר"מ - כלומר מנ"ל לר"מ, דדם נעכר ונעשה חלב:
דכתיב, (איוב יד) "מי יתן טהור מטמא,
טהור מטמא - חלב מדם:
לא אחד?!"
לא אחד - בתמיה.
כלומר, יחידו של עולם:
ורבנן, א"ר יוחנן, זו שכבת זרע.
ורבנן אמר רבי יוחנן - כלומר, ורבנן, האי קרא מאי עבדי ליה?
לכדרבי יוחנן כו':
שהוא טמא, ואדם הנוצר ממנו, טהור.
ור"א אומר, אלו מי הנדה.
שהמזה, ומזין עליו, טהור.
ונוגע, טמא.
ומזה טהור?!
והכתיב, (במדבר יט) "ומזה מי הנדה יכבס בגדיו".
מאי, "מזה", נוגע.
והכתיב, "מזה", והכתיב, "נוגע"?
ועוד, מזה, בעי כבוס. נוגע, לא בעי כבוס.
ועוד נוגע לא בעי כבוס - דכתיב, "ומזה מי הנדה, יכבס בגדיו. והנוגע במי הנדה, יטמא עד הערב":
אלא מאי מזה?
נושא.
וליכתוב "נושא"?
קמ"ל, דעד דדרי כשיעור הזאה.
הניחא למ"ד, הזאה צריכה שיעור.
הניחא למאן דאמר כו' - פלוגתא היא במסכת זבחים בפ' כל הזבחים שנתערבו (דף פ):
אלא למ"ד, אין צריכה שיעור, מאי איכא למימר?
אפילו למ"ד אינה צריכה שיעור.
ה"מ אגבא דגברא.
אבל במנא, בעינא שיעור.
כדתנן, "כמה יהיו במים, ויהא בהן כדי הזאה?
כדי שיטבול ראשי גבעולין, ויזה".
כדי שיטבול ראשי גבעולין - של אזוב, ולא שיספוק בקינוח:
והיינו דאמר שלמה (קהלת ו) "אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני":
אמרתי אחכמה - בטעם זה.
למה מזה ומזין עליו טהור, ונוגע טמא?
"והיא רחוקה ממני":
איזו היא זקנה כל שעברו עליה שלש עונות [סמוך לזקנתה]: היכי דמי סמוך לזקנתה?
אמר רב יהודה, כל שחברותיה אומרות עליה זקנה היא.
ורבי שמעון אומר,