דף יג,ב
מעטרה ולמעלה,
מעטרה ולמעלה - לצד הגוף:
אסור.
אמר רב, המקשה עצמו לדעת, יהא בנדוי.
ולימא אסור?
דקמגרי יצה"ר אנפשיה.
ורבי אמי אמר, נקרא "עבריין".
שכך אומנתו של יצר הרע.
היום אומר לו, עשה כך.
ולמחר אומר לו, עשה כך.
ולמחר אומר לו, לך עבוד עבודה זרה.
והולך ועובד.
איכא דאמרי אמר רבי אמי, כל המביא עצמו לידי הרהור, אין מכניסין אותו, במחיצתו של הקב"ה.
כתיב הכא, (בראשית לח) "וירע בעיני ה'".
וירע - אלמא מיקרי רע:
וכתיב התם, (תהילים ה) "כי לא אל חפץ רשע אתה, לא יגורך רע".
וכתיב לא יגורך - לא יגור עמך רע:
ואמר ר' אלעזר, מאי דכתיב, (ישעיהו א) "ידיכם דמים מלאו"?
אלו המנאפים ביד.
ביד - מוציא זרע לבטלה:
תנא דבי רבי ישמעאל, (שמות כ) "'לא תנאף' לא תהא בך ניאוף.
בין ביד בין ברגל".
ת"ר, "הגרים, והמשחקין בתינוקות, מעכבין את המשיח".
בשלמא גרים, כדר' חלבו.
דא"ר חלבו, "קשין גרים לישראל, כספחת".
כספחת - דכתיב בגרים, (ישעיהו יד) "ונלוה הגר עליהם, ונספחו על בית יעקב".
לשון, "ספחת". שקשים לישראל, כספחת.
שאין בקיאים במצות, ומביאין פורענות.
ועוד, שמא למדים ישראל ממעשיהן. מפי מורי הזקן.
ויש אומר, שכל ישראל ערבים זה בזה.
ולאו מילתא היא, שלא נתערבו בשביל הגרים.
דאמרינן במס' סוטה, (דף לז) "נמצא לכל אחד מישראל שש מאות אלף ושלשת אלפים ותק"ן בריתות", שכולן נתערבו זה בזה.
אלמא לא נתערבו על הגרים:
אלא משחקין בתנוקות מאי היא?
אילימא משכב זכור?
בני סקילה נינהו?
בני סקילה נינהו - ואת אמרת מעכבים את המשיח ותו לא, הלא במיתה הן נידונים:
אלא דרך אברים.
דרך אברים - היינו שכבת זרע לבטלה, ואינו משכב זכור.
דבמשכב זכור כתיב, (ויקרא כ) "משכבי אשה":
בני מבול נינהו?
אלא דנסיבי קטנות, דלאו בנות אולודי נינהו.
דנסיבי קטנות - והוא ראוי להוליד. נמצא בטל מפריה ורביה כל ימי קטנותה:
דא"ר יוסי, אין בן דוד בא, עד שיכלו כל הנשמות שבגוף.
שבגוף - חדר.
כי "גוף" שם מקום המיוחד, לנשמות העתידים להיות נולדים:
שנאמר, (ישעיהו נז) "כי רוח מלפני יעטוף, ונשמות אני עשיתי":
כי רוח - הרוחות ש"לפני", שגזרתי להיות נולדים קודם, "יעטוף", מעכב את הגאולה.
דקרא בגאולה כתיב. "כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף" וגו'.
"נשמות שאני עשיתי" יעטוף.
ומסיפיה לרישיה מדריש.
יעטוף כמו (בראשית ל) "והעטופים ללבן":
באנשים תקצץ: איבעיא להו, דינא תנן, או לטותא תנן?
דינא תנן: כי הא דרב הונא, קץ ידא.
קץ ידא - דאמרינן בסנהדרין, "כל המרים ידו על חבירו, תקצץ. דכתיב, וזרוע רמה תשבר".
רב הונא, קץ ידא.
אלמא "תקצץ", דינא הוא:
או לטותא תנן".
ת"ש, "דתניא רבי טרפון אומר, יד לאמה, תקצץ ידו על טבורו.
תקצץ ידו על טבורו - קס"ד, טבורו ממש.
והיינו דאמרי ליה, "והלא כריסו נבקעת?", כשקוצצין שם את ידו:
אמרו לו, והלא כריסו נבקעת?
אמר להן, מוטב תבקע כריסו, ואל ירד לבאר שחת".
אי אמרת בשלמא דינא תנן,
היינו דאמרי, "והלא כריסו נבקעת?".
אלא אי אמרת לטותא תנן,
מאי "כריסו נבקעת"?
אלא מאי דינא תנן.
לא סגי דלאו "על טבורו"?!
אלא ה"ק רבי טרפון,
כל המכניס ידו למטה מטבורו,
למטה מטבורו - והכי קאמר, תקצץ, על שהכניסה למטה מטבורו:
תקצץ.
אמרו לו לרבי טרפון, ישב לו קוץ בכריסו, לא יטלנו?!
אמר להן, לא.
והלא כריסו נבקעת?!
והלא כריסו נבקעת - מפני הקוץ:
אמר להן, מוטב תבקע כריסו, ולא ירד לבאר שחת:
משנה החרשת, והשוטה, והסומא, ושנטרפה דעתה,
אם יש להן פקחות, מתקנות אותן,
מתקנות אותן - בודקות אותו, ומטבילין אותן:
והן אוכלות בתרומה:
גמרא "חרשת", איהי תבדוק לנפשה?
דתניא, "אמר רבי, חרשת היתה בשכונתינו.
לא דיה שבודקת לעצמה, אלא שחברותיה רואות, ומראות לה".
ומראות לה - שהיתה בקיאה במראה דם טמא ודם טהור:
התם, במדברת ואינה שומעת.
מדברת ואינה שומעת - כבר שמעה ולמדה לדבר, ואחר כן נתחרשה:
הכא בשאינה מדברת ואינה שומעת.
כדתנן, "חרש שדברו חכמים בכל מקום,
בכל מקום - להוציא מכלל בן דעת:
אינו שומע ואינו מדבר":
הסומא: איהי תבדוק לנפשה, ותיחזי לחבירתה?
א"ר יוסי ברבי חנינא, סומא אינה משנה:
ושנטרפה דעתה: היינו שוטה?
שנטרפה דעתה מחמת חולי.
תנו רבנן, "כהן שוטה, מטבילין אותו, ומאכילין אותו תרומה לערב.
ומשמרין אותו, שלא יישן.
שלא יישן - כדי שלא יתחמם ויראה:
ישן, טמא.
לא ישן, טהור.
רבי אליעזר ברבי צדוק אומר, עושין לו כיס של עור.
כיס של עור - וכשירצו להאכילו יבדקו בכיס:
אמרו לו, כל שכן שמביא לידי חימום?!
אמר להן, לדבריכם שוטה אין לו תקנה?
אמרו לו, לדברינו ישן, טמא. לא ישן, טהור.
לדבריך, שמא יראה טפה כחרדל, ותבלע בכיס?".
ותבלע בכיס - וקאכיל תרומה בטומאת הגוף, והוי במיתה.
דכתיב, (ויקרא כב) "ומתו בו, כי יחללוהו":
תנא, "משום רבי אלעזר אמרו, עושין לו כיס של מתכת".
אמר אביי, ושל נחשת.
כדתניא, "רבי יהודה אומר, רואין אותן גבעולין של אזוב כאילו הן של נחשת".
רואין אותן - לענין מי חטאת קאמר, לטמא במשא.
דבעי' עד דדרי כשיעור הזאה.
כדאמר בפ"ק (לעיל ט) "כמה יהו במים ויהיה בהם כדי הזאה? כדי שיטבול ראשי גבעולין ויזה".
כלומר, כדי שיהא בהם כדי להזות, לבד מה שהאזוב בולע:
רבי יהודה אומר כו' של נחשת - אלמא של נחשת לא בלע:
אמר רב פפא, שמע מינה, מכנסים, אסורים.
שמע מינה - מדקתני, "כל שכן שאתה מביאו לידי חימום", אלמא מכנסים אסורין:
והכתיב (שמות כח) "ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה"?
ההוא כדתניא, "מכנסי כהנים למה הן דומין?
כמין פמלניא
פמלניא - סינר. פורצינ"ט.
חללו תלוי למטה ברוחב, שלא יתעטף האבר ויתחמם:
של פרשים.
של פרושים - צנועים.
ל"א של פרשים:
למעלה, עד מתנים.
למטה, עד ירכים.
ויש להם שנצים.
שנצים - אשרלט"ש כעין שלנו:
ואין להם,
לא בית הנקב.
ולא בית הערוה".
ואין להם לא בית הנקב ולא בית הערוה - כלומר חללו רחב, ותלוי למטה.
ולא היה תיק בין הירכיים, להיות האבר מתעטף בו. שלא יבא (האבר) לידי הרהור.
והיינו "בית הערוה, ובית הנקב", כשהן קצרות, כנגד נקב הרעי, כתבנית אדם, נכנסות בין עגבותיו, ומלוכלכות בזיעה, וגנאי הוא לבגדי קדש בכך.
לישנא אחרינא.
"בית הנקב, ובית הערוה", דרכן היה לעשות נקבים במכנסים כנגד בית הערוה, להשתין מים לחוץ דרך שם. וכן כנגד בית הרעי.
וכשגומר קושר הנקב ברצועה, וסותמו:
אמר אביי