מסכת נידה פרק ב
דף יג,א
משנה כל היד המרבה לבדוק:
כל היד המרבה לבדוק - שבודקת תמיד שמא ראתה:
בנשים, משובחת.
בנשים משובחת - שמתוך כך לא אתי לידי ספק טומאה, ובעלה לא אתי לידי איסורא:
ובאנשים,
ובאנשים - שבודק עצמו תדיר באמתו שמא יצא ממנו קרי:
תקצץ:
תקצץ - שמתחמם, ומרגיש כשממשמש באמה, ומוציא שכבת זרע לבטלה:
גמרא מ"ש נשים, ומאי שנא אנשים?
נשים לאו בנות הרגשה נינהו, משובחות.
אנשים דבני הרגשה נינהו, תקצץ.
הרגשה - שמזדעזעין אבריו, כשמתחמם ורואה קרי:
אי הכי, מאי איריא "מרבה",
כי לא מרבה נמי?
כי קתני, "מרבה" א"נשים".
אנשים - "משובחת" דקתני קאי "מרבה"
אבל "אתקצץ" דבאנשים, אפילו חדא זימנא:
תנא, "בד"א, לענין שכבת זרע.
אבל לענין זוב, אף הוא משובח, כנשים.
לענין זיבה - שיצא זוב ממנו, ורוצה לבדוק כדי למנות ראיותיו.
שתים לטומאה, ושלש לקרבן.
זוב דומה למי בצק של שעורים, ובא מבשר המת.
ושכבת זרע בא מבשר החי, וקשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת:
ואפי' לענין שכבת זרע, אם בא לבדוק בצרור או בחרס, בודק".
בצרור - דבר קשה אינו מחמם:
ובמטלית לא?!
והתניא, "בודק עצמו במטלית, ובכל דבר שרוצה"?
כדאמר אביי, במטלית עבה.
במטלית עבה - קשה היא, ואינה מחממת:
הכא נמי, במטלית עבה.
והיכא איתמר דאביי?
אהא דתנן.
"היה אוכל בתרומה, והרגיש שנזדעזעו איבריו,
שנזדעזעו אבריו - שנעקר זרע מגופו:
אוחז באמתו, ובולע את התרומה".
אוחז באמה - שלא יצא הזרע עד שיבלע את התרומה שבפיו.
דתנן לקמן בפ' יוצא דופן, (דף מ) "הזב ובעל קרי אין מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ":
אוחז?!
והתניא, "רבי אליעזר אומר, כל האוחז באמתו ומשתין, כאילו מביא מבול לעולם".
כאילו מביא מבול - שעבירה זו היתה בידם.
דכתיב (בראשית ו) "כי השחית כל בשר".
ואמרו, "ברותחין קלקלו":
אמר אביי, במטלית עבה.
רבא אמר, אפילו תימא במטלית רכה, כיון דעקר, עקר.
כיון דעקר עקר - ומשום חמום דהשתא, לא נפיק מידי:
ואביי חייש, דלמא אתי לאוסופי.
ורבא לא חייש, דלמא אתי לאוסופי.
ולא?!
והתניא, "הא למה זה דומה,
לנותן אצבע בעין.
שכל זמן שאצבע בעין, עין מדמעת, וחוזרת ומדמעת.
ורבא, כל אחמומי והדר אחמומי בשעתיה, לא שכיח.
לא שכיח - וכי קתני, "למה זה דומה", דתחילתו לא יצא אלא ע"י משמוש האבר, שאינו נעקר יחד, אלא כשהוא ממשמש, יוצא מעט מעט והולך.
אבל היכא דיצא מהרגשה, ונעקר כולו כאחד, תו לא מוסיף:
גופא, "ר"א אומר, כל האוחז באמה ומשתין, כאילו מביא מבול לעולם".
אמרו לו לרבי אליעזר, והלא נצוצות נתזין על רגליו,
ניצוצות ניתזין - שאינו אוחז ואינו מטיל למרחוק:
ונראה ככרות שפכה,
כרות שפכה - סריס אין מימי רגליו עושים כיפה:
ונמצא מוציא לעז על בניו שהן ממזרים?
אמר להן, מוטב שיוציא לעז על בניו שהן ממזרים, ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום".
תניא אידך, "אמר להן רבי אליעזר לחכמים, אפשר יעמוד אדם במקום גבוה וישתין, או ישתין בעפר תיחוח, ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום".
הי אמר להו ברישא?
אילימא קמייתא אמר להו ברישא?
בתר דאמר להו איסורא,
איסורא - אסור לאחוז.
ואפילו אי אפשר לו בענין אחר, אע"פ שמוציא לעז, כדקתני, מוטב שיוציא לעז כו':
הדר אמר להו תקנתא?!
תקנתא - ישתין על גבי עפר תיחוח, דמשמע דאי ליכא הני, יאחוז באמה:
אלא הא אמר להו ברישא.
ואמרו ליה, אין לו מקום גבוה ועפר תיחוח מאי?
אמר להן, מוטב שיוציא לעז על בניו, ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום.
וכל כך למה?
מפני שמוציא שכבת זרע לבטלה.
דא"ר יוחנן, כל המוציא שכבת זרע לבטלה, חייב מיתה.
שנאמר, (בראשית לח) "וירע בעיני ה' אשר עשה, וימת גם אותו".
רבי יצחק ורבי אמי אמרי, כאילו שופך דמים.
שנאמר, (ישעיהו נז) "הנחמים באלים
הנחמים באלים - שמתחממים בעצי אילנות, במדורות גדולים.
כלומר, בעלי הנאות:
באלים - כמו (שם לה) "תחת האלה":
תחת כל עץ רענן,
שוחטי הילדים, בנחלים, תחת סעיפי הסלעים".
אל תקרי, שוחטי אלא סוחטי.
רב אסי אמר, כאילו עובד עבודה זרה.
כתיב הכא, "תחת כל עץ רענן".
וכתיב התם (דברים יב) "על ההרים הרמים, ותחת כל עץ רענן".
רב יהודה ושמואל הוו קיימי אאיגרא דבי כנישתא דשף ויתיב,
דשף ויתיב - שם מקום, המובלע במלכות נהרדעא. מפי מורי הזקן:
בנהרדעא.
אמר ליה רב יהודה לשמואל, צריך אני להשתין.
א"ל, שיננא, אחוז באמתך, והשתן לחוץ.
אחוז באמה - שלא יפלו מים על הגג:
היכי עביד הכי?
והתניא, "ר"א אומר, כל האוחז באמתו ומשתין, כאילו מביא מבול לעולם"?
אמר אביי, עשאו כבולשת.
כבולשת - בולשת, חיל שמחפשין ובוזזין.
כדמתרגמינן, (שם לא) "ויחפש", ובלש:
דתנן, "בולשת שנכנס לעיר.
בשעת שלום, חביות פתוחות, אסורות. סתומות, מותרות.
בשעת מלחמה, אלו ואלו מותרות.
לפי שאין להן פנאי לנסך".
אלמא, דכיון דבעיתי, לא אתי לנסוכי.
הכא נמי, כיון דבעיתי, לא אתי להרהורי.
והכא מאי ביעתותא איכא?
איבעית אימא, ביעתותא דליליא ודאיגרא.
דליליא - ומתיירא שמא יפול:
ואיבעית אימא, ביעתותא דרביה.
דרביה - שמואל:
ואב"א, ביעתותא דשכינה.
דשכינה - שורה בבית הכנסת:
ואיבעית אימא, אימתא דמריה, עליה.
אימתא דמריה - הקב"ה. ואפי' במקום אחר נמי שרי לדידיה:
דקרי שמואל עליה, "אין זה ילוד אשה".
ואיבעית אימא, נשוי הוה.
דאמר רב נחמן, אם היה נשוי, מותר.
ואיבעית אימא, כי הא אורי ליה.
דתני אבא בריה דרבי בנימין בר חייא, "אבל מסייע בביצים, מלמטה".
ואיבעית אימא, כי הא אורי ליה.
דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן, גבול יש לו.
מעטרה ולמטה, מותר.
עטרה - שפה גבוהה המקפת את ראש הגיד: