דף טז,א
כמין נפל.
כמין נפל - הלכך ספק וספק הוא, דדלמא מעיקרא לאו נפל הוא:
והא "לידע אם זכר אם נקבה" קתני?
ה"ק, ובא כהן והציץ בו, לידע אם נפל הפילה אם רוח הפילה.
ואת"ל נפל הפילה, לידע אם זכר אם נקבה?
ואיבעית אימא, כיון דחולדה וברדלס מצויים שם, ודאי גררוהו.
ודאי גררוהו - הלכך ודאי וודאי הוא:
בעו מיניה מרב נחמן, וסתות דאורייתא או דרבנן?
וסתות דאורייתא או דרבנן - הא דקיימא לן דבעי בדיקה בשעת וסתה,דאורייתא היא. דאם לא בדקה טמאה.
ואפילו בדקה אחר זמן ומצאתה טהורה. דאורח בזמנו בא, ודם חזאי, ונפל לקרקע.
או דרבנן הוא דאצרכוה, ואם לא בדקה, טהורה:
אמר להו, מדאמר הונא חברין משמיה דרב, "אשה שיש לה וסת, והגיע שעת וסתה ולא בדקה, ולבסוף ראתה.
ולבסוף ראתה - בבדיקה ראשונה שבדקה עצמה לאחר זמן, ומצאתה טמאה:
חוששת לוסתה, וחוששת לראייתה".
חוששת לוסתה וחוששת לראייתה - אם זמן וסתה קודם מעת לעת של ראייתה, מטמאינן טהרות, דוסתה ואילך. דלמא בזמנו בא.
ואם מעת לעת של ראייתה קודם לוסתה, דלא שהתה משעת וסתה עד ראייתה מעת לעת, אזלינן בתר ראייה. וטמאה מעת לעת.
וקס"ד, דה"ה נמי אם בדקה ומצאתה טהורה, דחוששת לוסתה.
והא דנקט, "ראתה", משום דבעי למימר, וחוששת לראייתה:
אלמא וסתות דאורייתא.
איכא דאמרי, הכי קא"ל.
טעמא דראתה, הא לא ראתה, אין חוששין.
טעמא דראתה - דכיון דבבדיקה ראשונה מצאתה טמאה, אם בדקה נמי בשעת וסתה, הוה משכחא:
אלמא וסתות דרבנן.
איתמר, "אשה שיש לה וסת, והגיע שעת וסתה ולא בדקה, ולבסוף בדקה.
אמר רב, בדקה ומצאת טמאה, טמאה. טהורה, טהורה.
ושמואל אמר, אפילו בדקה ומצאת טהורה, נמי טמאה.
מפני שאורח בזמנו בא".
לימא בוסתות קמיפלגי.
דמ"ס, דאורייתא.
ומ"ס, דרבנן?
אמר ר' זירא, דכ"ע וסתות דאורייתא.
דכ"ע - אפי' רב מודה דוסתות דאורייתא. והא דקאמר, דב"מצאתה טהורה, טהורה".
כשבדקה בשיעור וסת, של וסתה. דודאי אי הוה דם, הוה משכחא.
ושמואל סבר, אפי' הכי טמאה, דאורח בזמנו בא, הואיל ולא בדקה בשעת וסת ממש:
כאן, שבדקה עצמה כשיעור וסת,
כאן, שלא בדקה עצמה כשיעור וסת.
וכאן שלא בדקה עצמה כו' - הא דקאמר לעיל וסתות דאורייתא וטמאה אפילו לרב, בשלא בדקה עצמה בשיעור וסת, ואח"כ בדקה ומצאתה טהורה, טמאה.
ואיכא דאמרי, דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:
ר"נ בר יצחק אמר, בוסתות גופייהו קמיפלגי.
דמ"ס, וסתות דאורייתא.
ומר סבר, וסתות דרבנן.
אמר רב ששת, כתנאי.
"ר' אליעזר אומר, טמאה נדה.
טמאה נדה - אם הגיע וסתה ולא בדקה, קסבר וסתות דאורייתא:
ורבי יהושע אומר, תבדק".
תבדק - לאחר וסתה. מצאתה טמאה, טמאה משעת וסתה. טהורה, טהורה:
והני תנאי כי הני תנאי.
דתניא' "רבי מאיר אומר' טמאה נדה.
וחכ"א, תבדק".
אמר אביי, אף אנן נמי תנינא.
אף אנן נמי תנינא - דלרבי מאיר וסתות דאורייתא:
דתנן, "ר"מ אומר, אם היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה, טהורה.
במחבא - מחמת פחד ליסטין ובולשת:
שחרדה מסלקת את הדמים".
טעמא דאיכא חרדה, הא ליכא חרדה, טמאה.
אלמא, וסתות דאורייתא.
לימא הני תנאי בהא נמי פליגי.
דתניא, "הרואה דם מחמת מכה,
הרואה דם מחמת מכה - שיש לה במעיה:
אפילו בתוך ימי נדתה,
אפי' בתוך ימי נדתה - כלומר בימים שהיא למודה לראות, דהיינו שעת עונתה או שעת וסתה:
טהורה.
טהורה - דתלינן במכה שבאותו מקום:
דברי רשב"ג.
רבי אומר, אם יש לה וסת, חוששת לוסתה".
אם יש לה וסת חוששת לוסתה - כלומר, כשאין לה וסת קבוע, מודינא לך שאף על פי שעברה עונתה תולה במכה.
אבל אם יש לה וסת קבוע, וראתה ביום וסתה, אפי' מחמת מכה, חיישינן שמא טיפת נדה מעורבת בו:
מאי לאו בהא קמיפלגי.
דמר סבר, וסתות דאורייתא.
ומר סבר, וסתות דרבנן?
אמר רבינא, לא.
דכ"ע וסתות דרבנן.
והכא, במקור מקומו טמא, קמיפלגי.
מקומו טמא - וכל דם הבא דרך שם, ואפילו אינו דם נדה, הוי אב הטומאה לטמא אדם טומאת ערב. ואם נגעה בטהרות, טמאים.
וקאמר ליה רבי כו' ולהקל על דבריו בא.
וה"ק, אם יש לה וסת, כלומר אם אתה אומר לטמאה מפני וסתה, חוששת לוסתה. כלומר יש לך לטמאה טומאת שבעה?
והואיל ואינך חושש לכך, שהרי אתה אומר טהורה משום נדה, שוב אין לה טומאה?:
רשב"ג סבר, אשה טהורה, ודם טמא, דקאתי דרך מקור.
ואמר ליה רבי, אי חיישת לוסת, אשה נמי טמאה.
ואי לא חיישת לוסת, מקור מקומו טהור הוא:
משנה בית שמאי אומרים, צריכה ב' עדים על כל תשמיש ותשמיש.
שני עדים - חדשים, על כל תשמיש. אחד לפניו ואחד לאחריו. ולמחר תעיין בהם:
או תשמש לאור הנר.
או תשמש לאור הנר - ותבדוק לאחר תשמיש עד שקנחה בו:
בית הלל אומרים, דיה בשני עדים כל הלילה:
דיה בשני עדים כל הלילה - אחד לפני תשמיש ראשון ואחד לאחר תשמיש אחרון.
ואע"ג דמשמשת ולא ידעה אי חזאי ביני וביני?
בין לבית שמאי בין לבית הלל, לא איכפת לן.
דלא הוצרכו לבדוק אלא לחומר טהרות: