לתלות:
לתלות - ת"ק סבר, ה' דמים טמאין ודאי, ואידך ספיקא.
ולב"ה טהורין ממש:
הירוק עקביא בן מהללאל מטמא: ולית ליה לעקביא "דמיה דמיה, הרי כאן ארבעה"?
אב"א, לית ליה.
ואב"א, אית ליה.
מי לא א"ר חנינא, "שחור, אדום הוא אלא שלקה".
הכא נמי, מלקא הוא דלקי:
וחכמים מטהרין: היינו ת"ק?
היינו ת"ק - דאמר ה' דמים ותו לא:
איכא בינייהו לתלות:
א"ר מאיר אם אינו מטמא משום כתם כו': א"ר יוחנן, ירד ר"מ לשיטת עקביא בן מהללאל, וטימא.
ירד ר' מאיר כו' - ומטמא דם ירוק משום נדה:
וה"ק להו לרבנן.
נהי, דהיכא דקא משכחת כתם ירוק אמנא,
אמנא - על בגדה:
לא מטמאיתו.
לא מטמאיתו - דכיון דירוק הוא מסתמא לאו מגופה אתא, דלא שכיח ולא תלינן בה. אלא היכא דחזיא מגופה, דם הוא:
היכא דקחזיא דם ירוק מגופה תטמא?
אי הכי, "אם אינו מטמא משום כתם, מטמא משום משקה?!".
"משום רואה" מבעיא ליה?
אלא ה"ק להו.
נהי היכא דקא חזיא דם ירוק מעיקרא, לא מטמאיתו.
נהי דהיכא - דחזיתיה דם ירוק מעיקרא לא מטמאיתו משום רואה, דלאו דם הוא. והיינו משום כתם, כלומר, כשאר דם שכתמו טמא:
היכא דחזיא דם אדום, והדר חזיא דם ירוק, תטמא?
תטמא משום משקה - כרוקה וכמי רגליה.
אם נוגעין בו, אדם וכלים וטהרות, באותו דם ירוק שראתה בימי נדותה, שהיתה נדה מדם אדום.
ואמאי מטהריתו לגמרי:
מידי דהוה אמשקה זב וזבה?
ורבנן?
דומיא, ד"רוק".
מה רוק שמתעגל ויוצא, אף כל שמתעגל ויוצא.
שמתעגל ויוצא - שמתאסף תחלה ואח"כ יוצא.
לאפוקי דם, בין טמא בין טהור, כשהוא בא, נוטף ויוצא, ראשון ראשון:
לאפוקי האי, דאין מתעגל ויוצא.
אי הכי שפיר קאמרי ליה רבנן לר' מאיר?
אלא ה"ק להו, להוי כמשקה להכשיר את הזרעים?
להוי כמשקה - להכשיר זרעים, שאם יגע שרץ בהן, יטמא.
ואמאי מטהריתו לגמרי:
ורבנן?
בעי (במדבר כג) "דם חללים" וליכא.
דם חללים ישתה - דם שהנפש יוצאה בו קרוי משקה.
ולענין הכשר בעינן משקה.
כדכתיב, (ויקרא יא) "ואשר יבא עליו מים יטמא, וכל משקה אשר ישתה".
כלומר, אוכל ומשקה אשר ישתה יבא על האוכל.
והכי מוקמינן לה בפסחים (דף טז):
אי הכי שפיר קאמרי ליה רבנן לר' מאיר?
אלא הכי קאמר להו, אלפוה בג"ש?
אלפוה בג"ש - להכשיר את הזרעים:
כתיב הכא, (שיר השירים ד) "שלחיך
שלחיך - דם נדות השלוח מן האשה:
פרדס רמונים".
פרדס רמונים - כפרדס זה שהוא נעול להשתמר.
כך בנות ישראל נועלות פתחיהן בימי נדותן, מהיזקק לבעליהן.
"עם פרי מגדים", היינו בנים.
וכתיב, "שילוח במים".
מה מים מכשירין, אף דם נדות מכשיר:
וכתיב התם, (איוב ה) "ושולח מים על פני חוצות".
ורבנן?
אדם דן ק"ו מעצמו, ואין אדם דן ג"ש מעצמו:
אין אדם דן ג"ש מעצמו - אא"כ קבלה מרבו הל"מ, דדלמא קרא למילתא אחריתי איצטריך:
רבי יוסי אומר לא כך וכו': היינו ת"ק?
הא קמ"ל מאן ת"ק רבי יוסי.
וכל האומר דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם:
איזהו אדום כדם המכה: מאי, "כדם המכה"?
אמר רב יהודה אמר שמואל, כדם שור שחוט.
שור - דמו אדום.
כדאמר בסדר יומא (דף נו) "האי חיור והאי סומק":
ולימא, "כדם שחיטה"?
אי אמר, כדם שחיטה הוה אמינא, ככולה שחיטה.
דם שחיטה - משתנה והולך:
קמ"ל, "כדם המכה", כתחילת הכאה של סכין.
עולא אמר, כדם צפור חיה.
צפור חיה - דם היוצא מצפור חי ע"י מכה:
איבעיא להו.
"חיה" לאפוקי שחוט.
או דלמא, לאפוקי כחוש?
או דלמא לאפוקי כחוש - והאי חיה לשון בריאה הוא:
תיקו.
זעירי אמר רבי חנינא, "כדם מאכולת של ראש".
מיתיבי, "הרגה מאכולת, הרי זה תולה בה".
הרגה מאכולת - אשה הרואה כתם בבגדה, אם הרגה מאכולת, תולה בה.
ואי קשיא, הא שיעור כתם, כגריס ועוד, ומאכולת כולי האי לא הוי?
כדאמר בפירקין, "בעינן כגריס ועוד לאפוקי מדם מאכולת".
לא קשיא.
ההיא לר' חנינא בן אנטיגנוס.
הא לרבנן בפרק הרואה כתם, (לקמן דף נח) דלא בעי האי שיעור:
מאי לאו, דכוליה גופה?
מאי לאו מאכולת דכולה גופה - אלמא כל מאכולת דומה לדם נדות, ואת אמרת, דם מאכולת של ראש, הוא דדמי לדם נדות, אבל דשאר הגוף לא:
לא.
דראשה.
אמי ורדינאה
אמי ורדינאה - נאה, כורד.
ובגיטין (דף מא) קרי ליה, "אמי שפיר נאה".
ל"א, ורדינאה מקום הוא ששמו ורדינא.
בעירובין (דף מט):
א"ר אבהו, כדם אצבע קטנה של יד שנגפה, וחייתה, וחזרה ונגפה.
ולא של כל אדם.
אלא של בחור שלא נשא אשה.
ועד כמה?
עד בן עשרים.
מיתיבי, "תולה
תולה - כתמה:
בבנה ובבעלה".
בבנה ובבעלה - אם יש בהן מכה. שמא נטף עליה כששוכבין יחד.
אלמא דם בנה ובעלה, דומה לדם נדות:
בשלמא בבנה, משכחת לה.
בשלמא בנה משכחת לה - שלא נשא:
אלא בעלה, היכי משכחת לה?
אלא בעלה - הא נשוי הוא:
אמר ר"נ בר יצחק, כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה.
ר"נ אמר, כדם הקזה.
רב נחמן - אמתני' קאי:
מיתיבי, "מעשה ותלה ר"מ
ותלה רבי מאיר - כתם: