דף ל,א
מכדי ימי טהרה כמה הוו?
מכדי ימי טוהר כמה - משכה ספקא דידהו לבתר שבועים קמאי:
שתין ושיתא.
שתין ושיתא - ושבועים, הרי פ'.
ומהני, ס"ו טבילות, כבר טבלה מהן ז', בלילי שבוע שלישי, משום הך ספקא דטבולת יום ארוך:
דל שבוע ג' דאטבלינן לה.
דל הני ז' פשו להו שתין נכי חדא - שעדיין צריכה לטבול משום הך ספק בתוך י' שבועים הבאים, ול"ה שטבלה בתוך ג' השבועים הראשונים, שבעה בראשונה, וכ"ח בשתים אחרונות, הרי ל"ה ושתין נכי חדא, הרי צ"ד:
פשו להו שתין, נכי חדא.
שתין נכי חדא ותלתין וה', תשעין וד' הויין.
"תשעין וחמש" מאי עבידתייהו?
אמר רב ירמיה מדפתי, כגון שבאת לפנינו בין השמשות.
דיהבינן לה טבילה יתירתא.
טבילה יתירתא - עד השתא הוה ס"ד, דבאת לפנינו ביום. כגון ביום ר"ח ניסן, ואטבלוה לאורתא, ומשכו פ' דילה. ל' מניסן, וכ"ט דאייר, וכ"א דסיון, כלים פ' יום. הרי פ' טבילות בלילות, וי"ד בימים של ב' שבועות הראשונות, הרי צ"ד.
והשתא מוקמינן, שבאת לפנינו בין השמשות לילה שהוא ר"ח, ואטבלה בההיא ליליא, משום ספק סוף טומאה, ומשכי נמי פ' שלה עד כ"א בסיון, כאילו באתה ביום ראש חדש.
דאיכא לספוקי, דילמא באותו בין השמשות ילדה, והוא מר"ח, וההיא טבילה דליל ראש חדש, איתוספא לה.
נמצאו לה ח' טבילות בשבוע ראשונה, וכ"ח דב' וג', הרי ל"ו
וקשיא לי, אמאי נקט בין השמשות, ה"ל לאוקמא שבאת לפנינו בלילה?
ומסתברא דלהכי נקט בין השמשות, דדק בלישנא דמתני', דנקט ג' שבועים טהורים.
הילכך כי איכא בין השמשות, איכא למיקרי יום זה טהור, דשמא בין השמשות יממא הוא, ומיום שעבר הוא, והיום הזה כולו טהור.
ומיהו טבילותיה משכי עד שמונים לבד מהך משום דבין השמשות ספק ליליא: ל"ה - דקאמרי ב"ה מאי עבידתייהו ומשני עשרין ותמניא הויין:
ולב"ה דאמרי טבולת יום ארוך לא בעי טבילה.
"ל"ה" מאי עבידתייהו?
עשרים ותמניא, כדאמרן.
כדאמר - י"ד בימים וי"ד בלילות. וכולן משום ספק סוף ימי טומאה.
והוא הדין דלב"ה הוו להו עשרין ותשע.
דכיון דאוקמינן שבאה בין השמשות, איכא ט"ו טבילות בלילה, משום ספק בין השמשות.
והאי דלא מותבינן ליה לקמיה?
משום דאותבינן אחריתי, ומשנינן, חד בשבוע לא קמיירי.
והך נמי חדא בשבוע היא:
הך שבוע ה', מטבלינן כל ליליא וליליא.
האי שבוע ה' - שאינה רואה בו, כל יומא איכא לספוקי בסוף נדה, ומטבלינן לה בכל לילות.
דשבוע ד' ראתה בכל יום ויום.
ראשון, דילמא תחלת נדה היא, וטובלת לסוף שבעה, שהוא ליל ראשון של שבוע ה'.
וליל שני נמי טבלה, דילמא יום ראשון של שבוע רביעי מימי טוהר הוא, ויום ב' הואי תחלת נדה, והאידנא הוי ליל טבילתה.
וכן כולהו.
והוו להו שבעה טבילות.
והוא הדין נמי, דכל לילות של שבועים טהורים, איכא לספוקי סוף נדה, משום שבוע טמא שלפניה.
אלא ב"ה, טבילות דלאחר ל"ה, דהוא ליל תשמיש, לא קחשיב.
דכל טבילות דב"ה, קודם תשמיש נינהו.
והכי אמר לקמן:
אימר סוף נדה היא.
י' שבועין למה לי, בתמניא ופלגא סגי?
בתמניא ופלגא סגיא - לבד הג' שבועות דטהורה. דהא כלין ימי טבילה בסוף שמונים, והוא באמצע שבוע תשיעי של י' שבועים:
איידי דתנא פלגא דשבוע, מסיק ליה.
שבוע - תשיעי טמא הוא:
ואיידי דתנא שבוע טמא, תנא נמי שבוע טהור.
והאיכא טבילת זבה?
טבילת זבה - דכל שבוע טמא, איכא לספוקי בזיבה?
לבד משבוע רביעי, שאי אתה יכול לספקו בכך, כדפרישית לעיל. שאין זבה אלא לאחר נדות, וזו לא ראתה כלום עד הרביעי.
וכל שבוע טהור, איכא לספוקי בימי ספירת זיבתה, ובעיא למטבל ביום ז' של כל שבוע טהור:
דלפני תשמיש קחשיב, דלאחר תשמיש לא קחשיב.
ולב"ש דחשיב דלאחר תשמיש, ניחשוב נמי טבילת זבה?
בלידה קמיירי, בזיבה לא קמיירי.
והאיכא יולדת בזוב?
יולדת בזוב קחשיב, זיבה גרידתא לא קחשיב.
שבועתא קמא דאתיא לקמן, ליטבלה ביומא.
דילמא כל יומא ויומא שלימו לה ספורים דידה?
הא מני ר"ע היא דאמר, בעינן ספורים בפנינו.
ר"ע - דפרק אחרון (לקמן דף סט):
סוף שבוע קמא ליטבלה?
סוף שבוע ראשון - ביום השביעי ליטבלה ביום?
דילמא בין השמשות יום הוא ויום ראשון שבאתה לפנינו טהור, ואיכא ז' ספורים לפנינו:
חד בשבוע לא קמיירי.
חדא טבילה בשבוע לא קמיירי - וה"ה דהוה לן לאותובי לב"ה, דליחשוב עוד טבילה יתירתא לטבילות הלילות של ספק לידה, הואיל ובין השמשות באתה?
אלא האי שינויא גופיה אית בה, דחדא בשבוע לא קמיירי, הילכך לא פריך:
יומא קמא דאתיא לקמן, ליטבלה, דילמא שומרת יום כנגד יום היא?
בזבה גדולה קמיירי, בזבה קטנה לא קמיירי.
ש"מ תלת.
ש"מ ר"ע היא, דאמר בעינן ספורים בפנינו.
וש"מ ר"ש היא, דאמר, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן, שמא תבא לידי ספק.
וש"מ טבילה בזמנה מצוה.
ורבי יוסי בר' יהודה אומר, דיה לטבילה באחרונה, ולא אמרינן טבילה בזמנה מצוה:
משנה
המפלת
המפלת - שליא:
ליום מ',
ליום מ' - לטבילתה:
אינה חוששת לולד.
אינה חוששת לולד - שלא נגמר יצירתו עד שיכלו כל מ' יום:
ליום מ"א, תשב לזכר ולנקבה ולנדה.
ולנדה - דילמא ליכא ולד.
ובגמ' מפרש, למה הוזכר זכר:
רבי ישמעאל אומר, יום מ"א, תשב לזכר ולנדה.
תשב לזכר - ז' ימי טומאה.
ואפילו בלידה יבשתא.
אבל שבועים דנקבה ליכא לספוקי.
כדקתני טעמא, שיצירת נקבה לפ"א:
יום פ"א, תשב לזכר ולנקבה ולנדה.
שהזכר נגמר למ"א.
והנקבה לפ"א.
וחכ"א, אחד בריית הזכר ואחד בריית הנקבה, זה וזה מ"א:
גמרא
למה הוזכר "זכר"?
אי לימי טומאה, הא קתני נקבה.
הא קתני נקבה - דה"ל שבועים, ויש בכלל מאתים מנה:
ואי לימי טהרה
אי לימי טוהר - להחמיר שלא יהא לה אלא ימי טוהר דזכר: