דף ל,ב
הא קתני נדה?
הא קתני נדה - דכל דמים שתראה טמאים?
ומשני', לכך הוזכר זכר, שאם תראה ליום ל"ד, ותחזור ותראה ליום מ"א, תהא מקולקלת עד מ"ח.
שכשראתה ליום ל"ד ללידתה, אמרינן טמאה, אע"ג דאכתי משכי ימי טוהר דזכר, מספקינן לה בלא ולד, ותשב לנדה.
וכי הדר חזיא ליום מ"א, שהוא ח' לראייתה, ותרצה להיות שומרת יום כנגד יום, אמרינן ולד היה, וזכר היה, וראייה דיום ל"ד דם טוהר היא, והשתא הוא דהויא תחלת נדה.
והשתא מקלקלינן לה, דלא טבלה עד מ"ח, שהוא ח' לראייה אחרונה.
ואי לאו משום ספקא דזכר, הוה טבלה למחר, ליום מ"ב, ממ"נ.
אי לאו ולד הוא, הרי שומרת יום כנגד יום היא.
ואי ולד הוא ונקבה היא, אכתי הוה דם טוהר עד שמונים.
וספקא דזכר, מקלקלא לה:
שאם תראה יום ל"ד, ותחזור ותראה יום מ, ואחד, תהא מקולקלת עד מ"ח.
וכן לענין נקבה.
וכן לענין נקבה - כלומר וספקא דנקבה, נמי מקלקלא לה האי קלקולא:
שאם תראה יום ע"ד, ותחזור ותראה יום פ"א, תהא מקולקלת עד פ"ח:
עד פ"ח - דלא טבלה עד פ"ח.
דאי הוה פשיטא לן דלאו ולד הוא, הואי טבלה למחר ביום פ"ב.
דראיית פ"א באחד עשר יום שבין נדה לנדה היא.
ומשום דמספקא לן דילמא ולד הוה, וראייה דיום ע"ד דם טהור הוה, והשתא הויא תחלת נדה, לא טבלה עד פ"ח:
רבי ישמעאל אומר יום מ"א תשב לזכר ולנדה כו': תניא, "רבי ישמעאל אומר, טימא וטיהר בזכר, וטימא וטיהר בנקבה.
טימא וטיהר בזכר - מ' יום בין שתיהן, ז' לטומאה ול"ג יום לימי טוהר:
מה כשטימא וטיהר בזכר, יצירתו כיוצא בו.
אף כשטימא וטיהר בנקבה, יצירתה כיוצא בה.
אמרו לו, אין למדין יצירה מטומאה.
אמרו לו לר' ישמעאל, מעשה בקליאופטרא מלכת אלכסנדרוס, שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות, ובדקן ומצאן זה וזה למ"א.
נתחייבו הריגה - ומתוך שעומדות ליהרג, ניסו בהם, ויחדום לביאה, וקרעו שתיהם לסוף מ', ונמצא אחד זכר ואחד נקבה:
אמר להן, אני מביא לכם ראייה מן התורה, ואתם מביאין לי ראייה מן השוטים?!"
מאי ראיה מן התורה?
אילימא, טימא וטיהר בזכר, וטימא וטיהר בנקבה, כו'.
הא קאמרי ליה, אין דנין יצירה מטומאה.
אמר קרא, "תלד", הוסיף לה הכתוב לידה אחרת בנקבה.
תלד - ד"אם נקבה תלד" (ויקרא יב) קרא יתירא הוא. דמצי למכתב, "ואם נקבה וטמאה שבועים", דהא כתיב לעיל, "וילדה זכר":
ומאי ראיה מן השוטים?
אימר נקבה קדים, ואיעבור ארבעין יומין קמי זכר.
מקמי זכר - ואף ע"ג שיחדום לבעול ביום אחד, שמא מעוברת היתה קודם לכן:
ורבנן?
סמא דנפצא אשקינהו.
סמא דנפצא - סם שמפלת בו, ומנפצא כל זרע שבמעים קודם לכן:
ור' ישמעאל, איכא גופא דלא מקבל סמא.
"אמר להם ר' ישמעאל, מעשה בקלפטרא מלכת יוונית שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות, ובדקן ומצאן זכר לארבעים ואחד, ונקבה לפ"א.
אמרו לו, אין מביאין ראיה מן השוטים.
מאי טעמא?
הך דנקבה אייתרה ארבעין יומין, והדר איעבר.
ורבי ישמעאל?
לשומר מסרינהו.
לשומר מסרינהו - שלא בא אדם עליהן, אלא אותו היום:
ורבנן?
אין אפוטרופוס לעריות.
אימא שומר גופיה בא עליה.
ודילמא אי קרעוהו להך דנקבה בארבעין וחד הוה משתכחא כזכר?
ודילמא אי קרעוה כו' - לרבי ישמעאל פריך.
נהי נמי דלשומר מסרינהו, אפ"ה מנלן שלא נוצרה נקבה עד פ"א?
דילמא אי קרעוה להך ליום מ"א, הוה משתכחא:
אמר אביי בסימניהון שוין:
בסימניהון שוין - נקבה שנמצא ליום פ"א, לא היו אבריה ושערה וצפורניה אלא כשיעור של זכר ליום מ"א:
וחכ"א אחד בריית זכר ואחד בריית נקבה וכו': חכמים היינו ת"ק?
היינו ת"ק - דתנא לעיל, "ליום מ"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה", אלמא בריית נקבה ליום מ"א:
וכי תימא למסתמא רישא כרבנן, ויחיד ורבים הלכה כרבים?
וכי תימא רישא - להכי תנא ליה, לאשמועינן סתמא דמתניתין כרבנן, ונשמע מינה דהלכתא כוותייהו.
ולא נהירא לי גירסא, ופירושה.
דה"ל סתם ואח"כ מחלוקת, ואין הלכה כסתם?
ונ"ל דהכי גרס.
"וכי תימא למסתמא כרבנן, ויחיד ורבים הלכה כרבים.
פשיט?א
מהו דתימא" כו'.
והכי פירושה.
וכי תימא תנא הך סיפא לאשמעינן דסתמא דלעיל סתמא דרבנן היא, ויחיד ורבים הלכה כרבים.
פשיטא דסתמא דרבים היא, הואיל וסתמא תנייה רבי, ולא אשכחן יחידאה דאמר הכי, דנימא פלוני היא:
פשיטא?
מהו דתימא מסתברא טעמא דרבי ישמעאל, דקמסייע ליה קראי.
מהו דתימא כו' - קמשמע לן מדמהדר רבי ושנאה בלשון חכמים.
שמע מינה דהלכה כסתם ראשון.
ואף על פי שמחלוקת ר' ישמעאל בצדו:
קמ"ל.
דרש רבי שמלאי, למה הולד דומה במעי אמו?
לפנקס שמקופל.
פנקס - לוחין שכותבין בהן הגלחים:
ומונח ידיו על שתי צדעיו.
שתי אציליו על ב' ארכובותיו.
אציליו - איישיל"ש:
וב' עקביו על ב' עגבותיו.
וראשו מונח לו בין ברכיו.
ופיו סתום וטבורו פתוח.
ואוכל ממה שאמו אוכלת.
ושותה ממה שאמו שותה.
ואינו מוציא רעי.
שמא יהרוג את אמו.
וכיון שיצא לאויר העולם.
נפתח הסתום,
נפתח הסתום - פיו:
ונסתם הפתוח.
ונסתם הפתוח - טבור:
שאלמלא כן, אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת.
שמא יהרוג את אמו - שבית הרחם אינו רחב להוציא רעי הנאסף בו:
ונר דלוק לו על ראשו.
וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו.
שנאמר (איוב כט) "בהלו נרו עלי ראשי, לאורו אלך חשך".
ואל תתמה.
שהרי אדם ישן כאן, ורואה חלום באספמיא.
ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה, יותר מאותן הימים.
שנאמר (איוב כט) "מי יתנני כירחי קדם, כימי אלוה ישמרני".
ואיזהו ימים שיש בהם ירחים, ואין בהם שנים?
הוי אומר אלו ירחי לידה.
ומלמדין אותו כל התורה כולה.
שנאמר (משלי יד) "ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה".
ואומר.
(איוב כט) "בסוד אלוה, עלי אהלי"".
ת"ש בסוד אלוה עלי אהלי - והא אוקמיה בירחי לידה, מדכתיב "כירחי קדם":
מאי ואומר?
וכי תימא נביא הוא דקאמר?
ת"ש, "בסוד אלוה עלי אהלי".
"וכיון שבא לאויר העולם, בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה.
שנאמר (בראשית ד) "לפתח חטאת רובץ".
ואינו יוצא משם, עד שמשביעין אותו.
שנאמר (ישעיהו מה) "כי לי תכרע כל ברך, תשבע כל לשון".
"כי לי תכרע כל ברך", זה יום המיתה.
שנאמר (תהילים כב) "לפניו יכרעו כל יורדי עפר".
"תשבע כל לשון", זה יום הלידה.
שנאמר (תהילים כד) "נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה".
ולא נשבע למרמה - שקיים שבועתו לשמור את התורה.
דאי בשבועה בעלמא, אטו משום דלא נשבע למרמה חשיב להו בעולין בהר ה'?!:
ומה היא השבועה שמשביעין אותו?
"תהי צדיק ואל תהי רשע.
ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע.
והוי יודע, שהקב"ה טהור, ומשרתיו טהורים, ונשמה שנתן בך טהורה היא.
אם אתה משמרה בטהרה, מוטב.
ואם לאו הריני נוטלה ממך".
תנא דבי ר' ישמעאל, משל לכהן שמסר תרומה לעם הארץ ואמר לו, אם אתה משמרה בטהרה, מוטב.
ואם לאו, הריני שורפה לפניך.
א"ר אלעזר
שומר גופיה בא עליה. ואפילו היה סריס או אשה אפשר שהניח אחרים לבא:
וכי תימא למיסתמא כרבנן. ואע"ג דרישא נמי סתמא קתני לא חשיב סתמא כיון דפליג עליה רבי ישמעאל והוי אדרבה סתם ואח"כ מחלוקת כדאמרינן בהחולץ (יבמות מב:):
שני אציליו על שני ארכובותיו. פ"ה איישילי"ש ור"ת פירש דאציל היינו קוד"א דאמר בפ' האומר משקלי (ערכין יט:) משקל ידי עלי משקל רגלי עלי כו' ומכניס ידו עד האציל ורגלו עד הארכובה וקוד"א ביד הוא כנגד הארכובה ברגל ועוד דהתם משמע דאציל הוא מרפק ובאהלות (פ"א מ"ח) משמע שמנה לפי סדרי אברי האדם דמרפק היינו קוד"א ועוד אמר בפ"ב דזבחים (דף יח:) לא יחגרו ביזע שאין חוגרין אלא כנגד אצילי ידיהם והיינו כנגד הקוד"א שדרך העולם לחגור ובבית השחי. אדרבה שם הוא מקום זיעה:
שתום העין. שתום הוא לשון גילוי ופתיחה כדמתרגם דשפיר חזי וכן בלשון משנה במסכת ע"ז (דף סט.) הוי לשון פתיחה כדי שישתום ויסתום ויגוב והכא דייק שנסתמה עינו מדכתיב שתום העין לשון יחיד והא דכתיב (במדבר כד) וגלוי עינים היינו לפי מה שהיה בתחלה: