דף לא,ב
שמשהין עצמן בבטן, כדי שיזריעו נשותיהן תחלה, שיהו בניהם זכרים.
שמשהין עצמן - מלהזריע:
מעלה עליהן הכתוב, כאילו הם מרבים בנים ובני בנים.
והיינו דאמר רב קטינא, יכולני לעשות כל בני זכרים.
יכולני - שישהא עצמו מלהזריע:
אמר רבא, הרוצה לעשות כל בניו זכרים, יבעול וישנה.
יבעול וישנה - שמתוך תאות בעילה ראשונה, תהא מזרעת.
ונהי נמי דתזריע אחריו, תקדום הזרעתה בבעילה שניה:
ואמר רבי יצחק אמר רבי אמי, אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה.
שנאמר (תהילים נא) "הן בעון חוללתי".
בעון - על ידי דם נדה, שהוא סימן להריון.
כדקיימא לן, (כתובות דף י) "כל אשה שדמיה מרובין, בניה מרובין".
והוא מביאו לידי עון.
וקדייק ר' יצחק, "בעון", שסמוך לעון נדות, שהוא מוזהר לפרוש הימנה:
ורבי יוחנן אמר, סמוך לטבילה.
שנאמר (תהילים נא) "ובחטא יחמתני אמי".
ובחטא - לשון טבילה וטהרה, כדמפרש.
וה"ק, על ידי דם נדות שהוא מביא לידי עון, חוללתי שהוא גרם לי שנבראתי. וכשנתחטאת אמי ממנו, יחמתני:
מאי משמע דהאי חטא לישנא דדכויי הוא?
דכתיב, (ויקרא יד) "וחטא את הבית".
ומתרגמינן, "וידכי ית ביתא".
ואי בעית אימא מהכא.
(תהילים נא) "תחטאני באזוב, ואטהר".
ואמר רבי יצחק אמר רבי אמי, כיון שבא זכר בעולם, בא שלום בעולם.
שנאמר, (ישעיהו טז) "שלחו כר מושל ארץ".
כר - מנחה דהיינו סימן שלום:
"זכר", זה כר.
ואמר ר' יצחק דבי רבי אמי, בא זכר בעולם, בא ככרו בידו.
"זכר", זה כר.
דכתיב, (מלכים ב ו) "ויכרה להם כירה גדולה".
נקבה, אין עמה כלום.
נקבה, נקייה באה.
נקיה - חסרה.
כמו (ב"ק דף מא) "יצא פלוני נקי מנכסיו":
עד דאמרה מזוני, לא יהבי לה.
עד דאמרה מזוני - שיודעת להתפלל:
דכתיב, (בראשית ל) "נקבה שכרך עלי ואתנה".
נקבה - כשתנקוב ותפרש "שכרך ואתנה". ו"נקבה" נמי הכי דרשינן:
שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי, מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן?
אמר להן, בשעה שכורעת לילד, קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה.
לפיכך אמרה תורה, תביא קרבן.
לפיכך תביא קרבן - שבועת ביטוי חטאת:
מתקיף לה רב יוסף, והא מזידה היא,
מזידה היא - ואין כאן קרבן.
דהא, "ונעלם" כתיב בשבועת ביטוי:
ובחרטה תליא מילתא?
ובחרטה תליא - לפתוח לה בחרטה, ויתיר לה חכם שבועתה.
אבל קרבן אינו עוקר ומתיר שבועתה:
ועוד, קרבן שבועה בעי איתויי?
ועוד קרבן שבועה בעי אתויי - כשבה או שעירה, והאי עוף הוא:
ומפני מה אמרה תורה, זכר לשבעה, ונקבה לארבעה עשר?
זכר שהכל שמחים בו, מתחרטת לשבעה.
מתחרטת לשבעה - ומתאוה לתשמיש בעלה, כדי שתחזור ותתעבר זכר:
נקבה שהכל עצבים בה, מתחרטת לארבעה עשר.
ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה?
מפני מה מילה לשמונה - ולא לשבעה:
שלא יהו כולם שמחים, ואביו ואמו עצבים.
שלא יהיו הכל שמחין - שאוכלין ושותין בסעודה, ואביו ואמו עצבים, שאסורין בתשמיש:
תניא היה ר"מ אומר, מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה?
נדה שבעה - לאו ביולדת קאי:
מפני שרגיל בה,
מפני שאדם רגיל באשתו - כל שעה שירצה:
וקץ בה.
קץ בה - מאוסה עליו.
אמרה תורה כל שעה שתראה, תהא טמאה שבעה, כדי שלא יהא רגיל בה, ותתחבב עליו:
אמרה תורה, תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה.
שאלו תלמידיו את רבי דוסתאי ברבי ינאי, מפני מה איש מחזר על אשה, ואין אשה מחזרת על איש.
מחזר על האשה - אדם פנוי מבקש ומחזר עד שנושא:
משל לאדם שאבד לו אבידה, מי מחזר על מי?!
בעל אבידה מחזיר על אבידתו.
ומפני מה איש פניו למטה,
פניו למטה - בשעת תשמיש:
ואשה פניה למעלה, כלפי האיש?
זה ממקום שנברא.
זהו ממקום שנברא - מסתכל באדמה, שנוצר ממנה.
והיא מסתכלת בו, שנוצרה הימנו:
וזו ממקום שנבראת.
ומפני מה האיש מקבל פיוס, ואין אשה מקבלת פיוס?
מקבל פיוס - נוח לרצות:
זה ממקום שנברא. וזו ממקום שנבראת.
זה ממקום שנברא - אדמה עפר תיחוח, נוח ליבטל.
אבל בשר ועצמות, קשין:
מפני מה אשה קולה ערב, ואין איש קולו ערב?
זה ממקום שנברא. וזו ממקום שנבראת.
עצם - כשמכין בו קולו נשמע.
אבל קרקע כשמכין בו, אין קולו נשמע:
שנאמר (שיר השירים ב) "כי קולך ערב, ומראך נאוה":
פרק ד
משנה
בנות כותים, נדות מעריסתן.
בנות כותים נדות מעריסתן - מקטנותן.
ובגמרא מפרש טעמא:
והכותים, מטמאים משכב תחתון כעליון.
תחתון כעליון - מפרש בגמ':
מפני שהן בועלי נדות.
והן יושבות על כל דם ודם.
והן יושבות על כל דם ודם - כלומר להכי הוו בועלי נדות, משום דכל דם שרואות, בין אדום בין ירוק, יושבות עליו ימי נדות.
וזו תקלה היא להם. שאם רואה דם ירוק היום, מתחלת למנות ששה והוא, אם תראה באותם ימי נדות דם אדום, אינה מונה אלא מיום ראייה ראשונה.
ואותו דם ירוק טהור היה, ומראייה שניה היא צריכה למנות:
ואין חייבין עליהן על ביאת מקדש.
אין חייבין עליה - הלובש או מתכסה באותן בגדים ונכנס למקדש, פטור מקרבן.
או אם נגעו אותן בגדים של משכב בתרומה, תולין.
דלא ידעינן אי נדה היא אי לא.
והא דאמר דמסתמא טמאות, גזירה דרבנן היא:
ואין שורפין עליהם את התרומה.
מפני שטומאתן ספק:
גמרא
ה"ד?
אי דקא חזיין, אפילו דידן נמי?
אפילו דידן נמי - אי חזיא בעריסתן טמאה.
דתניא לקמן, (דף לב) "בת יום אחד לנדה מנין? תלמוד לומר "ואשה"":
ואי דלא קחזיין, דידהו נמי לא?
אמר רבא בריה דרב אחא בר רב הונא אמר רב ששת, הכא במאי עסקינן בסתמא.
דכיון דאיכא מיעוטא דחזיין, חיישינן.
דאיכא מיעוטא דחזיין - בקטנותן:
ומאן תנא דחייש למיעוטא?
חיישינן למיעוטא - ומטמאינן לכולהו מעריסתן, משום דדילמא חזיא: