דף לב,א
ר"מ היא.
דתניא, "קטן וקטנה, לא חולצין ולא מיבמין.
דברי ר"מ.
אמרו לו לר"מ, יפה אמרת, שאין חולצין.
"איש" כתוב בפרשה.
איש כתוב בפרשה - (דברים כה) "ואם לא יחפוץ האיש".
איש פוטרה בחליצה, ולא קטן.
אלא "מה טעם אין מיבמין", ויגדלו יחד?:
ומקשינן אשה לאיש.
ומה טעם אין מיבמין?
אמר להן, קטן, שמא ימצא סריס.
סריס - לאו בר הקמת שם הוא, ואינו מצווה ליבם. וכן אילונית.
וכיון דמייבם בלא מצוה, נושא אשת אחיו בחנם, וערוה היא, ובכרת:
קטנה, שמא תמצא אילונית.
ונמצאו פוגעין בערוה שלא במקום מצוה.
ורבנן?
זיל בתר רובא דקטנים, ורוב קטנים לאו סריסים נינהו.
זיל בתר רובא דקטנות, ורוב קטנות לאו אילונית נינהו.
אימר דשמעת ליה לר"מ, מיעוטא דשכיח, אבל מיעוטא דלא שכיח, מי שמעת ליה?
הא נמי, מיעוטא דשכיח הוא.
דתניא, "א"ר יוסי, מעשה בעין בול,
בעין בול - מקום:
והטבילוה קודם לאמה.
קודם לאמה - יולדת נקבה טובלת לי"ד, ובתה ראתה ליום או ליומים שנולדה, והטבילוה קודם לאמה, משום מגע תרומה:
ואמר רבי, מעשה בבית שערים, והטבילוה קודם לאמה".
וא"ר יוסף, מעשה בפומבדיתא, והטבילוה קודם לאמה.
עין בול ובית שערים מא"י - פומבדיתא חוץ לארץ:
בשלמא דר' יוסי ודרבי, משום תרומת א"י.
משום תרומת א"י - דמיפסלא בנגיעה:
אלא דרב יוסף, למה לי?
והא אמר שמואל, אין תרומת חו"ל אסורה אלא במי שטומאה יוצאה מגופו?
יוצאה מגופו - כגון זב וזבה ונדה:
והני מילי באכילה, אבל בנגיעה לא.
והני מילי באכילה - כולה שמואל אמרה, בבכורות בפ' הלוקח בהמה (דף כז).
ואפי' זב ונדה לא פסלי לה בנגיעה:
אמר מר זוטרא, לא נצרכה אלא לסוכה שמן של תרומה.
לסוכה שמן של תרומה - דסיכה כאכילה, ובאכילה קאמרינן דתרומת חו"ל אסורה לנדה:
דתניא,
דתניא - דסיכה כאכילה:
(ויקרא כב) "'ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה'".
ולא יחללו - בפרשת אזהרת טמאים, בתרומה כתיב:
לרבות את הסך, ואת השותה".
לרבות את הסך - בכלל "בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר".
שתיה בכלל אכילה.
דכתיב (דברים יד) "ואכלת מעשר דגנך וגו' תירוש", חמרא הוא, וקרי ליה אכילה:
שותה למה לי קרא? שתיה בכלל אכילה?
אלא לרבות את הסך כשותה.
ואיבעית אימא, מהכא, (תהילים קט) "ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו".
ותבא כמים וגו' - בקללה גבי רשע קאי:
אי הכי
א"ה - דחייש למיעוטא:
דידן נמי?
דידן נמי - ליטמו כולהו מעריסתן:
אנן דדרשינן "אשה ואשה",
אשה ואשה - לרבות קטנה כדמפרש:
וכי חזיין מפרשי להו,
מפרשי להו - ממגע קדשים:
לא גזרו בהו רבנן.
אינהו דלא דרשי "אשה ואשה", וכי חזיין לא מפרשי להו, גזרו בהו רבנן.
ואשה כי תהיה זבה וגו' - בנדה משתעי קרא, דכתיב (ויקרא טו) "שבעת ימים תהיה בנדתה":
מאי "אשה ואשה"?
דתניא, "'אשה', אין לי אלא אשה, תינוקת בת יום אחד לנדה מנין?
ת"ל, "ואשה".
אלמא כי מרבי קרא, בת יום אחד מרבי.
ורמינהו, "'אשה',
ורמינהו אשה - "ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע":
אין לי אלא אשה, תינוקת בת ג' שנים ויום אחד לביאה מנין?
לביאה - שמטמאה בביאת אדם, מגזרת הכתוב.
דכתיב, "וטמאו", ולא משום נוגעת בשכבת זרע הוא, שהרי מגע בית הסתרים הוא, ואינו מטמא:
ת"ל 'ואשה'".
אמר רבא, הלכתא נינהו, ואסמכינהו רבנן אקראי.
הלכתא נינהו - לענין נדה בת יום אחד, ולענין ביאה בת ג', דברים הללו הלכה למשה מסיני הם, כדמפרש ואזיל, דחדא מינייהו הלכתא:
הי קרא, והי הלכתא?
הי קרא והי הלכתא - כלומר מכדי קרא חדא מינייהו משתמע.
הי מינייהו משתמע מקרא בלא הלכתא.
והי מינייהו אצטריך הלכתא?:
אילימא בת יום אחד הלכתא, בת שלש שנים ויום אחד קרא?
קרא סתמא כתיב?
קרא סתמא כתיב - כיון דוי"ו לרבויי אתא כל שהוא אשה, משמע בת יום אחד.
אבל בת ג', לא משמע מיניה, טפי מבת ב' או בת ד':
אלא בת ג' שנים ויום אחד הלכתא.
אלא בת ג' - לענין ביאה, הלכתא.
דמקרא לא משתמע, ורבנן אסמכתא בעלמא אסמכוה.
ובת יום א' לנדה, משתמעא מקרא:
בת יום אחד קרא.
ומאחר דהלכתא, קרא ל"ל?
ומאחר - דביאה בת ג' הלכה למשה מסיני היא, ומקרא לא משתמע, עיקר קרא דוי"ו יתירא, למאי אתא: