דף לד,ב
ואפי' במעי נכרית.
ואפי' במעי עובדת כוכבים - שאם תפלטנו על הבגד תטמאנו:
ושל נכרי טהורה בכל מקום, ואפי' במעי ישראלית.
חוץ ממי רגלים שבה".
חוץ ממימי רגליה שבה - דאי פתיכי במימי רגליה, טמאים.
כדאמרינן לעיל, גזרו עליהם שיהו כזבים.
אבל קריו טהור, כדאמרינן, "עבדו ביה רבנן היכרא":
וכי תימא, הכי נמי טהורה מדאורייתא, אבל טמאה מדרבנן?
אטו מי רגליה מדאורייתא מי מטמאו?!
אלא ש"מ, טהורה אפילו מדרבנן.
ש"מ.
אמר מר, "שכבת זרע של ישראל, טמאה בכ"מ. אפי' במעי נכרית".
תפשוט דבעי רב פפא.
דבעי רב פפא, "שכבת זרע של ישראל במעי נכרית מהו?"
בתוך ג' לא קמיבעיא ליה לרב פפא.
כי קמיבעיא ליה לאחר ג'.
כי מיבעיא ליה לאחר ג' - דלגבי ישראלית טהורה, כדאמר במסכת שבת בפרק ר"ע:
מאי?
ישראל דדייגי במצות,
דדייגי - יראים וחרדים במצות, ומתוך דאגתן מתחממין:
חביל גופייהו ומסריח, נכרים דלא דייגי במצות, לא חביל גופייהו, ולא מסריח.
חביל - חם:
או דילמא, כיון דאכלי שקצים ורמשים, חביל גופייהו ומסריח.
תיקו:
דם טהרה של מצורעת ב"ש כו': מאי טעמא דב"ה?
"אמר ר' יצחק, 'לזכר', לרבות מצורע למעינותיו.
'ולנקבה', לרבות מצורעת למעינותיה"
מאי מעינותיה?
אילימא שאר מעינותיה,
שאר מעינותיה - כגון רוקה ומימי רגליה, דאתו מזב, דכתיב ביה (ויקרא טו) "וכי ירוק הזב", ומיניה נפקי שאר מעיינות:
מ"זכר" נפקא?
מזכר נפקא - כיון דאתרבי מצורע למעינותיו, אתרבי מצורעת לכל מעינותיה, דאיכא דכוותיהו בזכר:
אלא לדמה, לטמא דם טהרה שלה.
אלא לדמה - דליתיה בזכר:
וב"ש?
נקבה מזכר לא אתיא.
דאיכא למיפרך, מה לזכר שכן טעון פריעה ופרימה ואסור בתשמיש המטה.
ואסור בתשמיש המטה - בשבעת ימי ספירו.
דכתיב, "וישב מחוץ לאהלו", ואין אהלו אלא אשתו.
שנאמר, (דברים ה) "שובו לכם לאהליכם":
תאמר בנקבה דלא?
תאמר בנקבה מצורעת דליתא בכל הני - בכריתות בפרק ד' מחוסרי כפרה (דף ח) "איש פורע ופורם, ואין אשה פורעת ופורמת".
וגבי תשמיש נמי, "מחוץ לאהלו", כתיב ולא, "מחוץ לאהלה".
הילכך לא אתיא מזכר. ואיצטריך לנקבה לגופה. ולעולם לשאר מעינות.
ומהיכא דנפקי שאר מעינות ליכא למימר דילפינן לדם.
דשאר מעינות ילפינן מרוק, מה רוק שמתעגל ויוצא, הוא מתאסף תחלה יחד, ואחר כך יוצא, ודם לאו מתעגל ויוצא הוא:
וב"ה?
לכתוב רחמנא בנקבה, ולא בעי זכר, ואנא אמינא, ומה נקבה שאינה טעונה פריעה ופרימה ואינה אסורה בתשמיש המטה, רבי רחמנא מעינותיה, זכר לא כ"ש?
אם אינו ענין לזכר, תנהו ענין לנקבה.
ואם אינו ענין למעינותיה, תנהו ענין לדמה, לטמא דם טהרה שלה.
ואם אינו ענין לשאר מעינותיה - דנפקי מלנקבה:
וב"ש?
זכר מנקבה לא אתיא.
דאיכא למיפרך, מה לנקבה שכן מטמאה מאונס, תאמר בזכר דלא?
שכן מטמאה באונס - לגבי זיבה:
וב"ה?
קיימי במצורע, ופרכי מילי דזב?!
ופרכי מילי דזב - בתמיה:
וב"ש, שום טומאה פרכי.
ואיבעית אימא, אמרי לך ב"ש, האי "לזכר" מיבעי ליה, "'לזכר', כל שהוא זכר", בין גדול בין קטן.
ה"ג - "ואי בעית אימא אמרי לך ב"ש, האי לזכר מיבעי ליה כל שהוא זכר כו'".
ול"ג נקבה כל שהיא נקבה כו'. דא"כ מעינות למצורע מנא להו?
אלא לנקבה לרבות מצורעת למעינותיה. ויליף זכר מנקבה למעינות.
והאי "לזכר" דמייתר להו לב"ה, דרשי ליה ב"ש לזב קטן, שמטמא בזיבה בן יומו, ולא נפקא להו מ"איש איש", דסבירא להו, דברה תורה כלשון בני אדם.
ותינוקת קטנה נפקא להו, מ"אשה ואשה", כדילפינן בריש פירקא.
ואייתר להו "לנקבה" דהכא, לרבות מצורעת למעינותיה.
וב"ה נמי לא דרשי "איש איש. מיהו נפקא להו מ"זאת תורת הזב", בין גדול בין קטן מטמא בזיבה:
ובית הלל?
נפקא להו, מ"זאת תורת הזב", בין גדול בין קטן.
אמר רב יוסף, כי פשיט רבי שמעון בן לקיש בזב, בעי הכי.
כי פשיט - כי דריש:
ראייה ראשונה של זב קטן, מהו שתטמא במגע?
מהו שתטמא - שניה לא מיבעיא לן.
דהא מרבינן לה מ"לזכר" כל שהוא זכר.
והתם, תרתי ראיות כתיבי.
"והזב את זובו", וראשון של זב גדול נפקא לן מהאי קרא, "זאת תורת הזב", דהיינו חדא ראייה, דחדא זיבה כתיב בקרא (ויקרא טו) "ואשר תצא ממנו שכבת זרע", איתקש ראייה ראשונה לקרי.
אבל דקטן מאי?
מי אמרינן כיון דלקרי איתקש, לא משכחת לה אלא בגדול דאיתיה בקרי, אבל קטן דליתיה בקרי ליתיה בראייה ראשונה.
או דילמא, כיון דאילו חזי קטן ראייה אחריתי מצטרפת לקמייתא, טומאת שבעה כדין זב בעל שתי ראיות:
(ויקרא טו) "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע", אמר רחמנא.
כל ששכבת זרע שלו מטמא, ראייה ראשונה שלו מטמאה.
מטמא - נמי כשל גדול טומאת ערב בקרי:
והאי, כיון דשכבת זרע שלו לא מטמאה, ראייה ראשונה נמי לא תטמא.
או דילמא, כיון דאילו איהו חזי תרתי מצטרפא, מטמיא?
אמר רבא, ת"ש.
"'זאת תורת הזב' בין גדול בין קטן.
מה גדול ראייה ראשונה שלו מטמא, אף קטן ראייה ראשונה נמי מטמא".
בעי רב יוסף, ראייה ראשונה של מצורע, מהו שתטמא במשא?
ראייה ראשונה של מצורע מהו שתטמא במשא - של איש טהור לא תבעי לך. דודאי לא מטמא במשא. דאיתקש לקרי, וקרי לא מטמא במשא, כדתנן בפ"ק דמסכת כלים.
ושניה נמי לא תבעי לך, דאפילו באדם טהור מטמיא במשא, כדאמר לקמן בפרק דם הנדה, (דף נה) "זוב מטמא במשא", ויליף לה, מ"זובו טמא הוא". וההוא בראייה שניה כתיב, דמנה הכתוב שתים וזב בעל שתי ראיות זב גמור הוא לטומאה אלא שאין טעון קרבן.
כי תיבעי לן ראשונה, דבאדם דעלמא לא מטמיא אלא במגע, הכא במצורע מאי? מקום זיבה מעיין הוא ואיתרבי מלזכר לרבות מצורע למעיינותיו ומעיינות מטמאו במשא כדאמר בפרק דם הנדה (לקמן דף נה) וכי ירוק הזב בטהור במה שביד טהור:
מקום זיבה מעין הוא, ומטמא.
או דילמא לאו מעין הוא?
או לאו מעיין הוא - והויא כשאר ראייה ראשונה של כל אדם, דבמגע מטמיא:
אמר רבא, ת"ש.
(ויקרא טו) "'זובו טמא הוא',
זובו טמא - היינו ראייה שניה, שהרי מנה הכתוב שתים, "זב מבשרו זובו, טמא":
לימד על הזוב שהוא טמא".
לימד על הזוב שהוא טמא - ואמר בדם הנדה, (שם דף נה) דהאי קרא לרבות למגע לא איצטריך, דלא גרע משכבת זרע, אלא למשא:
במאי?
אילימא בזב גרידא?
אילימא בזב גרידא - דלאו מצורע, למה לי קרא לטיפה עצמה, פשיטא?: