דף לה,ב
שהוא עושה משכב ומושב".
שהוא עושה משכב ומושב - אב הטומאה, מה שאין כן בקרי:
אימת?
אילימא בראייה שניה?
היכא הוה בכלל בעל קרי.
אלא פשיטא, בראייה ראשונה.
אלא פשיטא בראייה ראשונה - דהוי בכלל קרי, כדאקשינן לעיל הזב ואשר תצא ממנו וכו':
וקתני, "להקל עליו, שאינו מטמא באונס".
ותסברא?
"להחמיר עליו שהוא עושה משכב ומושב", בראייה ראשונה בר משכב ומושב הוא?!
אלא הכי קאמר, רבי יצחק אומר, והלא זב בכלל בעל קרי היה בראייה ראשונה, ולמה יצא בראייה שנייה?
להקל עליו ולהחמיר עליו.
להקל עליו, שאינו מטמא באונס.
ולהחמיר עליו, שהוא עושה משכב ומושב.
אמר רב הונא, זוב, דומה למי בצק של שעורים.
זוב, בא מבשר המת.
שכבת זרע, בא מבשר החי.
זוב, דיהה,
דיהה - כלומר מתמקמק ונפרד, ואינו קשור:
ודומה ללובן ביצה המוזרת.
מוזרת - שאינה משרצת אפרוח תחת תרנגולת:
שכבת זרע, קשורה, ודומה ללובן ביצה שאינה מוזרת:
דם היולדת שלא טבלה וכו': תניא, "אמרו להן בית הלל לבית שמאי. "אי אתם מודים בנדה שלא טבלה וראתה דם, שהיא טמאה?".
אמרו להם בית שמאי, "לא.
אם אמרתם בנדה שאפילו טבלה וראתה טמאה, תאמרו ביולדת, שאם טבלה וראתה שהיא טהורה?!".
אמרו להם, "יולדת בזוב תוכיח.
יולדת בזוב תוכיח שאם טבלה - לאחר שמנתה ז' נקיים לבד ימי טומאת לידה:
שאם טבלה וראתה לאחר ימי ספירה, טהורה.
וראתה טהורה היא - דדם טהור הוא, וכי לא טבלה וראתה, טמא:
לא טבלה וראתה, טמאה".
אמרו להם, "הוא הדין. והיא התשובה".
אמרו להם בית שמאי הוא הדין כו' - כלומר, כי היכי דאמרינן ביולדת גמורה גרידא, שלא טבלה וראתה, טהורה.
כך יולדת בזוב, שעברו עליה ימי לידה ושבעה נקיים ולא טבלה וראתה, טהורה:
למימרא דפליגי?
והתנן, "ומודים ביולדת בזוב שהיא מטמאה לח ויבש".
לא קשיא.
כאן, שספרה. כאן, שלא ספרה.
כאן שספרה - בראיותה, בספרה ז' נקיים
מתניתין, דמודו בית שמאי, כשעברו ימי לידה ועדיין לא ספרה אחריהם שבעה נקיים.
והכי קאמר, אף על גב דאמרי בית שמאי ביולדת גרידתא, כרוקה וכמימי רגליה.
מודים ביולדת בזוב שלא ספרה, דכל זמן שלא ספרה זבה היא. ואם ראתה לא הוי כרוקה וכמימי רגליה.
דאילו רוק מטמא לח ולא יבש. כדאמר בדם הנדה (לקמן נז) "וכי ירוק", כעין רקיקה דהיינו לח.
אבל דמה מטמא לח ויבש, כשאר דם הנדה, כדילפינן בדם הנדה (שם דף נד):
והתניא, "יולדת בזוב שספרה ולא טבלה, וראתה.
והתניא - בניחותא:
הלכו בית שמאי לשיטתן,
בית שמאי לשיטתן - כי היכי דמטהרי ביולדת גרידתא, מטהרי בהך, דקסברי ביומי תלה רחמנא, והא מלו לה כל ימים שלה:
וב"ה לשיטתן".
ובית הלל לשיטתן - דקסברי, ביומי וטבילה תלה רחמנא.
וכיון דלא טבלה, הוי דמה טמא כטומאת לידה, דהוי אב הטומאה:
איתמר, "רב אמר, מעין אחד הוא.
מעין אחד הוא - דם הבא בימי לידה ודם הבא בימי טוהר, ממעין אחד הן באין:
התורה טמאתו,
התורה טמאתו - כל שבעה לזכר וי"ד לנקבה:
והתורה טהרתו.
והתורה טהרתו - אחר מכן:
ולוי אמר, שני מעינות הם.
נסתם הטמא, נפתח הטהור.
נסתם הטמא - לאחר שבועים ונפתח הטהור:
נסתם הטהור, נפתח הטמא".
נסתם הטהור - לאחר שמנים ונפתח הטמא:
מאי בינייהו?
איכא בינייהו שופעת מתוך שבעה לאחר שבעה.
ומתוך ארבעה עשר, לאחר ארבעה עשר.
ומתוך ארבעים, לאחר ארבעים.
ומתוך שמנים, לאחר שמנים.
לרב, רישא לקולא,
לרב רישא - דשופעת מתוך ימי טומאה לימי טהרה, לקולא וטהורה.
ואף על גב דלא פסק, דהא התורה טהרתו:
וסיפא לחומרא.
וסיפא - דשפעה מתוך מ' לאחר מ', ומתוך פ' לאחר שמנים, לחומרא.
וטמאה לאחר שמנים, דהתורה טמאתו:
ללוי, רישא לחומרא,
ללוי רישא לחומרא - כיון דלא פסקה, לא נסתם מעין טמא:
וסיפא לקולא.
וסיפא לקולא - דכיון דלא פסקה, לא נסתם מעין טהור:
מיתיבי, "דם היולדת שלא טבלה.
בית שמאי אומרים, כרוקה וכמימי רגליה.
וב"ה אומרים, מטמא לח ויבש".
קא ס"ד דפסקה.
קס"ד דפסקה יום או שנים - לאחר שבועים, ומשום הכי מטמא לח ויבש, דממעין טמא בא, והתורה לא טהרתו, לב"ה, אלא ביומי וטבילה:
בשלמא לרב דאמר מעין אחד הוא, משום הכי מטמא לח ויבש.
אלא ללוי דאמר שני מעינות הן, אמאי מטמא לח ויבש?
אלא ללוי - הא ממעין טהור אתא, דכי פסקה, נסתם הטמא:
אמר לך לוי, הכא במאי עסקינן, בשופעת.
בשופעת - מתוך ימי טומאה לימי טהרה ולא פסקה:
אי בשופעת, מ"ט דב"ש?
קסברי ב"ש, מעין אחד הוא.
בשלמא ללוי,
בשלמא ללוי - דאמר לב"ה ב' מעינות הן:
היינו דאיכא בין ב"ש וב"ה.
היינו דאיכא בין בית שמאי ובית הלל - דלבית הלל שני מעינות הן, וכיון דלא פסק, טמאה, דלא נסתם הטמא.
ולבית שמאי, מעין אחד הוא, והתורה טהרתו אחר שבועים:
אלא לרב
אלא לרב - דאמר מעין אחד הוא, אי בית הלל קיימי כוותיה:
מאי בינייהו?
מאי איכא כו' - כלומר, במאי קמיפלגי? ומאי טעמא דבית הלל דמטמאין?:
איכא בינייהו, יומי, וטבילה.
ביומי וטבילה - לא שנא שופעת לא שנא פוסקת, כל זמן שלא טבלה הוי דמה טמא בימי לידתה:
דבית שמאי סברי, ביומי תלה רחמנא.
וב"ה סברי, ביומי וטבילה.
ת"ש, "ומודים ביולדת בזוב, שהיא מטמאה לח ויבש".
ומודים ביולדת בזוב שמטמאה - ואוקימנא, כשעברו ימי לידתה ולא ספרה אחריהן ז' נקיים.
וקס"ד, הכא נמי דפסקה אחר שבועים, ומשום הכי מטמא, דממעיין טמא אתו, והתורה לא טהרתו עד שתשב ז' נקיים כדין זבה:
ס"ד, הכא נמי דפסקה.
בשלמא לרב דאמר מעין אחד הוא, משום הכי מטמא לח ויבש.
אלא ללוי דאמר שני מעינות הן, אמאי מטמא לח ויבש?
אמאי מטמאה - דהא ממקום טהור הוא בא, והרי הוא כדם מגפתה וכרוקה, שמטמא לח משום מעין הזב ולא יבש:
אמר לך, הכא נמי בשופעת.
אי בשופעת למאי איצטריך?
לב"ש איצטריך.
לב"ש אצטריך - דקאמר מעין אחד הוא, ומטהרי לה ביולדת גרידתא אחר ימי לידתה מיד, דביומי תלא רחמנא, אצטריך ביולדת בזוב לאשמועינן דמטמאה:
אף על גב דקאמרי בית שמאי מעין אחד הוא, וביומי תלה רחמנא.
הני מילי ביולדת גרידתא, דשלימו להו יומי.
דהני מילי - דהוי דם טוהר לאחר ימי לידה, ביולדת גרידתא, אבל ביולדת בזוב, דבעיא ספורים, כל זמן שלא ספרה הוי דמה כדם זיבה.
דהא מחד מעין אתי, ותורה לא טהרתו עד שתספור.
כדכתיב, "ואחר תטהר", אחר אחר לכולן:
אבל יולדת בזוב, דבעי ספירה, לא.
תא שמע, (ויקרא יב) "'דותה תטמא'
דותה תטמא - קרא יתירא הוא, דה"ל למכתב, "וטמאה ז' ימים כימי נדה" ולשתוק:
לרבות את בועלה.
לרבות שמטמאה את בועלה כנדה - ולרבות את הלילות כימים, דלא תימא "ימים" כתיב:
'דותה תטמא' לרבות הלילות.
'דותה תטמא' לרבות היולדת בזוב.
שצריכה שתשב שבעה ימים נקיים"
בשלמא לרב דאמר מעין אחד הוא, משום הכי בעיא שבעה ימים נקיים,
משום הכי בעיא - הפסקה שבעה נקיים, דממעין דמים טמאים אתי, והתורה לא טהרתו עד שתספור שבעה נקיים, כדכתיב "דותה תטמא":