דף לז,ב
בזב, משום דלא מטמא באונס.
אבל זבה, דמטמיא באונס, אימא לא.
צריכא.
ואי כתב רחמנא בזבה, משום דלא מטמיא בראיות כבימים.
אבל זב דמטמא בראיות כבימים, אימא לא.
זב - מטמא בין בשלש ראיות ביום אחד, בין בשלש ראיות בג' ימים רצופין.
אבל זבה אינה מטמאה אלא בשלשה ימים.
כדכתיב בה ימים.
בב"ק (דף כ"ד) מרבינן זב לימים:
צריכא.
אמר אביי, מנא אמינא לה?
דתניא, (ויקרא יב) "'דותה תטמא', לרבות את בועלה.
'דותה תטמא', לרבות את הלילות.
'דותה תטמא', לרבות את היולדת בזוב, שצריכה שתשב שבעה נקיים".
מאי לאו נקיים מלידה?
נקיים מלידה - שלא תהא לידה ביניהם, דאע"ג דלא חזיא כמאן דחזיא דמי, דהא ימי לידה טמאין בלא דם:
לא.
מדם.
ואמר אביי, מנא אמינא לה?
דתניא, ,"כימי נדתה, כך ימי לידתה.
מה ימי נדתה, אין ראוין לזיבה, ואין ספירת שבעה עולה מהן.
מה ימי נדתה אין ראויין לזיבה - דאין זבה אלא אחר נדה, ואין ספירת שבעה לזיבה עולה מהן.
דהא מכי הויא זבה, לא חיילא ימי נדה לעולם, עד שתשב שבעה נקיים. וכל דם שרואה, אינה אלא סותרת, אבל נדה לא הויא.
הילכך לא משכחת ימי ספירה בימי נדה, ולא ימי נדה בימי ספירה:
אף ימי לידתה, שאין ראוין לזיבה, אין ספירת שבעה עולה מהן".
אף ימי לידה - הואיל ודמו לנדה, ואין ראויין לזיבה.
כדאמר, "ולא דמה מחמת ולד".
הכי נמי לענין ספירה מדמינן להו לנדה, ולא תעלה בהן ספירת שבעה, כגון אם ילדה בימי ספירה:
הכי גרסינן - אף ימי לידתה שאין ראויין לזיבה אין ספירת שבעה עולה מהן:
ורבא?
הא מני רבי אליעזר היא, דאמר מסתר נמי סתרה.
מסתר נמי סתרה - וכ"ש דלא סלקא.
כי היכי דס"ל באונס בזב, שאינו גורם וסותר, ימי לידה נמי, אע"ג דלא גרמי, סתר.
וכי קאמינא אנא לרבנן דאמרי, דבר שאינו גורם אינו סותר, אינה סותרת ועולה:
וכי דנין אפשר
וכי דנין אפשר - כגון לידה דאפשר לה ללדת בימי ספירה:
משאי אפשר?
משאי אפשר - מימי נדה דלא אפשר להיות נדה בימי ספירה:
אמר רב אחדבוי בר אמי, ר' אליעזר היא, דאמר, דנין אפשר משאי אפשר.
ר' אליעזר היא - במסכת מנחות בפ' התודה, דיליף פסח דורות מפסח מצרים, שלא יביא אלא מן החולין.
"אמר לו ר"ע, וכי דנין אפשר משאי אפשר!
במצרים אכתי לא הוה מעשר, אבל לדורות דאיכא מעות מעשר שני נייתי מנייהו?
אמר לו, אף ע"פ שאי אפשר, ראיה גדולה היא, ונלמד הימנה":
ורב ששת אמר, על כרחך הקישן הכתוב.
הקישן הכתוב - ואפי' לר"ע, הני מילי דאין דנין, כגון גזרה שוה.
אבל הקישא, אין משיבין על ההיקש:
איכא דאמרי.
אמר רב אחדבוי בר אמי אמר רב ששת, רבי אליעזר היא, דאמר, דנין אפשר משאי אפשר.
ורב פפא אמר, על כרחך הקישן הכתוב:
קשתה שלשה ימים וכו': איבעיא להו, שפתה מזה ומזה, מהו?
רב חסדא אמר, טמאה.
רב חסדא אמר טמאה - דהא איכא שופי:
רבי חנינא אמר, טהורה.
רבי חנינא אמר טהורה - כיון דשפתה אף מן הדם, איגלאי מילתא דדם הקושי מחמת ולד אתא.
אבל כי שפתה מן הצער ורואה דם, איגלאי מילתא דמקמי הכי הוי חזיא נמי בלא קושי:
א"ר חנינא, משל למלך שיצא, וחיילותיו לפניו, בידוע שחיילותיו של מלך הן.
לפניו - יום אחד או שנים קודם ביאתו:
ורב חסדא אמר, כל שכן דבעי נפיש חיילות טפי.
דמפיש חיילות טפי - סמוך לביאתו:
תנן, "רבי יהושע אומר, לילה ויום, כלילי שבת.
ויומו ששפתה מן הצער, ולא מן הדם".
טעמא דמן הצער ולא מן הדם, הא מזה ומזה, טהורה.
תיובתא דרב חסדא?
אמר לך רב חסדא, לא מבעיא מזה ומזה דטמאה, דפסקי להו חיילות לגמרי.
דפסקו להו חיילות לגמרי - דהשתא ודאי קמאי לא מחמתיה אתו.
דאי מחמתיה אתו כל שכן דמפיש חיילות:
אבל מן הצער ולא מן הדם, אימר, כי היכי דמדם לא פסקה, מקושי נמי לא פסקה.
והא תונבא בעלמא הוא דנקט לה.
תונבא - אשטורדישו"ן, שאינה מרגשת בצערה, מחמת שעמומית החולי:
קמ"ל.
תנן, "קשתה שלשה ימים בתוך אחד עשר יום, ושפתה מעת לעת, וילדה.
הרי זו יולדת בזוב".
היכי דמי?
אילימא כדקתני?
אי נמי כי קתני - שלשה בקושי וא' בשופי ובכולן ראתה, למה לי כולי האי:
למה לי שלש, בתרי בקושי, וחד בשופי סגי?
אלא לאו הכי קאמר, קשתה שלשה, ושפתה מזה ומזה, או שקשתה שנים, ושפתה מעת לעת.
או שקשתה שנים ושפתה מעת לעת - בשלישי מן הצער ולא מן הדם, כדקתני, שלשה בקושי, ומקצת שלישי ומקצת רביעי בשופי:
הרי זו יולדת בזוב.
ותיובתא דר' חנינא?
אמר לך רבי חנינא, לא.
לעולם, כדקתני.
והא קא משמע לן, דאע"ג דמתחיל קישוי בשלישי, ושפתה מעת לעת, טמאה.
הא קמ"ל דאע"ג - דקשתה בקצת שלישי, ולא שפתה לילה ויום כלילי שבת ויומו, אלא לילה ושני חצאי יום, טמאה:
לאפוקי מרבי חנינא:
ולאפוקי מדר' חנינא בן אחי רבי יהושע - דאמר לעיל (דף לו) כל שחל קישויה להיות בשלישי שלה כו':
כמה היא קשויה ר"מ אומר וכו': השתא חמשים מקשיא, ארבעים מיבעיא?!
אמר רב חסדא, ל"ק.
כאן לחולה, כאן לבריאה.
בריאה - ארבעים:
א"ר לוי, אין הולד מטהר אלא ימים הראויין להיות בהן זבה.
אין הולד מטהר אלא ימים הראויין להיות בה זבה - דהיינו י"א יום שבין נדה לנדה.
אבל ראתה אחריהן, טמאה נדה.
כדאמר לעיל, "בימי נדה, נדה":
ורב אמר אפי' בימים הראויין לספירת זבה.
אף ימים הראויין לספירת זיבה - כגון התחיל הקושי בימי הזיבה, טהורין כל ימי זיבה, ושבעה אחריהם. דהא בתר זבה שייכי.
וכי כתב רחמנא, "בנדתה, ולא בזיבתה" דזיבתה טהורה, אהני נמי קאי.
אבל אחר שבעה, אם יאריך, טמאה נדה:
אמר רב אדא בר אהבה, ולטעמיה דרב
ולטעמיה דרב - כיון דאמר רב בהנך ימים דשייכי בתר זיבה, טהרינהו רחמנא לענין קושי: