דף לח,א
אפי' ימים הראויין לספירת סתירת זבה.
אף ימים הראויין לספירת סתירת זבה - בימי זיבה. דלעולם היא טהורה, עד שתשפה.
שהרי כל ימיה ראויין לכך.
שאם תספור ששה ותראה, סותרת הכל.
ונמצאו הימים הבאין ראויין לספירה.
והא דתניא, "בימי נדה, נדה", היכא דאתחיל קושי מימי נדה, אבל אתחיל בימי זיבה, כל מה שיאריך הקושי, טהורה:
תנן, "כמה הוא קשויה?
ר"מ אומר, ארבעים וחמשים יום".
ועוד ארבעים וחמשים יום - קס"ד לגמרי מטהר לה ר"מ, מזוב ומנדות:
בשלמא לרב, משכחת לה כרב אדא בר אהבה.
אלא ללוי, קשיא?
אמר לך לוי, מי קתני "טהורה בכולן"?!
בימי נדה, נדה.
בימי נדה נדה - וה"ק ר"מ, כמה הוא קשויה שלא תבא להתחייב בקרבן ולספירת נקיים?
ארבעים וחמשים יום.
ומיהו בכל הני ארבעים, כי שלמי ימי זוב ומטו ימי נדות, טמאה נדה.
וכי הדרי שלמי ז' ימי נדות ומטו ימי זוב, טהורה:
בימי זיבה, טהורה.
לישנא אחרינא אמרי.
א"ר לוי, אין הולד מטהר, אלא ימים הראויין להיות בהן זבה גדולה.
זבה גדולה - ראתה שלשה רצופין בתוך י"א יום, טהורה מספירת נקיים ומקרבן.
אבל לא ראתה אלא יום אחד, צריכה לשמור יום כנגד יום.
דכי כתיב, "דמה" דדרשינן ולא מחמת ולד, בזבה גדולה כתיב.
דכתיב בההוא קרא, "ימים רבים".
ואם משך קשויה יותר מאחד עשר יום, שנכנסה לימים שראויים לנדה, טמאה:
מ"ט, (ויקרא טו) "דמה ימים רבים" כתיב.
אבא שאול משמיה דרב אמר, אפילו ימים הראויין להיות בהן זבה קטנה.
מ"ט?
"ימי" ו"כל ימי", התם כתיבי.
ימי וכל ימי זוב טומאתה וגו' - ומינייהו נפקא לן זבה קטנה בשילהי מכילתין, בשמעתא בתרייתא:
תנן, "כמה הוא קשויה?
ר"מ אומר, אפי' ארבעים וחמשים יום".
קשיא לתרוייהו?
קשיא לתרוייהו - דאמרי זבה גדולה וקטנה הוא דמטהר ולד, אבל אם יאריך אחריהן, טמא:
מי קתני, "טהורה בכולן"?!
קשתה בימי נדתה, נדה.
בימי זיבתה, טהורה.
בימי זיבה - למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:
תניא, "היה ר"מ אומר, יש מקשה
יש מקשה - שהיא רואה:
ק"נ יום
ק"נ יום - רצופין:
ואין זיבה עולה בהן.
ואין זבה עולה בהן - ולא שתהא מקשה כל ק"נ יום:
כיצד?
שנים, בלא עת.
כיצד ראתה ב' בלא עת - בלא עת נדה, הרי י"א ימים שלאחר נדתה שהן ימי זיבה, ואינה זבה עד שתראה בהן ג' רצופין.
ואם ראתה שנים בסופן, כשתראה למחר, הוי פתח של נדותה, ואינו מצטרף לה לזיבה, אלא תחלת נדה הויא.
וכל שבעה תהיה נדה.
הרי ט' ימים רצופין.
ושנים שלאחר הנדה, שהן מן י"א של ימי זוב, וכל כמה דלא חזיא ג' בימי זיבה לא הויא זבה.
הרי י"א רצופין.
וקשתה חמשים, והיא חולה. ואמרינן לעיל בחולה, חמשים
הרי ס"א.
וביום ס"א ילדה נקבה, ואפילו רואה כל שמונים אינה זבה. ואחד ושמונים הוי תחילת נדה. ואם תראה ז'.
הרי מאה ומ"ח.
ושנים שלאחר הנדה, ותפסוק.
הרי ראתה ק"נ רצופין, ואינה זבה.
אבל אם תראה יותר, הויא זבה, דהוו להו ג' לאחר הנדה:
ושבעה, נדה.
ושנים, של אחר הנדה.
וחמשים, שהולד מטהר.
וחמשים שהולד מטהר - הנך חמשים של קושי לפני השמונים:
ושמונים, של נקבה.
ושבעה, נדה.
ושנים, של אחר הנדה.
אמרו לו, א"כ,
א"כ - דקחשבת שמונים של נקבה:
יש מקשה כל ימיה, ואין זיבה עולה בהן.
יש מקשה לעולם - ואינה זבה.
כגון טובלת לי"ד של נקבה, ומתעברת.
ולסוף שמונים, שבעה לנדה, ושנים לאחר הנדה.
ומקשה חמשים, וחוזרת ומפלת נקבה.
וכן לעולם:
אמר להן, מאי דעתייכו? משום נפלים!
אמר להן - ר"מ מאי דעתייכו משום נפלים, כדפרשינן:
אין קושי, לנפלים".
אין קושי לנפלים - אין הנפל מטהר קישויו.
ואנן בולד דאית ליה קושי קמיירינן:
ת"ר, "יש רואה מאה יום, ואין זיבה עולה בהן.
יש רואה - בלא קושי:
כיצד?
שנים, בלא עת.
ושבעה, נדה.
ושנים, של אחר הנדה.
ושמונים, של נקבה.
ושבעה, נדה.
ושנים, של אחר הנדה".
מאי קמ"ל?
לאפוקי ממ"ד, אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם.
קמ"ל, דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם:
קמ"ל דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם - דאי לא אפשר, הויא לה זבה כשילדה אחר שנים שלאחר הנדה, דהוה ליה יום לידה שלישי.
ואי הויא חזיא קודם לידה בפתיחת הקבר, הרי היא זבה, הואיל ובלא קושי ראתה:
ר' יהודה אומר דיה וכו': תניא, "רבי יהודה אומר משום רבי טרפון, דיה חדשה.
ויש בדבר, להקל ולהחמיר.
להקל ולהחמיר - פעמים שאינו מטהר כלום, פעמים שהוא מטהר חדש ויום אחד:
כיצד?
קשתה שנים בסוף שמיני, ואחד בתחלת תשיעי.
ואפילו בתחלת תשיעי ילדה.
הרי זו יולדת בזוב.
הרי זו יולדת בזוב - הואיל ורוב זיבה בשמיני הואי, שאין הולד מטהר, שדינן חד יומא בתר תרין, והרי היא זבה:
אבל קשתה יום אחד בסוף שמיני, ושתים בתחלת תשיעי.
ואפילו בסוף תשיעי ילדה.
ואפי' בסוף תשיעי ילדה - ואע"ג דתשיעי כולו בשופי, חוץ משני ימים?
אין זו יולדת בזוב.
בלבד שלא תראה דם בימי השופי.
ולא אמרינן כיון דשופי סמוך ללידה נטמאנה בדם הקושי.
דקסבר ר' יהודה, שיפורא גרים.
כלומר החדש של תשיעי גורמת לידת הולד.
דמכי עייל הוה זמן לידה.
הילכך כל הדמים שרואה בו בקושי, אינו אלא מחמת הולד.
אע"ג דאיכא שופי בתרייהו.
ואפי' בתחלת תשיעי הוי מחמת ולד.
דקסבר יולדת לט', יולדת למקוטעין:
אין זו יולדת בזוב".
אמר רב אדא בר אהבה, ש"מ, קסבר רבי יהודה, שיפורא גרים.
שיפורא - שופר שתוקעין בו ב"ד בקדוש החדש:
איני?
והא אמר שמואל, "אין אשה מתעברת ויולדת אלא למאתים ושבעים ואחד יום.
או למאתים ושבעים ואחד - דהוו להו ט' חדשים שלמים של שלשים, וביום ראשון של עשירי יולדת:
או למאתים ושבעים ושנים יום.
או לרע"ב - כלומר אם לא קלט הזרע יום ראשון, קולט בשני, ומיום קליטתו הוי התחלת העיבור:
או למאתים ושבעים ושלשה"?
או לרע"ג - שאם לא קלט בשני, קולט בשלישי.
אבל אם לא קלט בשלישי, שוב אינו קולט.
דקי"ל דעד שלישי הוי ראוי להזריע, מכאן ואילך מסריח.
במסכת שבת (דף פו) בפולטת שכבת זרע ביום השלישי.
בפרק ר' עקיבא.
אלמא לא ילדה למקוטעין:
הוא דאמר כחסידים הראשונים.
[הוא] - שמואל דאמר כחסידים:
דתניא, "חסידים הראשונים, לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי בשבת.
שלא יבואו נשותיהן