וכי תימא, דילמא אשתייר.
וכי תימא חיישי' שמא נשתייר בה - ומספיקא קא מטמאה, א"כ מאי, "אי אפשר", "חיישינן" מיבעי ליה:
אי הכי, "חיישינן שמא נשתייר" מבעי ליה?
אלא לרבא נמי, שהטבילוה במטה.
אלא לרבא נמי - דלא אזלה, הילכך כל שעה פלטה.
והא דר' שמעון, דיכולה לטבול לשמושה, כגון שלא נתהפכה לאחר הטבילה. ודרבא, במתהפכת:
ולא קשיא.
כאן, במתהפכת. כאן, בשאינה מתהפכת.
ורבא אקרא קאי.
ורבא - לפרושי לן קרא אתא, דכי כתיב "ורחצו במים" דמשמע דיכולה לטבול בו ביום, כשאינה מתהפכת.
ל"א.
"מתהפכת" בשעת תשמיש, ואין הזרע נקלט ברחם יחד, הילכך פולטת והולכת מעט מעט.
"אינה מתהפכת" בשעת תשמיש, נקלט הזרע יחד, ויוצא בבת אחת:
והכי קאמר.
כי כתב רחמנא "ורחצו במים וטמאו עד הערב", בשאינה מתהפכת.
אבל במתהפכת, כל שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה.
שאי אפשר לה שלא תפלוט.
בעא מיניה רב שמואל בר ביסנא מאביי, פולטת שכבת זרע.
רואה הויא, או נוגעת הויא?
רואה הויא - משום ראייה טמייה קרא, ומשום נוגעת בשכבת זרע.
דעד השתא הויא נגיעת בית הסתרים, ולא הויא טמאה אלא ביום תשמיש ומגזרת הכתוב.
וכי פלטה, נגעה לבראי, ומטמיא:
נפקא מינה.
לסתור.
לסתור - בזיבה בימי ספירה.
אי רואה, הויא סותרת.
אבל נוגעת לא.
שאם נגעה בשום טומאה, אינה סותרת, דהא "וספרה לה" כתיב והאיכא:
ולטמא במשהו.
ולטמא במשהו - לראייה לא בעינן שיעורא.
כדאמרי' במתני', "לדם נדה ולזיבה ולקרי מטמאין בכל שהוא".
אבל נוגע, בעי שיעורא.
כדאמר בפירקין, (לקמן דף מג) איכא למ"ד בכעדשה, ואיכא למ"ד כחתימת פי האמה:
ולטמא בפנים כבחוץ.
מה נפשך?
אי שמיע ליה
אי שמיע ליה - לרב שמואל:
מתניתין.
מתניתא - דפליגי רבנן ור"ש לעיל, דקאמרי רבנן פולטת שכבת זרע מטמא בפנים כבחוץ, ולר"ש דדיה כבועלה:
לרבנן רואה הויא, ולר' שמעון נוגעת הויא?
לרבנן רואה הויא - לענין לטמא בפנים כבחוץ, ולר"ש נוגעת הויא:
ואי לא שמיע ליה מתניתין.
ואי לא שמיע ליה - אמאי מספקא ליה? מסברא נוגעת הויא.
דהא לא מגופה חזיא אלא מה שקבלה היא פולטת:
מסתברא, נוגעת הויא?
לעולם שמיע ליה מתניתין.
ואליבא דרבנן לא קמיבעיא ליה.
ואליבא דרבנן לא קמיבעיא ליה - דכיון דלרבנן מטמיא בפנים כבחוץ, אלמא רואה הויא, וכ"ש דמטמאה במשהו, ולענין סתירה נמי סתרה, דהא בתורת זיבה מרבי ליה, מ"יהיה זובו":
כי קא מיבעיא ליה אליבא דר"ש.
כי קא מיבעי ליה אליבא דר"ש - ולטמא בפנים לא מיבעי ליה, דהא שמעינן לר"ש דלא מטמיא:
ולטמא בפנים כבחוץ, לא קמיבעיא ליה.
כי קמיבעיא ליה, לסתור, ולטמא בכל שהוא, מאי?
כי קא מבעיא ליה לסתור ולטמא במשהו - מהו?
מי אמרי' כי אמר ר' שמעון "דיה כבועלה" לטמא בפנים כבחוץ.
מה בועלה לא מטמא, איהי נמי לא מטמאה.
אבל לסתור ולטמא במשהו, לא משוי לה כנוגעת.
דהא א"נ אמר "דיה כבועלה", סתרה ומטמאה במשהו כבועלה.
או דילמא לא שנא.
דכי היכי דלענין טומאת פנים משוי לה נוגעת, לענין משהו וסתירה נמי משוי לה נוגעת:
כי קאמר רבי שמעון, "דיה כבועלה", הני מילי לטמויי בפנים כבחוץ, אבל לסתור, ולטמא בכל שהוא, רואה הויא.
או דילמא, לא שנא?
איכא דאמרי.
לעולם לא שמיע ליה מתניתא.
לעולם לא שמיע ליה - מתני', ודקאמרינן מסברא נוגעת הויא, לא היא.
מסברא לא מיפשט לן.
דאיכא למימר, מדאחמיר רחמנא בבעלי קריין בסיני, דכתיב (שמות יט) "אל תגשו אל אשה" ולא הזהיר על טמא שרץ, רואה הויא:
והכי קמיבעיא ליה.
מדאחמיר רחמנא אבעלי קריין בסיני, רואה הויא, או דילמא לא גמרינן מסיני, דחדוש הוא?
דהא זבין ומצורעים דחמירי, ולא אחמיר בהו רחמנא!
א"ל, רואה הויא.
אתא שייליה לרבא.
א"ל, רואה הויא.
אתא לקמיה דרב יוסף.
א"ל, רואה הויא.
הדר אתא לקמיה דאביי.
א"ל, כולכו ברוקא חדא תפיתו.
כולכו ברוקא חדא תפיתו - כולכם שמעתם שמועה אחת.
"תפיתו" לשון רוק.
וחבירו בכתובות, "תוף שדי", בפרק אף על פי (דף סא):
אמר ליה שפיר אמרי לך.
אמר ליה - אביי שפיר אמר לך:
עד כאן לא קאמר ר"ש דיה כבועלה, אלא לטמא בפנים כבחוץ, אבל לסתור ולטמא בכל שהוא, רואה הויא:
אבל לסתור ולטמא במשהו רואה הויא - דאי נמי "דיה כבועלה" מטמיא כבועלה במשהו וסתרה כבועלה:
ת"ר, "הנדה,
והזבה,
והשומרת יום כנגד יום,
והיולדת.
כולן מטמאות בפנים כבחוץ".
כולן מטמאין בפנים כבחוץ - בראייה ראשונה, אבל בשניה ליכא למימר, דהא בלא ראייה טמאה היא:
והיולדת - לקמן מפרש:
הזבה ושומרת יום - הכי קאמר, בין שראתה ג' ימים, בין שראתה יום אחד, מטמאה בבית החיצון, בראייה ראשונה:
בשלמא כולהו, לחיי.
אלא יולדת.
אי בימי נדה, נדה.
אי בימי נדה - ילדה וראתה, הא תני ליה?
ואי בימי זיבה, הא תני ליה לזיבה?:
אי בימי זיבה, זיבה?
לא צריכא, שירדה לטבול מטומאה לטהרה.
מטומאה לטהרה - לאחר שבועים, וקיימא לן כבית הלל, דאמרי בבנות כותים (לעיל דף לה) "ביומי וטבילה תלא רחמנא", דלא הוי דם טוהר אלא לאחר טבילה:
וכי הא דאמר רבי זירא א"ר חייא בר אשי אמר רב, "יולדת שירדה לטבול מטומאה לטהרה, ונעקר ממנה דם.
ונעקר דם - לבית החיצון ועמד שם יום או יומים:
בירידה, טמאה.
טמאה - כל זמן שהוא בה, וכשיצא בעיא טבילה אחריתי, דלא טהרתה טבילה.
והיינו דתניא, יולדת מטמיא בבית החיצון:
בעלייה, טהורה".
א"ל רבי ירמיה לר' זירא, בירידה אמאי טמאה, טומאה בלועה היא?
טומאה בלועה היא - וקיימא לן בפרק בהמה המקשה (חולין דף עא) "טומאה בלועה, אינה מטמאה לא במגע ולא במשא". והכא הא טומאה בלועה היא?
ולא דמיא לכל הנשים שמטמאות בבית החיצון?
דהתם משום ראייה דמאתמול היא וטומאת שבעה, ורחמנא אמר "בבשרה" מכי אתא בבית החיצון הויא ראייה. אבל הכא משום משא ונגיעה היא וטומאת ערב,
דאי משום ראייה, מאתמול איעקר, ומאתמול הויא ראייה. וראייה דמאתמול לא מהניא לה האידנא.
דמאתמול הוה להו ימי טומאה, והשתא הוו להו ימי טוהר, וטומאה בלועה לא מטמיא במגע ובמשא:
א"ל, זיל שייליה לרבי אבין, דאסברית ניהליה,
אסברית ניהליה - פירשתי לו טעמא:
וכרכיש לי ברישיה, בי מדרשא.
וכרכיש לי ברישיה - הודה לדברי, ונענע בראשו:
אזל שייליה.
א"ל, עשאוה כנבלת עוף טהור, שמטמאה בגדים בבית הבליעה.
בגדים בבית הבליעה - בגדים שהוא לבוש בהן בשעה שנוגע בה, אינן טמאין, שאין להן טומאת מגע.
דאמר רחמנא, ,לא יאכל לטמאה בה" (ויקרא כב). אין לך אלא מה שאמור בה אכילה, ולא מגע.
ומה היא מטמאה? בגדים שהוא לבוש בשעת בליעה. כדכתיב (שם יז) "[וכל] נפש אשר תאכל נבלה וטריפה באזרח ובגר וכבס בגדיו וטהר".
ובנבלת עוף טהור כתיב.
דנבלת בהמה לא מטמאה בבית הבליעה, כדאמר בשמעתין.
ונבלת עוף טמא נמי לא מטמאה. כדאמר בתורת כהנים, "מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה, יצא עוף טמא שאין איסורו משום בל תאכל נבלה, אלא משום בל תאכל טמא":
מי דמי?