דף מא,ב
ודם דרך רחם.
ודם דרך רחם - בשלשת ימי הקושי קודם לידה.
ואמור רבנן, דזיבה היא דלא מטהר לה ולד, דלאו לידה היא.
ורבי שמעון מטהר, לטמא.
הואיל וימי זיבה הן, ודם קושי בימי זיבה, רחמנא טהריה:
ואזדא ר' שמעון לטעמיה, ורבנן לטעמייהו.
מתקיף לה רב יוסף, חדא, דהיינו רישא?
ועוד, "משם", מקום ולד משמע?
אלא אמר רב יוסף, כגון שיצא ולד ודם דרך דופן.
שיצא ולד ודם דרך דופן - ופלוגתא אחריתי היא. ולאו אקושי קאי.
דרישא איירי כשיצא דם דרך רחם קודם לידה:
ובמקור מקומו טמא, קמיפלגי.
מר סבר, מקור, מקומו טמא.
רבנן סברי מקור מקומו טמא - הלכך טיפת דם מטמאה, ואע"ג דדרך דופן, לאו ראייה היא לטמא את האשה טומאת שבעה.
מיהו טיפה עצמה, מטמאה במגע, משום דנגע במקור, ומקור מקומו טמא.
ורבי שמעון סבר, מקור מקומו טהור מלטמא טיפה הנוגעת בו.
הלכך כי אתא דם דרך דופן, טהור מלטמא. וכדם מכה דמי.
וכי אתא נמי דרך רחם, טהור כל ימי זיבה, היכא דליכא שופי סמוך ללידה, דולד מטהרו.
ואע"ג דולד דרך דופן נפק:
ומ"ס, מקור, מקומו טהור.
אמר ר"ל, לדברי המטמא בדם, מטמא באשה.
מטמא באשה טומאת שבעה - משום ראיית נדה, ואע"ג דבא דרך דופן:
לדברי המטהר בדם, מטהר באשה.
ור' יוחנן אמר, אף לדברי המטמא בדם, מטהר באשה.
ואזדא ר' יוחנן לטעמיה.
דאמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי, "מנין שאין אשה טמאה, עד שיצא מדוה דרך ערותה?
שנאמר, (ויקרא כ, יח) 'ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה את מקורה הערה'.
מלמד, שאין אשה טמאה, עד שיצא מדוה דרך ערותה".
אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה, מקור שנעקר ונפל לארץ, טמאה.
שנעקר - חתיכת בשר:
שנאמר, (יחזקאל טז, לו) "יען השפך נחושתך ותגלי ערותך".
נחושתך - שולייך. והיינו מקור.
וכתיב, "ותגלי ערותך", אלמא נעקר ונשפך לארץ קרי ליה ערוה, כאילו הוא במקומו, הילכך טמא.
"נחושתך" שולים. כדאמר במסכת שבת, (דף מא) "מפני שנחושתה מחממתה".
ובטהרות נמי, בכמה דוכתין, "נחושתו של תנור" (כלים פ"ח מ"ג):
למאי?
אילימא לטומאת שבעה?
"דם" אמר רחמנא, ולא חתיכה.
אלא לטומאת ערב.
לטומאת ערב - מפני שנגעה בו ביציאתה:
אמר רבי יוחנן, מקור שהזיע כשתי טיפי מרגליות, טמאה.
טיפי מרגליות - דם לבן וצלול:
למאי?
אילימא לטומאת שבעה?
"חמשה דמים טמאין באשה", ותו לא?
אלא לטומאת ערב.
לטומאת ערב - מפני שנגע במקור ונוגע בה:
ודווקא תרתי, אבל חדא, אימא מעלמא אתיא:
מעלמא - מן הצדדין:
כל הנשים מטמאין בבית החיצון: הי ניהו בית החיצון?
אמר ריש לקיש, כל שתינוקת יושבת ונראת.
כשהתינוקת יושבת - נפתח רחמה קצת:
א"ל רבי יוחנן,
א"ר יוחנן - לשון קושיא הוא:
אותו מקום, גלוי הוא אצל שרץ?
אותו מקום - מי קרי "בבשרה"! כולו חוץ הוא?
ואפי' אצל מגע שרץ, דקיימא לן אין מגע בית הסתרים מטמא, גלוי הוא, אם נגע שם שרץ:
טומאת בית הסתרים - לקמן יליף, מ"וידיו לא שטף במים" (ויקרא טו) דלאו בר טמויי הוא.
ובתורת כהנים נמי מינה נפקא לן:
אלא אמר רבי יוחנן, עד בין השינים.
כמין שינים - יש בתוך הרחם תלתולי בשר:
איבעיא להו, בין השינים כלפנים או כלחוץ?
ת"ש, "דתני רבי זכאי, עד בין השינים, בין השינים עצמן, כלפנים".
במתניתא תנא, "מקום דישה".
מאי מקום דישה?
אמר רב יהודה, מקום שהשמש דש.
שהשמש - אבר:
תנו רבנן, "'בבשרה' מלמד שמטמאה בפנים כבחוץ.
ואין לי אלא נדה, זבה מנין?
ת"ל, 'זובה בבשרה'.
תלמוד לומר זובה בבשרה - ואע"ג דבנדה כתיב, מדאפקיה בלשון זובה, ילפינן זיבה:
פולטת ש"ז מנין?
ת"ל, 'יהיה'.
יהיה - "זובה בבשרה":
ור' שמעון אומר, דיה כבועלה.
בועלה - בעל קרי אינו מטמא עד שתצא טומאתו לחוץ.
כדכתיב, (שם טו) "ואשר תצא ממנו שכבת זרע":
מה בועלה אינו מטמא, עד שתצא טומאה לחוץ.
אף היא אינה מטמאה, עד שתצא טומאתה לחוץ".
וסבר רבי שמעון דיה כבועלה?!
והתניא, (ויקרא טו, יח) "'ורחצו במים וטמאו עד הערב',
אמר ר' שמעון, וכי מה בא זה ללמדנו?
ה"ג בתורת כהנים - מה בא זה ללמדנו, אם לענין הנוגע בשכבת זרע, הרי כבר אמור למטה, אלא מפני כו':
מה בא זה ללמדנו - הא משום טבילה דידיה לא איצטריך.
דהא כתיב לעיל, "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע".
ואם ללמד עליה שצריכה טבילה, אם נגע בשרה מבחוץ בשכבת זרע כשיצתה ממנו.
הרי כבר אמור למטה בפרשת אמור אל הכהנים (ויקרא כב) "או איש אשר תצא".
ואמר לקמן בפרקין, (דף מג) "מנין לנוגע בש"ז?
ת"ל או איש", אלמא מיניה נפקא לן:
אם לענין נוגע בשכבת זרע?
הרי כבר נאמר למטה, (ויקרא כב, ד) 'או איש'.
אלא מפני שטומאת בית הסתרים היא, וטומאת בית הסתרים אינה מטמאה, אלא שגזרת הכתוב הוא"?
אלא - בא ללמדנו, שאפי' לא נגע בשרה מבחוץ בקרי, טמאה מפני טיפת תשמיש.
והוצרך להשמיענו, שטמא.
דאי לא אשמעי', לא הוה קיימא לן.
מפני שהיא טומאת בית הסתרים, ואינה מטמאה.
אלא מפני שגזירת הכתוב הוא.
אלמא לא אמרינן דדיה כבועלה:
לא קשיא.
כאן, במשמשת.
במשמשת - גזרת הכתוב, ולא בפולטת:
כאן, בפולטת.
פולטת! תיפוק ליה, דהא שמשה?!
פולטת - תיפוק ליה דקודם יציאתו חוץ טמאה היא, דהא שמשה:
בשטבלה לשמושה.
בשטבלה לשמושה - ולמחר פלטה.
וקאמר לך ר' שמעון בה, דיה כבועלה:
למימרא דמשמשת, בטומאת ערב סגי לה?!
והא אמר רבא, "משמשת כל שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה.
כל שלשה כו' - וכיון דכל שלשה אסורה משום תשמישה, "דיה כבועלה" היכי משכחת לה?
אי לאחר שלשה, אפי' יצא נמי טהורה, דהא שכבת זרע מסרחת היא:
שאי אפשר לה שלא תפלוט"?
הכא במאי עסקינן, שהטבילוה במטה.
הכא במאי עסקינן - הא דקאמר ר"ש דטהורה, בטבלה לתשמישה.
שהטבילוה במטה.
דכיון דלא זזה ממקומה, אפשר לה בלא פליטה:
מכלל, דכי קאמר רבא, דאזלה איהי בכרעה וטבלה.
מכלל - דהא דרבא, כגון דאזלא איהי בכרעה.
א"כ מאי אי אפשר שלא תפלוט כל שלשה, דמשמע טמאה ודאית.
הא בחזקת טהורה היא טפי?
דאיכא למימר בהדי דאזלא ומסגייא בכרעה, שדיתיה לכוליה קודם טבילה:
דילמא בהדי דקאזלה שדיתא?