ולא תוך תוכו.
קמ"ל.
קמ"ל - דהאי לא תוך תוכו הוא, אלא כגון כלי בתוך התנור, ופיו למעלה מפי התנור:
אמר ר"ל, קנה בקומטו של זב, והסיט בו את הטהור, טהור.
והסיט בו את הטהור טהור - כדמפרש טעמא לקמן:
קנה בקומטו של טהור, והסיט בו את הזב, טמא.
בקומטו של טהור והסיט בו את הזב טמא - הטהור.
שהרי נשא את הזב, וזב מטמא במשא. דכתיב במשכב, (ויקרא טו) "והנושא אותם", וק"ו לזב עצמו:
מאי טעמא?
מאי טעמא - טהור הניסט בקנה של קומטו של זב טהור:
דאמר קרא, (ויקרא טו) "וכל אשר יגע בו הזב,
דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וגו' - והאי קרא לאו למגע איצטריך, דהא כתיב "והנוגע בבשר הזב", אלא זה הסיטו של זב.
מכאן למדנו, זב שהסיט את הטהור, טמא.
שלא מצינו בכל התורה טומאה המסטת טהרה שתטמא, אלא אם כן נשא טהור את הטמא.
והכא בזב הוא דגלי רחמנא, וכתב "וידיו", דדרשינן הכי, היכא דהסיט בו הזב בידיו, כלומר בגלוי:
וידיו לא שטף במים", זהו הסיטו של זב.
לא שטף במים - מילתא אחריתי היא, למילף לנטילת ידים לאכילה מהכא.
אלמא הסיט זב את הטהור אינו טמא אלא א"כ הסיטו בגלוי בידיו, ומדאפקיה בלשון נגיעה, ילפינן נמי לכל נגיעות, דאין מגע בית הסתרים מטמא.
אבל טהור שהסיט את הזב דנפקא לן מקרא אחרינא, דלא כתיב ביה "ידיו", טמא אפילו הסיטו בקנה שבקומטו, מידי דהוה אנבלה בקומטו שהיא מטמאה במשא, דהא מ"מ הרי הוא נושא את הטומאה.
ל"א.
קנה בקומטו של טהור והסיט את הזב להכי טמא, שנגע הקנה בגילוי של זב, ונטמא הקנה מחמת הזב, וחוזר ומטמא את הטהור. ואע"ג דטהור קמוט? דגילויא גבי זב הוא דבעינן.
אבל קנה בקומטו של זב והסיט את הטהור, טהור. הואיל וזב קמוט, וגבי זב כתיב "וידיו".
ושיבוש הוא מפני כמה דברים.
חדא, דקנה פשוטי כלי עץ הוא ואינו מקבל טומאה.
וא"ת בקנה חלול? נהי נמי דמקבל טומאה, אפ"ה אין חוזר ומטמא הטהור, שהרי אין מגע של זב חוזר ומטמא אדם. שאין לך נוגע בטומאה מטמא אדם חוץ מן הנוגע במת.
ועוד, אי טומאת הטהור משום נגיעת קנה היא, והרי בקומטו הוא דנגע, ובית הסתרים לאו בר מגע הוא? דהא אמרינן לעיל, שרץ בקומטו טהור.
ועוד, לשון הסיט אמאי נקט?
ועוד, הסיט טהור את הזב מי נפק מהאי קרא? "וכל אשר יגע בו הזב" כתיב, והיינו אשר יסיטנו הזב, ולא כתיב "כל אשר יגע בזב"?:
שלא מצינו לו טומאה בכל התורה כולה, ואפקיה רחמנא בלשון נגיעה.
למימרא, דהיסט ונגיעה כידיו.
מה התם מאבראי, אף הכא מאבראי:
אבל הזב ובעל קרי אינן מטמאין וכו': זב, דכתיב (ויקרא טו) "כי יהיה זב מבשרו", עד שיצא זובו מבשרו.
בעל קרי, דכתיב (ויקרא טו) "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע":
היה אוכל בתרומה והרגיש וכו': אוחז?!
והתניא, "ר"א אומר, כל האוחז באמה ומשתין,
כאילו מביא מבול לעולם".
כאילו מביא מבול - שמחמם את אבריו ומביא לידי קרי.
וזהו קלקול דור המבול, שנאמר (בראשית ו) "כי השחית כל בשר":
אמר אביי, במטלית עבה.
במטלית עבה - שאינה מחממת:
רבא אמר, אפילו תימא במטלית רכה, כיון דעקר, עקר.
ואביי?
חייש דילמא אתי לאוסופי.
ורבא?
לאוסופי לא חייש.
והתניא, "למה זה דומה, לנותן אצבע בעין.
שכל זמן שאצבע בעין מדמעת, וחוזרת ומדמעת"?
ורבא, כל אחמומי והדר אחמומי בשעתא, לא שכיח.
לא שכיח - והא דתניא, "כל זמן שאצבע בעין מדמעת"?
ה"מ היכא דמתחלה ממשמש וחימם את עצמו ויוצא כל שעה מעט, אבל זה שנזדעזעו אבריו, נעקר כל הזרע ביחד, ושוב אינו חוזר ומתחמם לעקור עוד מיד בשעה אחת:
אמר שמואל, כל שכבת זרע שאין כל גופו מרגיש בה, אינה מטמאה.
מ"ט?
"שכבת זרע" אמר רחמנא, בראויה להזריע.
מיתיבי, "היה מהרהר בלילה, ועמד ומצא בשרו חם,
בשרו חם - אברו:
טמא".
טמא - שמא יצא ממנו קרי, ואמאי והא לא ארגיש?:
תרגמא רב הונא, במשמש מטתו בחלומו, דאי אפשר לשמש בלא הרגשה.
במשמש מטתו בחלומו - דאי נפק ודאי ארגיש:
לישנא אחרינא.
אמר שמואל, כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ, אינה מטמאה.
מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא?
איכא בינייהו, נעקרה בהרגשה, ויצאה שלא בהרגשה.
ויצתה בלא הרגשה - דאינו יורה כחץ:
מילתא דפשיטא ליה לשמואל, מיבעיא ליה לרבא.
דבעי רבא, "נעקרה בהרגשה, ויצתה שלא בהרגשה, מהו?"
ת"ש, "בעל קרי שטבל ולא הטיל מים.
לכשיטיל מים, טמא".
לכשיטיל מים טמא - דנשתייר מן הקרי, ויוצא עכשיו.
ואע"ג דלא נפיק בהרגשה, הואיל ומעיקרא איעקר בהרגשה:
שאני התם, דרובה בהרגשה נפק.
לישנא אחרינא אמרי לה.
אמר שמואל, "כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ, אינה מזרעת".
אזרועי הוא דלא מזרעא, הא טמויי מטמיא.
שנאמר, (דברים כג) "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה".
אפילו קרי בעולם.
בעי רבא, נכרי שהרהר,
עובד כוכבים שהרהר - ונעקר ולא יצא:
וירד וטבל,
וירד וטבל - לשם גירות ואח"כ יצא קריו:
מהו - אפי' אם תמצי לומר לגבי ישראל דכי נעקר בהרגשה ויצא שלא בהרגשה, טמא, דאזלינן בתר עקירה.
הכא לא ניזיל בתר עקירה, דהיינו קולא, הואיל וכשהוא עובד כובים נעקר, וטהור. דאמר בבנות כותים קריו טהור אפילו לב"ה:
אם תמצי לומר בתר עקירה אזלינן, הני מילי לחומרא, אבל הכא דלקולא לא אמרינן.
או דילמא, לא שנא?
או דילמא לא שנא - לחומרא, כגון לגבי עקירה דהרגשה דישראל, ולא שנא לקולא, כי הכא אזלינן בתר עקירה:
תיקו.
בעי רבא, זבה שנעקרו מימי רגליה, וירדה וטבלה,
וירדה וטבלה - וטהרה מזובה ואח"כ הטילתו מהו? מי אזלינן בתר עקירה ומטמאו או לא:
מהו?
אם תמצא לומר בתר עקירה אזלינן, הני מילי שכבת זרע דלא מצי נקיט לה,
דלא מצי נקיט לה - מלצאת הילכך מכי עקר חשיב ליה צורך יציאה:
אבל מימי רגליה דמצי נקיט לה, לא.
או דילמא לא שנא?
תיקו
בעי רבא, נכרית זבה
[עובדת כוכבים] - סתם עובדת כוכבים מי רגליה מטמאין, דחכמים גזרו עליהן שיהו כזבין לכל דבריהם:
שנעקרו מימי רגליה
שנעקרו מימי רגליה - דהוי מעין אב הטומאה: