וירדה וטבלה
וירדה וטבלה - לשם יהודית.
אם תמצי לומר בזבה נעקרו מימי רגליה וירדה וטבלה אזלינן בתר עקירה, ה"מ בישראל דטומאתו מדאורייתא:
מהו?
אם תמצי לומר בתר עקירה אזלינן, אע"ג דמצי נקיט להו.
ה"מ ישראלית דטמאה דאורייתא.
אבל נכרית זבה, דטמאה דרבנן, לא.
או דילמא, לא שנא?
תיקו:
ומטמאין בכל שהן: אמר שמואל, זב צריך כחתימת פי האמה.
שנאמר, (ויקרא טו) "או החתים בשרו מזובו".
והאנן תנן, "מטמאין בכל שהן"?
הוא דאמר כרבי נתן.
דתניא, "רבי נתן אומר משום רבי ישמעאל, זב צריך כחתימת פי האמה.
ולא הודו לו".
מ"ט דרבי ישמעאל?
דאמר קרא, "או החתים בשרו מזובו".
ורבנן?
ההוא מבעי ליה, לח מטמא, ואינו מטמא יבש.
לח מטמא - דהחתים משמע לח, שהיבש אינו חותם פי האמה, דנפיל:
ורבי ישמעאל?
ההוא, מ"רר" נפקא.
רר - משמע לח, כמו (שמואל א כא) "ויורד רירו":
ורבנן?
ההוא למנינא הוא דאתא.
"זובו", חדא.
בזובו חדא - "זאת תהיה טומאתו בזובו", חדא. "רר", תרי. "את זובו", תלת, לקרבן:
"רר בשרו", תרי.
"את זובו", תלת.
לימד על זב בעל שלש ראיות, שחייב בקרבן.
"או החתים בשרו
או החתים - לח:
מזובו טמא", מקצת זובו טמא.
מזובו - טומאתו היא, מקצת זובו אית ביה טומאת זיבה:
לימד על זב בעל שתי ראיות, שמטמא משכב ומושב.
ורבי ישמעאל, מנינא מנא ליה?
נפקא ליה מדרבי סימאי.
דתניא, "רבי סימאי אומר, מנה הכתוב שתים, וקראו טמא.
שתים וקראו טמא - "כי יהיה זב מבשרו", חדא. "זובו טמא", תרי טמא:
שלש, וקראו טמא.
שלש וקראו טמא - "זאת תהיה טומאתו בזובו", חדא. "רר בשרו את זובו", תרי. "או החתים בשרו מזובו", תלת, טומאתו היא:
הא כיצד?
שתים לטומאה, ושלש לקרבן".
ולמאן דנפקא ליה תרוייהו (ויקרא טו) מ"זאת תהיה טומאתו בזובו".
(ויקרא טו) "איש איש כי יהיה זב מבשרו" מאי עביד ליה?
מבעי ליה, עד שיצא מבשרו.
"זובו טמא", למה לי?
לימד על הזוב, שהוא טמא.
על הזוב - שהטיפה עצמה טמאה:
אמר רב חנילאי משום ר"א בר"ש, שכבת זרע, לרואה במשהו. לנוגע, בכעדשה.
לנוגע בכעדשה - דמנגיעה דשרץ נפקא לן נגיעה דש"ז לקמן מ"או איש אשר יגע" וגו':
והאנן "מטמאין בכל שהן" תנן?
מאי לאו, לנוגע?
לא, לרואה.
ת"ש, "חומר בשכבת זרע מבשרץ.
וחומר בשרץ מבשכבת זרע.
חומר בשרץ, שהשרץ אין חלוקה טומאתו. מה שאין כן בשכבת זרע.
אין לו חלוקת טומאה - דשרץ קטן מטמא כגדול, אבל קטן פחות מבן ט' אין לו קרי:
חומר בשכבת זרע, שהשכבת זרע מטמא בכל שהוא, מה שאין כן בשרץ"?
מאי לאו, לנוגע?
לא. לרואה.
והא דומיא דשרץ קתני?
מה שרץ בנגיעה, אף שכבת זרע בנגיעה?
אמר רב אדא בר אהבה, שום שרץ קתני, ושום שכבת זרע קתני.
שום שרץ קתני - אין לך שרץ מטמא במשהו, אבל ש"ז יש מטמא במשהו כגון לרואה:
ושרץ לא מטמא במשהו?!
והא אנן תנן, "האברים, אין להם שיעור.
פחות מכזית בשר המת.
ופחות מכזית בשר נבלה.
ופחות מכעדשה, מן השרץ"?
שאני אבר, דכוליה במקום עדשה קאי.
דכוליה במקום כעדשה קאי - כלומר מתוך חשיבותיה שהוא אבר הוי חשוב במקום כעדשה:
דהא אילו חסר פורתא, אבר מי קמטמיא?!
תדע - דמשום חשיבותא דאבר הוא, דהא אילו חסר פורתא מן האבר דהוי בציר מכעדשה, מי מטמא?!:
שכבת זרע דחלוקה טומאתו, מאי היא?
אילימא בין ישראל לדנכרים?
ה"נ, איכא עכבר דים, ועכבר דיבשה.
עכבר דים - אינו מטמא.
כדתניא בהעור והרוטב (חולין דף קכו) ד"על הארץ" כתיב:
אלא בין קטן לגדול.
אמר רב פפא, כתנאי.
כתנאי - נוגע אי במשהו אי בכעדשה:
"מנין לרבות נוגע בש"ז?
ת"ל (ויקרא כב) 'או איש'".
ת"ל או איש - קס"ד מ"או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא ילפי'":
ופליגי תנאי בעלמא.
ושמעי' בעלמא - תנאי דפליגי בכמה דוכתי, בדון מינה ומינה, ובדון מינה ואוקי באתרא.
הילכך הנהו תנאי על כרחך פליגי בנוגע בקרי.
למ"ד דון מינה ומינה, דון ש"ז משרץ, דהא מקרא דשרץ ילפינן לה, דמה שרץ מטמא בנגיעה אף ש"ז בנגיעה, ומינה מה שרץ בכעדשה כו':
דאיכא דאמרי, דון מינה, ומינה.
ואיכא דאמרי, דון מינה, ואוקי באתרא.
ואוקי באתרא - הנח ש"ז במקומה, כדאשכחן בראיה דבמשהו:
למ"ד דון מינה ומינה.
מה שרץ בנגיעה אף שכבת זרע בנגיעה.
ומינה, מה שרץ בכעדשה אף ש"ז בכעדשה.
ולמ"ד דון מינה ואוקי באתרא.
מה שרץ בנגיעה אף ש"ז בנגיעה.
ואוקי באתרא, מה ש"ז לרואה במשהו, אף לנוגע במשהו.
א"ל רב הונא בריה דרב נתן לרב פפא, ממאי, דמ"או איש" דשרץ קמרבי ליה, דילמא מ"או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע" קמרבי ליה.
דילמא מאו איש אשר תצא ממנו כו' - ילפינן לה.
ואפי' למ"ד דון מינה ומינה הוה במשהו, דהא נגיעה מראיה יליף, ודכ"ע דון מינה ומינה הוה, דהכא ליכא פלוגתא דאוקי באתרא, דהא מיניה וביה יליף:
ודכ"ע דון מינה ומינה?
שיילינהו לתנאי.
איכא דתני כרב פפא. ואיכא דתני כרב הונא בריה דרב נתן:
איכא דתני כרב פפא - מ"או איש אשר יגע בכל שרץ":
משנה
תנוקת בת יום אחד, מטמאה בנדה.
בת י' ימים, מטמאה בזיבה.
תנוק בן יום אחד.
מטמא בזיבה.
ומטמא בנגעים.
ומטמא בטמא מת.
וזוקק ליבום.
וזוקק ליבום - אם נולד יום אחד קודם מיתת אחיו, אבל נולד לאחר מיתת אחיו, אינו זוקק, דכתיב (דברים כה) "כי ישבו אחים יחדו":
ופוטר מן היבום.
ופוטר מן היבום - אם נולד לאחר מיתת אביו, וחיה שעה אחת ומת, אבל כל זמן שמעוברת, אינו מתירה לינשא:
ומאכיל בתרומה.
ומאכיל בתרומה - בת ישראל שניסת לכהן ומת ונולד לה בן לאחר מיתתו, אוכלת בשבילו בתרומה בו ביום שנולד.
כדכתיב (ויקרא כב) "ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו". ודרשינן יאכילו את אמם.
אבל הניחה מעוברת, אינה אוכלת בשבילו עד שיולד:
ופוסל [מן] התרומה.
ופוסל (את) [מן] התרומה - קס"ד, כגון בת כהן שניסת לישראל, ומת והניח בן יום אחד, פסלה מתרומת בית אביה כל ימי חייו. דכתיב (שם) "וזרע אין לה ושבה אל בית אביה", והא יש לה זרע.
ובגמרא פריך אפילו עובר נמי פוסל: