רבי יהודה אומר, כופף אזני קדרה לתוכה, ומציף עליה מים.
ר' יהודה אומר - לא כך בודקין אותה, דהא קולא הוא, דאיידי דדחיק להו לשולים אימא עיילי מיא לגוה אפילו בנקב קטן.
אלא הכי בדקינן לה, כופה פי הקדרה לתוך העריבה קודם שיתן המים ואח"כ נותן מים בעריבה עד שיהו מים צפין על שוליה.
אם כנסה בידוע כו':
ואם כונס, בידוע שכונס משקה. ואם לאו, בידוע שמוציא משקה.
או שופתה על גבי האור.
אם האור מעמידה, בידוע שמוציא משקה. ואם לאו, בידוע שמכניס משקה.
אם האור מעמידה - שלא יצא המשקה, בידוע שנקב קטן הוא ואינו ראוי להכניס משקה:
ר' יוסי אומר, אף לא שופתה על גבי האור, מפני שהאור מעמידה.
שהאור מעמיד - אפילו נקב גדול:
אלא שופתה על גבי הרמץ.
רמץ - גחלים ואפר בוערים:
אם רמץ מעמידה, בידוע שמוציא משקה. ואם לאו, בידוע שכונס משקה.
היה טורד טיפה אחר טיפה, בידוע שכונס משקה".
היה טורד טיפה אחר טיפה - כלומר וזו נמי בדיקה, אם נתן לתוכו מים והן יוצאין טיף אחר טיף, בידוע שכונס משקה:
מאי איכא בין ת"ק לר' יהודה?
ה"ג מאי איכא בין תנא קמא לר' יהודה כינוס ע"י הדחק איכא בינייהו - לת"ק הוי כינוס, כדפרישית:
אמר עולא, כינוס על ידי הדחק איכא בינייהו:
כל אבר שיש בו צפורן וכו': יש בו צפורן, מטמא במגע ובמשא ובאהל.
יש בו צפורן - ואפי' היא יתרה, כגון אצבע ששית:
יש בו עצם ואין בו צפורן, מטמא במגע ובמשא,
מטמא במגע ובמשא ובאהל - דהוי אבר חשוב, ואפי' ליכא כזית בשר מטמא באהל.
דקי"ל, "האברים אין להן שיעור", בפ' יוצא דופן (לעיל דף מג).
אין בו צפורן, לא הוי אבר.
ומיהו מטמא במגע ובמשא כדין עצם כשעורה שהרי יש בו עצם:
ואינו מטמא באהל.
ואינו מטמא באהל - עד דאיכא כזית בשר, דקיימא לן עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ולא באהל.
ואי איכא כזית בשר, ודאי מטמא. דהא איכא כזית מן המת.
ואי לאו יתרה היא ודאי מטמא משום אבר באהל, ואע"ג דליכא כזית בשר.
דאפילו יתרה אמרי' לקמן, דאי נספרת על גב היד הויא אבר:
אמר רב חסדא, דבר זה רבינו הגדול אמרו,
רבינו הגדול - רב:
המקום יהיה בעזרו, אצבע יתרה שיש בו עצם ואין בו צפורן, מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באהל.
אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן, וכשאינה נספרת על גב היד:
על גב היד - שאינה עומדת בשורת האצבעות:
כל המטמא מדרס וכו': כל דחזי למדרס, מטמא טמא מת.
ויש שמטמא טמא מת, ואין מטמא מדרס.
לאתויי מאי?
לאתויי סאה ותרקב.
לאתויי סאה ותרקב - שאינן מדרס הזב לטמא אדם וכלים, אבל טמאין הם טומאת מגע הזב, להיות ראשונים, ובמת נעשין אב הטומאה:
דתניא, (ויקרא טו) "'והיושב על הכלי', יכול כפה סאה וישב עליה או תרקב וישב עליו יהא טמא?
ת"ל (ויקרא טו) 'אשר ישב עליו הזב', מי שמיוחד לישיבה, יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו:
מי שמיוחד לישיבה - הוא דהוו אב הטומאה, דכתיב "וכבס בגדיו" וגו':
משנה
כל הראוי לדון דיני נפשות, ראוי לדון דיני ממונות.
כל הראוי לדון דיני נפשות - כ"ש שהוא כשר לדיני ממונות:
ויש שראוי לדון דיני ממונות, ואינו ראוי לדון דיני נפשות:
גמרא
אמר רב יהודה, לאתויי ממזר.
לאתויי ממזר - דכשר לדיני ממונות, ופסול לדיני נפשות.
כדכתי' (בסנהדרין דף לו) "כולך יפה רעיתי":
תנינא חדא זימנא, "הכל כשרין לדון דיני ממונות, ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות".
והוינן בה, לאתויי מאי?
ואמר רב יהודה, לאתויי ממזר?
חדא, לאתויי גר.
גר - נמי כשר לדיני ממונות:
וחדא, לאתויי ממזר.
וצריכי, דאי אשמעינן גר, משום דראוי לבא בקהל, אבל ממזר דאין ראוי לבא בקהל, אימא לא.
ואי אשמעינן ממזר, משום דקאתי מטפה כשרה, אבל גר דקאתי מטפה פסולה, אימא לא.
צריכא:
משנה
כל הכשר לדון כשר להעיד.
ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון:
גמרא
לאתויי מאי?
א"ר יוחנן, לאתויי סומא באחת מעיניו.
לאתויי סומא באחת מעיניו - דכשר להעיד ואינו כשר לדון.
אבל בשתי עיניו אפילו לעדות פסול, דכתיב (ויקרא ה) "או ראה":
ומני