רבי מאיר היא.
רבי מאיר היא - דפסיל סומא באחת מעיניו לדון:
דתניא, "היה רבי מאיר אומר, מה ת"ל (דברים כא) 'על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע'?
וכי מה ענין ריבים אצל נגעים?!
מקיש ריבים לנגעים.
מה נגעים ביום, דכתיב (ויקרא יג) 'וביום הראות בו', אף ריבים ביום.
ומה נגעים שלא בסומא,
שלא בסומין - אפילו סומא באחת מעיניו:
דכתיב (ויקרא יג) 'לכל מראה עיני הכהן',
דכתיב לכל מראה עיני הכהן - עד דאיכא כולו מראה:
אף ריבים שלא בסומא.
ומקיש נגעים לריבים.
מה ריבים שלא בקרובים,
ומה ריבים שלא בקרובים - דנפקא לן, מ"לא יומתו אבות על בנים" (דברים כד) אף נגעים אין כהן רואה נגע קרובו:
אף נגעים שלא בקרובים.
אי מה ריבים בשלשה, אף נגעים בשלשה?
ודין הוא.
ממונו בשלשה, גופו לא כ"ש?!
ת"ל, (ויקרא יג) 'והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים'.
הא למדת, שאפילו כהן אחד רואה את הנגעים".
ההוא סמיא דהוה בשבבותיה דרבי יוחנן, דהוה קדיין דינא.
ולא קאמר ליה ולא מידי.
היכי עביד הכי?
והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה.
ותנן, "כל הכשר לדון כשר להעיד.
ויש כשר להעיד ואין כשר לדון".
ואמרינן, "לאתויי מאי?
ואמר רבי יוחנן, לאתויי סומא באחת מעיניו"?
רבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח.
דתנן, "דיני ממונות דנין ביום, וגומרין בלילה".
וגומרין בלילה - אלמא לא מקשינן ריבים לנגעים, דכתיב, "וביום הראות בו בשר".
וכי היכי דלענין לילה לא מקיש, לענין סומא נמי לא מקיש:
ומאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא?
איבעית אימא, סתמא דרבים עדיף.
סתמא דרבים עדיף - ההיא דלעיל, אוקמינן כר"מ דיחיד הוא:
ואיבעית אימא, משום דקתני לה גבי הלכתא דדיני:
דקתני לה גבי הלכתא דדיני - בסנהדרין. דקא מיירי כולי מסכתא בדינין, הילכך עיקר היא.
אבל הך לא תנן לה הכא גבי נדה אלא אגב גררא, דנקט כיוצא בו:
משנה
כל שחייב במעשרות, מטמא טומאת אוכלין.
כל שחייב במעשרות מטמא טומאת אוכלין - דאין חייב לך במעשר אלא אוכל:
ויש שמטמא טומאת אוכלין, ואינו חייב במעשרות:
גמרא
לאתויי מאי?
לאתויי בשר ודגים וביצים:
משנה
כל שחייב בפאה, חייב במעשרות.
בפאה - כתיב (ויקרא יט) "ובקוצרכם את קציר" וגו' דומיא דקציר דמכניסו לקיום, ואיכא כל הני:
ויש שחייב במעשרות, ואינו חייב בפאה:
גמרא
לאתויי מאי?
לאתויי תאנה וירק, שאינו חייב בפאה.
דתנן, "כלל אמרו בפאה, כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידולו מן הארץ, ולקיטתו כאחד, ומכניסו לקיום, חייב בפאה".
מכניסו לקיום - שאדם יכול לאוצרו:
"אוכל", למעוטי ספיחי סטים וקוצה.
למעוטי ספיחי סטים וקוצה - דאין אוכל אלא מין צבע:
סטים - קרו"ג:
קוצה - גויטר"א.
ולא ידענא אמאי נקט ספיחים?
וכמדומה לי, שהראשונים ראויים לאכילה:
"ונשמר", למעוטי הפקר.
"וגידולו מן הארץ", למעוטי כמהים ופטריות.
"ולקיטתו כאחד", למעוטי תאנה.
תאנה - אינה מבשלה כאחד:
"ומכניסו לקיום", למעוטי ירק.
ואילו גבי מעשר תנן.
"כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידולו מן הארץ, חייב במעשרות".
ואילו, "לקיטתו כאחד, ומכניסו לקיום"
ואילו לקיטתו כאחד - דממעט תאנה, "ומכניסו לקיום", דממעט ירק:
לא קתני.
לא קתני - אלמא תאנה וירק חייבין במעשר מדרבנן.
דמדאורייתא לא מיחייב, אלא דגן ותירוש ויצהר:
אם היו בהם שומים ובצלין, חייבין.
שומים ובצלים - מכניסן לקיום, לפיכך חייבים בפאה:
דתנן, "מלבנות בצלים שבין הירק.
מלבנות - שורות:
ר' יוסי אומר, פאה מכל אחת ואחת.
מכל אחד ואחד - דירק הזרוע בין שורה לשורה, מפסיק להו:
וחכ"א מאחת על הכל".
אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן, עולשין שזרען מתחילה לבהמה, ונמלך עליהן לאדם.
עולשין - עשב ושמו קרישפל"א: