והא שבת דמיחייב בפאה ומיחייב במעשר.
והא שבת וכו' - לאו קושיא היא, אלא מילתיה דייק ואזיל:
דתנן, "כל שחייב בפאה, חייב במעשר".
ומדחייב במעשר, מטמא טומאת אוכלין.
אלמא כל מילי דעביד לטעמא, מטמא טומאת אוכלין.
לטעמא - למתק הקדרה:
דהאי שבת לטעמא עבידא.
ורמינהי, "הקושט,
והחימום,
והחימום - פיטרטר"א:
וראשי בשמים,
והתיאה,
והתיאה - היינו סאה:
והחלתית,
והפלפלים,
וחלת חריע.
חלת חריע - קרו"ג והוא כרכום:
נקחין בכסף מעשר.
ואין מטמאין טומאת אוכלין.
דברי רבי עקיבא.
אמר לו רבי יוחנן בן נורי, אם נקחין בכסף מעשר, מפני מה אין מטמאין טומאת אוכלין?
ואם אינן מטמאין, אף הם לא ילקחו בכסף מעשר?
אף הם לא ילקחו בכסף מעשר - דרחמנא אמר, "ונתת הכסף וגו' ואכלת לפני" וגו'.
והני לדידן לאו אוכל נינהו:
וא"ר יוחנן בן נורי, נמנו וגמרו, שאין נקחין בכסף מעשר, ואין מטמאין טומאת אוכלין"?
נמנו וגמרו כו' - אלמא כל מידי דלא עביד לאוכלו אלא להטעים הקדירה לא מטמא.
דהא פלפלין וכרכום לטעמא עבידי:
אמר רב חסדא, כי תניא ההיא, בשבת העשויה לכמך.
לכמך - דכותשין אותו ונותנין אותו בכותח. ועיקרו, שבתוכו מטבילין כל אוכל. דהאי לאו לטעמא עביד, דהוה עיקר:
אמר רב אשי, אמריתה לשמעתי' קמיה דרב כהנא,
אמריתה לשמעתא כו' - הך שמעתא דפרישית לקמיה לא תימא כו':
לא תימא בשבת העשויה לכמך,
העשויה - שהצניעה לכך, הא סתמא לקדרה ולא מטמא:
הא סתמא לקדרה,
אלא סתם שבת לכמך עשויה.
אלא סתם שבת לכמך - ומטמא:
דתנן, "השבת משנתנה טעם בקדרה.
דתנן השבת - סתם שבת משמע:
אין בה משום תרומה.
אין בה משום תרומה - שאם חזר הקלח ונפל לתוך קדרה של חולין אינו מדמע:
ואינה מטמאה טומאת אוכלין".
הא עד שלא נתנה טעם בקדרה, יש בה משום תרומה, ומטמאה טומאת אוכלין.
ואי ס"ד סתמא לקדרה, כי לא נתנה, נמי סתמא לקדרה?
כי לא נתנה נמי - סתמא לקדרה, ואמאי מטמאה? הא אמרינן לעיל דמידי דעביד לטעמא לא מטמא:
אלא לאו ש"מ, סתמא לכמך עשויה.
ש"מ:
משנה
כל שחייב בראשית הגז, חייב במתנות.
ויש שחייב במתנות, ואינו חייב בראשית הגז.
כל שיש לו ביעור,
כל שיש לו ביעור - שהוא מצווה לבערו מן הבית בשביעית כשכלה לחיה מן השדה:
יש לו שביעית.
יש לו שביעית - לענין שחייב להפקיר, ואסור לעשותן סחורה, ומלוגמא, ואפיקטויזין:
ויש שיש לו שביעית, ואין לו ביעור:
ויש - שנוהגת בו קדושת שביעית ואין לו ביעור.
כדמפרש בגמרא, עיקר הלוף והדנדנה, שאין כלים מן השדה בימות הגשמים:
גמרא
כגון עלה הלוף שוטה,
לוף שוטה - שם לווי הוא ועשבים הם:
והדנדנה.
עלה הלוף שוטה והדנדנה - וה"ה לכל הכלים בימות הגשמים מהשדה.
אלא הא דנקט הני, משום דסיפא דמתניתין מיתוקמא בעיקרין.
ואשמועינן חילוף בין עיקרן לעליהן:
יש שיש לו שביעית ואין לו ביעור, עיקר הלוף שוטה, ועיקר הדנדנה.
דכתיב (ויקרא כה) "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול".
כל זמן שחיה אוכלת מן השדה, אתה מאכיל לבהמתך בבית.
כלה לחיה מן השדה, כלה לבהמתך שבבית.
והני לא כלו להו:
משנה
כל שיש לו קשקשת,
קשקשת - מלבושין של דג:
יש לו סנפיר.
סנפיר - אלו כנפים ששט בהן על פני המים:
ויש שיש לו סנפיר, ואין לו קשקשת.
כל שיש לו קרנים, יש לו טלפים.
יש לו טלפים - פרסותיו סדוקות שאין קרנים אלא לבהמה ולחיה טהורה:
ויש שיש לו טלפים, ואין לו קרנים:
ויש שיש לו טלפים - כגון חזיר ואין לו קרנים:
גמרא
כל שיש לו קשקשת, דג טהור.
יש שיש לו סנפיר, ואין לו קשקשת, דג טמא.
דג טמא - איכא דיש לו סנפיר:
מכדי, אנן אקשקשת סמכינן,
אקשקשת סמכינן - דהאמרת כל שיש לו קשקשת:
"סנפיר" דכתב רחמנא למה לי?
אי לא כתב רחמנא "סנפיר", הוה אמינא מאי "קשקשת" דכתיב, סנפיר. ואפילו דג טמא.
ה"א מאי קשקשת דכתב רחמנא היינו סנפיר - כנפים שפורח בהן, מכי אית ביה כנפים, שרי. ואתי למישרי דג טמא.
ולהכי כתב תרוייהו, דעל כרחך חד מינייהו לבושא הוא. אייקררי"ץ בלע"ז:
כתב רחמנא, סנפיר וקשקשת.
והשתא דכתב רחמנא סנפיר וקשקשת, מנלן דקשקשת לבושא הוא?
ופרכינן והשתא דכתיבי תרוייהו מנלן דקשקשת לבושא הוא - דקתני "כל שיש לו קשקשת, יש לו סנפיר". אלמא פשיטא לן, מאי קשקשת.
ודאי מהאי קרא נפקא, "ושריון קשקשים" הוא לבוש. אלמא לבושא מיקרי.
וכיון דמהאי קרא נפקא קשקשת, דהא ליכא למימר "הוה אמינא מאי קשקשת סנפיר"?:
דכתיב, (שמואל א יז) "ושריון קשקשים הוא לבוש".
ולכתוב רחמנא קשקשת, ולא בעי סנפיר?
א"ר אבהו, וכן תנא דבי רבי ישמעאל, (ישעיהו מב) "יגדיל תורה ויאדיר":
משנה
כל הטעון ברכה לאחריו, טעון ברכה לפניו.
ויש שטעון ברכה לפניו, ואין טעון ברכה לאחריו:
גמרא
לאתויי מאי?
לאתויי ירק.
ולרבי יצחק דמברך אירק, לאתויי מאי?
דמברך אירקא - לאחריו בורא נפשות רבות, כי היכי דמברכינן אכל מיני מאכל, ועל כל פרי העץ חוץ משבעת המינים דבעינן ברכה אחת מעין ג':
לאתויי מיא.
ולרב פפא דמברך אמיא, לאתויי מאי?
לאתויי מצות.
מצות - ציצית ולולב ושאר מצות, שמברכין עליהן עובר לעשייתן:
ולבני מערבא דמברכי בתר דסליקו תפילייהו, אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמור חוקיו, לאתויי מאי?
לאתויי