בטומאה חמורה, שכן אינה עושה כיוצא בה, תאמר בטומאה קלה, שעושה כיוצא בה?!
טומאה חמורה אינה עושה כיוצא בה - מאחר שמטמאה נבלה את האדם, אין אותו אדם חוזר ומטמא אדם, שאין מטמא אדם אלא אב הטומאה, אבל אוכל חוזר ומטמא אוכל מדרבנן:
אמר ליה אביי, כל דכן הוא.
ומה טומאה חמורה דקילא, דאינה עושה כיוצא בה, מטמאה שלא במחשבה, טומאה קלה דחמירא, דעושה כיוצא בה, אינו דין שמטמאה שלא במחשבה!
אלא אמר רב ששת, הכי קאמר.
לא אם אמרת בטומאה חמורה, שכן אינה צריכה הכשר, תאמר בטומאה קלה, שצריכה הכשר?!
ומי צריכה הכשר?
והתנן, "שלשה דברים נאמרו בנבלת עוף טהור.
צריכה מחשבה.
ואינה מטמאה אלא בבית הבליעה.
ואינה צריכה הכשר".
נהי דהכשר שרץ לא בעיא, הכשר מים, בעיא.
מאי שנא הכשר שרץ דלא בעיא, כדתנא דבי רבי ישמעאל.
הכשר שרץ - שיכשירו שרץ להביאו לידי טומאה:
הכשר מים נמי לא תבעי, כדתנא דבי רבי ישמעאל?
דתנא דבי רבי ישמעאל, "(ויקרא יא) 'על כל זרע זרוע אשר יזרע', מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר, אף כל שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר.
שאין סופן לטמא טומאה חמורה - אין לך אוכל מטמא אדם:
יצתה נבלת עוף טהור, שסופה לטמא טומאה חמורה, שאין צריך הכשר".
אלא אמר רבא ואיתימא רב פפא, שום טומאה חמורה בעולם. שום טומאה קלה בעולם.
שום טומאה חמורה שום טומאה קלה - לא אם אמרת בטומאה חמורה דין הוא שמטמא בלא מחשבה, שלא מצינו שום טומאה ששמה טומאה חמורה שתהא צריכה הכשר.
תאמר בטומאה קלה דאוכלין, שאע"פ שזו אינה צריכה הכשר, הרי כל אוכלין יש עליהם שום טומאה קלה וצריכין הכשר, הלכך הכא נמי בעיא מחשבה:
אמר רבא, ומודה רבי יוחנן לענין מעשר, דמחשבת חיבור שמה מחשבה.
לענין מעשר - דהואיל ונמלך עליהן לאדם הויא מחשבה וחייבין במעשר:
אמר רבא, מנא אמינא לה?
דתנן, "הסיאה
הסיאה - פוליו"ל:
והאזוב
והקורנית
והקורנית - שדריא"ה:
שבחצר.
אם היו נשמרין,
נשמרין - ס"ד אם היו נשמרין לאכילת אדם:
חייבין".
היכי דמי?
אילימא דזרעינהו מתחלה לאדם.
צריכא למימר?
אלא לאו דזרעינהו מתחלה לבהמה.
אלא לאו דזרען לבהמה - וקתני אם חזר ושמרן לאדם חייבין:
וקתני, "אם היו נשמרין, חייבין".
אמר רב אשי, הכא בחצר שעלו מאיליהן עסקינן, וסתמא לאדם קיימי.
לאדם קיימי - וכיון דסתמייהו לאדם, מאי "אם היו נשמרין"?
הכי קאמר, אם החצר משמרת פירותיה דלא הוי הפקר, חייבין:
והכי קאמר, אם החצר משמרת פירותיה, חייבין. ואם לאו, פטורין.
מתיב רב אשי, "כל שחייבין במעשרות, מטמאין טומאת אוכלין".
מתיב רב אשי - לרבא:
ואם איתא, הא איכא הני, דקחייבין במעשר ואין מטמאין טומאת אוכלין?
ואם איתא - דלענין מעשר הויא מחשבה, הא איכא עולשין שזרען לבהמה ונמלך עליהם לאדם, דחייבין במעשר ואינן מטמאין?
דהא לענין טומאה אמרת לאו מחשבה היא:
אמר רבא, הכי קאמר.
כל מין שחייב במעשר, מטמא טומאת אוכלין.
ה"נ מסתברא.
מדקתני סיפא, "כל שחייב בראשית הגז
ראשית הגז - הגוזז צאנו חייב ליתן בכל שנה מן הגז מעט לכהן.
ובשחיטת חולין מפרש שיעורא:
חייב במתנות.
במתנות - זרוע לחיים והקיבה:
ויש שחייב במתנות, ואין חייב בראשית הגז".
ויש שחייב במתנות - כגון בקר ואינו חייב בראשית הגז:
ואם איתא, האיכא טרפה, דחייבת בראשית הגז ואינה חייבת במתנות?
אמר רבינא, הא מני רבי שמעון היא.
דתנן, "ר"ש פוטר את הטרפה מראשית הגז".
אמר רב שימי בר אשי, תא שמע.
ת"ש - דמין קתני במתני':
"המפקיר את כרמו, והשכים בבקר ובצרו.
חייב בפרט, ובעוללות, ובשכחה, ובפאה.
ופטור מן המעשר".
ופטור מן המעשר - דהפקר פטור מן המעשר.
ובפרט ובפאה להכי מחייב, כדאמרינן בהגוזל בבבא קמא, משום "תעזוב יתירתא" דכתיב במשנה תורה, "לא תפאר אחריך". ואמר מר, (חולין דף קלא) "לא תטול תפארתו ממנו", והיינו פאה.
ודרשינן בספרי, "אחריך", זו שכחה. וכתיב, "לגר ליתום ולאלמנה יהיה". וכתיב בתריה, "כי תבצור כרמך, לא תעולל אחריך, לגר ליתום ולאלמנה יהיה", הרי פאה ושכחה ועוללות.
ל"ל למהדר ומכתב בפרשה קדושים בכולהו, "לעני ולגר תעזוב אותם"?
לרבות הפקר כי האי גוונא.
אבל הפקר גמור, פטור מכולם. כדתנן לעיל, ",'ונשמר', פרט להפקר":
והא אנן תנן, "כל שחייב בפאה חייב במעשרות"?
אלא לאו שמע מינה, מין קתני.
שמע מינה.
תנן התם,
תנן התם כו' - האי דנקט לה הכא?
משום דאותיב עלה ממתני'.
ודר' יוחנן נמי, "עולשין שזרען" כו'?
משום דאותיב עליה ממתני' נקט לה הכא:
"מודים חכמים לר' עקיבא, בזורע שבת או חרדל בשנים ושלשה מקומות, שנותן פאה מכל אחד ואחד".
מודים חכמים לרבי עקיבא - אע"פ דפליגי במנמר שדהו ושייר קלחים לחים.
מנמר, טיי"ר בלע"ז, שמלקט כאן את המבושלים כל צרכן, ומניח את הלחים שלא בשלו, וחוזר ומלקט במקום אחר, דהוה ליה מנומר.
וקאמר ר' עקיבא, כשהוא חוזר ולוקט, נותן פאה מכל אחד ואחד, שהקציר שבינתים מפסיק.
וחכמים אומרים, פאה מאחת על הכל.
ומודים חכמים לרבי עקיבא, בזורע שבת או חרדל כו'.
להכי נקט הני?
שאין דרכן לעשות מהן ערוגה, אלא זורען לתבלין בעלמא בשנים ושלשה מקומות.
שבת אני"ט: