והדר חייל בין השמשות דר' יוסי.
והאי תנא סבר, בין השמשות דר' יוסי מישך שייך בדר' יהודה.
מישך שייך בדרבי יהודה - מובלע הוא בתוך של רבי יהודה.
וכיון דלדידיה בעינן כל בין השמשות דרבי יהודה, הרי בדקה בשניהם:
ת"ר, "הרואה כתם, מטמאה עצמה,
מטמאה עצמה - הרואה כתם מטמאה עצמה לטהרות וקדשים:
וקדשים למפרע.
למפרע - עד שעת הכבוס:
דברי רבי.
ר"ש בן אלעזר אומר, קדשים מטמאה.
עצמה אינה מטמאה.
שלא יהא כתמה חמור מראייתה".
חמור מראייתה - למפרע.
דלראייתה לא הוי אלא מעת לעת, וכתמה עד שעת הכבוס:
והא מצינו כתמה חמור מראייתה לענין קדשים?
והא מצינו כו' - דהא מודה ר"ש בן אלעזר בקדשים דמטמאתן למפרע עד שעת הכבוס:
אלא תני הכי, "ר"ש בן אלעזר אומר אף קדשים אינה מטמאה, שלא יהא כתמה חמור מראייתה לכל דבר".
ת"ר, "ראתה כתם, ואחר כך ראתה דם.
ראתה כתם ואח"כ ראתה דם - תוך מעת לעת:
תולה כתמה בראייתה, מעת לעת.
תולה כתמה בראייתה - ואמרינן האי כתם מדם נדות זה הוא, וטהורה מלטמא עד שעת הכבוס, אלא משמצאתו ולהבא:
דברי רבי.
ר"ש בן אלעזר אומר, יומו.
יומו - אם ראתה בו ביום תולה, ואם שקעה חמה, אף על פי שראתה בתוך מעת לעת, אינה תולה:
א"ר, נראין דבריו מדברי, שהוא מתקנה ואני מעוותה.
שהוא מתקנה - מיקל עליה.
וכיון דכתמים דרבנן, נראין דברי המיקל.
ולקמן פריך, "עוותי מעוות לה?"
דהא ר"ש בן אלעזר מחמיר?:
"מתקנה"?! עוותי מעוית לה?
אמר רבינא, איפוך.
איפוך - ואימא נראין דברי מדבריו:
רב נחמן אמר, לעולם לא תיפוך.
שהוא מתקן הלכותיה לידי זיבה.
הוא מתקן הלכותיה לידי זיבה - לענין זיבה הוא מיקל.
דלדידיה היכא דלא חזיא בו ביום לא תלינן כתמה בראייתה, ומונה ימי נדות מיום ראייתה, ואין ימי זיבה מתחילין עד יום ח' לראייתה.
לרבי, מונה מיום מציאת כתמה, ואף להקל ולטבול לליל שביעי לכתמה, אם פסקה. ומיום ח' לכתמה הוו ימי זוב.
ונמצא רבי מחמיר, לענין זיבה.
דכי חזיא בח' לכתמה, אמרינן יום זיבה הוא, וצריכה לשמור תשיעי, יום כנגד יום. ואם תראה שנים עמו, תהא זבה.
ולר"ש סוף נדה הוא, ולא מצריך שימור, ואם תראה שנים עמו לא תהיה זבה.
נמצא, אני מביאה ע"י כתמה לזיבה, אבל איהו לא:
ואני מעוות הלכותיה לידי זיבה.
בעי מיניה ר' זירא מר' אסי, כתמים צריכין הפסק טהרה או לא?
צריכין הפסק טהרה - בשביעי, לטבול בערב צריכה לבדוק בין השמשות להפסיק בטהרה או לא:
אשתיק, ולא א"ל ולא מידי.
זימנין
זימנין - פעם אחרת:
אשכחיה
אשכחיה - רבי זירא לרבי אסי:
דיתיב וקאמר, "תולה כתמה בראייתה מעת לעת, דברי רבי.
דיתיב וקאמר - הך מלתא דרבי, ומפרש עלה,
אמר ר"ל והוא שבדקה בין השמשות של שביעי לכתמה להפסיק בטהרה, אבל לא הפרישה בטהרה, גליא דעתה דמיום ראייתה נקטה מנינא דידיה, והיא גרמה לעצמה להבדיל כתמה מראייתה, וכתמה מטמא למפרע מיום לבישה.
ורבי יוחנן אמר, אף על פי שלא בדקה, דכיון דיכולה לתלות, לאו בגילוי דעתה תליא מלתא, ולא מפסדא בהכי:
אמר ר"ל, והוא שבדקה.
ורבי יוחנן אמר, אע"פ שלא בדקה".
א"ל, "מכלל דכתמים צריכין הפסקת טהרה".
א"ל רבי זירא לרבי אסי - מדפליגי רבי יוחנן ור"ל לענין תליא בבדקה ולא בדקה, מכלל דאורחא הוא לבדוק ביום שביעי לכתמה ולהפסיק בטהרה:
א"ל, "אין".
"והא זימנין סגיאין בעא מינך, ולא אמרת ולא מידי?
דלמא אגב שיטפך, אתיא לך"?
שיטפך - ריהטך:
א"ל, "אין, אגב שיטפאי אתיא לי":
משנה
הרואה יום י"א בין השמשות,
הרואה יום אחד עשר בין השמשות - וספק יום הוא והוי דם זיבה או ספק לילה ותחלתו נדה:
תחלת נדה וסוף נדה,
תחלת נדה וסוף נדה כו' - ובגמרא פריך, תחלת נדה וסוף זיבה היא, והויא טועה, ובע"כ תשב שבעה.
ואם ראתה לסוף שבעה יום אחד, נחמיר עליה לומר ראיה ראשונה סוף זיבה הואי והשתא הויא תחלת נדה, ותשב שבעה.
ואם שלשה תראה, נחמיר עליה לומר ראייה ראשונה תחלת נדה הואי והשתא זבה, וצריכה שבעה נקיים. ולא תשב ארבעה והן.
וכן לעולם היא מקולקלת.
ותקנתה כדמפרש בערכין (דף ח):
תחלת זיבה וסוף זיבה,
יום ארבעים לזכר,
יום ארבעים לזכר ויום שמונים ללידת נקבה בין השמשות לכולן - כלומר באיזה מאלו שתראה בין השמשות, הוי האי בין השמשות ספק טמא ספק טהור.
ואם תראה ליום שמיני, ספק נדה ספק שומרת יום כנגד יום.
וכן לעולם, עד שתפסוק כדי שיעור המפורש לה בערכין:
ויום שמונים לנקבה,
בין השמשות לכולן.
הרי אלו טועות.
א"ר יהושע, עד שאתם מתקנים את השוטות,
את השוטות - את הטועות כגון אלו שראו בשעת הספק:
באו ותקנו את הפקחות:
באו ותקנו את הפקחות - הרואות בשעה ודאית, וצריכין אנו לתקן פתחיהן, ולפרש ימי שימורן ותשמישן, כדמפרש בברייתא בגמרא:
גמרא
"תחלת נדה וסוף נדה"?!
"תחלת נדה וסוף זיבה" היא?
אמר רב חסדא, הכי קאמר, הרואה יום י"א בין השמשות:
תחילת נדה וסוף זיבה.
ובשביעי לנדתה סוף נדה ותחלת זיבה:
א"ר יהושע עד שאתם מתקנין את השוטות כו': הני