דף נה,א
אי מה היא מטמאה באבן מסמא, אף מדוה נמי מטמאה באבן מסמא?
אי מה - משא נדה חמור, לטמא אבן מסמא. אבן גדולה המושמה על הכלים, ונדה נשאת עליה, מטמאה בגדים שתחת האבן. כדאמר בתורת כהנים.
אף משא דמה, חמור לטמא באבן מסמא.
דיש מטמא במשא ואינו מטמא באבן מסמא.
במסכת שבת בפרק רבי עקיבא, (דף פב) דאמרינן, במשא כולי עלמא לא פליגי דמטמא, כי פליגי באבן מסמא, דאין משאו אלא בדבר הראוי לינשא, אבל גדולה אינה מטלטלת להיות הטומאה נישאת עליה.
וגבי זב הוא דרבייה קרא:
אמר רב אשי, אמר קרא (ויקרא טו) "והנושא אותם", "אותם" מיעוטא הוא:
והנושא אותם - במשכב הזב כתיב, ומשכב הזב הנישא על אבן מסמא, מטמא כלים שתחתיה. כדמפרש בתורת כהנים.
וכתיב "אותם" למעוטי דמה:
ובשר המת: מנלן?
אמר ר"ל אמר קרא, (ויקרא כב) "לכל טומאתו", לכל טומאות הפורשות ממנו.
לכל טומאות הפורשות - לא שנא לח ולא שנא יבש:
רבי יוחנן אמר, (במדבר יט) "או בעצם אדם או בקבר", אדם דומיא דעצם. מה עצם יבש, אף כאן יבש.
מאי בינייהו?
איכא בינייהו, דאפריך אפרוכי.
דמפרך אפרוכי - שיבש יותר מדאי.
לר' יוחנן טהור, דדומיא דעצם בעינן ועצם לא מיפרך:
מיתיבי, "בשר המת שהופרך, טהור"?
התם, דאקמח והוי עפרא.
דאקמח - לשון טחינה כקמח:
מיתיבי "כל שבמת מטמא, חוץ מן השינים והשער והצפורן.
חוץ מן השינים - והא שינים דומיא דעצם הן, וטהורין, וקשיא לתרוייהו:
ובשעת חבורן, הכל טמא"?
אמר רב אדא בר אהבה, דומיא דעצם.
מה עצם שנברא עמו, אף כל שנברא עמו.
שינים - לא נבראו עמו שגדלין לאחר זמן:
והאיכא שער וצפורן שנבראו עמו וטהורין?
אלא אמר רב אדא בר אהבה, דומיא דעצם.
מה עצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף, אף כל שנברא עמו ואין גזעו מחליף.
אין גזעו מחליף - אם ניטל אינו חוזר:
יצאו השינים, שלא נבראו עמו.
יצאו שער וצפורן, שאף על פי שנבראו עמו, גזעו מחליף.
והרי עור דגזעו מחליף, ותנן, "הגלודה,
הגלודה - בהמה שנקלף עורה מפני טורח מלאכה או מחמת שחין:
רבי מאיר מכשיר, וחכמים פוסלין"
דתנן ר"מ מכשיר - ואינה טרפה, דהדרא בריא.
אלמא גזעו מחליף:
ואפילו רבנן לא קפסלי, אלא דאדהכי והכי
אדהכי והכי - עד שהוא חוזר וגדל:
שליט בה אוירא ומתה, ולעולם גזעו מחליף.
שליט בה אוירא ומתה - הלכך טרפה:
ותנינן, "אלו שעורותיהם כבשרן, עור האדם"?
הא איתמר עלה, אמר עולא, "דבר תורה עור אדם טהור, ומאי טעמא אמרו טמא?
גזרה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין לחמור".
שטיחין - מרדעת לחמור:
ואיכא דאמרי, הרי עור דאין גזעו מחליף, ותנן "וחכמים פוסלין".
וחכמים פוסלין - דלא הדרא בריא, אלמא אין גזעו מחליף:
ואפי' רבי מאיר לא קא מכשר, אלא דקריר בשרא וחייא, ולעולם אין גזעו מחליף.
קריר עלה בשרא - מתקשה בשרה, ונעשה כעור:
ואמר עולא, "דבר תורה עור אדם טהור"?
כי איתמר דעולא, אסיפא איתמר.
אסיפא - סיפא ד"ואלו שעורותיהן כבשרן":
"וכולן
וכולן - העורות שמנו חכמים להיות מטמאין כבשר, בפ' העור והרוטב:
שעבדן או שהילך בהן כדי עבודה,
שעבדן או הילך בהן כדי עבודה - כדרך שרגילין לתת עור לפני דורסן.
ושיעור עבודה מפרש בברכות (דף טו) ובפסחים (דף מו) "כדי מיל":
טהורין, חוץ מעור אדם".
טהורין - שבטלן מתורת בשר:
ואמר עולא, "דבר תורה עור אדם כי עבדו טהור, ומה טעם אמרו טמא?
כי עבדן - נמי טהור דהא בטילה:
גזרה שמא יעשה אדם עור אביו ואמו שטיחין".
והרי בשר דגזעו מחליף וטמא?
אמר מר בר רב אשי, בשר נעשה מקומו צלקת:
נעשה מקומו צלקת - כלומר רושם.
נראה בה חריץ או גומא, ואין כולו חוזר.
אבל שער וצפורן אין נטילתן ניכר:
אבל הזוב: זוב מנלן?
דתניא, (ויקרא טו) "'זובו טמא', לימד על הזוב שהוא טמא.
והלא דין הוא, לאחרים גורם טומאה, לעצמו לא כ"ש?!
לאחרים - לזב:
שעיר המשתלח יוכיח, שגורם טומאה לאחרים, והוא עצמו טהור.
שעיר המשתלח - גורם טומאה למשלחו.
דכתיב (ויקרא טו) "והמשלח את השעיר" וגו':
אף אתה אל תתמה על זה, שאע"פ שגורם טומאה לאחרים, הוא עצמו טהור.
ת"ל, 'זובו טמא', לימד על הזוב שהוא טמא".
ואימא ה"מ במגע אבל במשא לא, מידי דהוה אשרץ?
שרץ - מטמא במגע ולא במשא:
אמר רב ביבי בר אביי, במגע לא איצטריך קרא.
דלא גרע משכבת זרע