דף נד,ב
ימי לידה שאינה רואה בהן, מהו שיעלו לספירת זיבתה?
ימי לידתה - כגון ילדה בזוב ופסקה מיד:
אמר רב כהנא, ת"ש.
"ראתה שנים, ולשלישי הפילה, ואינה יודעת מה הפילה.
הכי גרסינן ראתה שנים - ראתה שני ימים בשופי בתוך י"א שבין נדה לנדה:
הרי זו, ספק זיבה, ספק לידה.
ספק לידה ספק זיבה - שמא לידה שמא זיבה.
שמא לא זו ולא זו.
אם ולד הוא, ולא ראתה בפתיחת הקבר, הרי היא לידה ולא זיבה.
ואם אינו ולד וראתה דם בפתיחת הקבר, הרי היא זיבה, ואין כאן לידה.
ואם ולד הוא וראתה דם בלידה, הרי זו יולדת בזוב.
ואם נפתח קבר בלא דם ואינו ולד, אין כאן לא זו ולא זו.
הלכך ספק הוא, ונטיל עליה חומר לידה לטמא שבועיים, אפילו לא תראה.
וחומר זיבה, שכל זמן שלא תפסוק ז' נקיים, לא תטהר.
ומביאה קרבן ואינו נאכל, שמא אין כאן לא לידה ולא זיבה:
מביאה קרבן, ואינו נאכל.
וימי לידתה שאין רואה בהן, עולין לה לספירת זיבתה".
וימי לידתה שאין רואה בהן עולין כו' - ואע"ג דאיכא לספוקי ביולדת בזוב ויש כאן לידה וזיבה:
אמר רב פפא, שאני התם, כיון דאיכא למימר, יולדת זכר היא.
משום דאיכא למימר כו' - אבל אי הוה פשיטא לן דיולדת נקבה היא, לא סלקי לה:
וכל הני שבעה יתירי דקיהבינן לה, סלקי לה לספירת זיבתה.
אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא, ביולדת זכר איכא לספוקי, ביולדת נקבה ליכא לספוקי?
אלא לאו שמע מינה, עולין.
שמע מינה.
"תשעה ימים טמאין, ותשעה ימים טהורין.
ט' ימים טמאין - תרי מינייהו זיבה.
וכי חזיא טהורין, חד מינייהו הוי שימור, ושמונה לתשמיש.
וביום י"ט הויא תחלת נדה.
וכן לעולם לא תהא זבה:
משמשת שמונה ימים, מתוך שמונה עשר.
עשרה ימים טמאין, ועשרה ימים טהורים.
ימי שמושה כימי זיבתה.
ימי שמושה כימי זיבתה - דמעשרה טמאין הוו ז' נדה וג' זיבה ומעשרה טהורין ז' לספירה וג' לתשמיש הרי ימי שימוש בימי זיבה:
וכן למאה.
וכן לאלף:
וכן למאה - טמאין ז' ימי נדה, וכולהו ימי זיבה.
ומאה טהורין, ז' לספירה ,וכולהו לתשמיש.
וכן לאלף:
מסכת נידה פרק ז
משנה
דם הנדה, ובשר המת.
דם הנדה - והניע קר"ק בלע"ז.
וממעיינות הזב הן והוי אב הטומאה:
מטמאין לחין, ומטמאין יבשין.
אבל הזוב, והניע, והרוק, והשרץ, והנבלה, והשכבת זרע.
מטמאין לחין, ואין מטמאין יבשין.
ואם יכולין להשרות ולחזור לכמות שהן.
מטמאין לחין, ומטמאין יבשין.
וכמה היא שרייתן?
וכמה היא שרייתן - דנימא אי הדרא בכי האי שיעורא לחין נינהו:
בפושרין, מעת לעת.
בפושרים מעת לעת - אבל אי בעי טפי מים חמים או יותר ממעת לעת, יבשין הן:
רבי יוסי אומר, בשר המת יבש, ואינו יכול להשרות ולחזור לכמות שהיה.
טהור:
גמרא
מנא הני מילי?
מנא הני מילי - דדם נדה מטמא מגעו ומשאו:
אמר חזקיה, דאמר קרא, (ויקרא טו) "והדוה בנדתה", מדוה כמותה.
מה היא מטמאה, אף מדוה מטמאה.
אשכחן לח, יבש מנלן?
אשכחן לח - דדוה לח משמע, כעין שהוא זב:
אמר רבי יצחק אמר קרא, (ויקרא טו) "יהיה", בהויתו יהא.
יהיה - דם יהיה זובה:
ואימא הני מילי בלח ונעשה יבש, יבש מעיקרו מנלן?
יבש מעיקרו - כגון הני דתנינן:
ותו, הא דתנן "המפלת כמין קליפה,
כמין עפר,
כמין שערה,
מין שערה - אדומה:
כמין יבחושין אדומים.
תטיל למים.
אם נמוחו, טמא".
מנלן?
"יהיה", רבויא הוא.
אי מה היא עושה משכב ומושב לטמא אדם ולטמא בגדים,
אף דמה נמי עושה משכב ומושב לטמא אדם ולטמא בגדים?
עושה משכב - שיהא משכבו מטמא אדם, ולא יהא ראשון במגעו אלא אב הטומאה, כמשכב נדה עצמה:
אטו דמה בר משכב ומושב הוא?!
ולטעמיך, אבן מנוגעת בת משכב ומושב היא?! דאיצטריך קרא למעוטי?
דתניא, "יכול תהא אבן מנוגעת עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים?
ודין הוא.
ומה זב שאינו מטמא בביאה,
שאינו מטמא בביאה - אדם הנכנס עם הזב בבית אינו טמא:
עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים.
אבן מנוגעת שמטמאה בביאה,
אבן המנוגעת - מטמאה בביאה. אדם הנכנס עמה לבית, דכתיב "והבא אל הבית" וגו':
אינו דין שמטמאה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים?
ת"ל, 'הזב', הזב, ולא אבן מנוגעת".
הזב - "אשר ישכב עליו הזב" (ויקרא טו):
טעמא דמעטיה קרא, הא לאו הכי, מטמאה?
ומינה.
לאו מי אמרת "הזב ולא אבן מנוגעת"?!
ה"נ, אמר קרא, "אשר היא יושבת עליו", "היא", ולא דמה.
היא - עושה משכבה אב הטומאה, ולא דמה עושה משכבה אב הטומאה.
אבל מטמא הוא את שתחתיו משום משא להיות ראשון. ואף על פי שאין נוגע בו. דהא איתקש לנדה.
והכי נמי תנן באבות הטומאה (כלים פ"א מ"ג) ד"דם נדה מטמא במשא":