ממקום טמא, אינו דין שיהו טמאין?!
ממקום טומאה - ממקום שזובו יוצא, שהוא טמא בשבילו:
דם היוצא מפי האמה יוכיח.
דם היוצא מפי אמתו - של זב גמור, יליף ליה לקמן דטהור:
שבא ממקום טמא, וטהור.
אף אתה אל תתמה על זה, שאע"פ שבא ממקום טומאה, יהיה טהור.
ת"ל, "זובו טמא, וזאת", לרבות מימי רגליו לטומאה.
דם היוצא מפי האמה, מנלן דטהור?
דתניא, "יכול יהא דם היוצא מפיו, ומפי האמה, טמאין?
יכול דם היוצא מפיו - של זב יהא נדון כרוק, ודם היוצא מפי אמתו יהא נדון כזוב:
ת"ל, (ויקרא טו) "זובו טמא הוא", הוא טמא, ואין דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא, אלא טהור".
ואיפוך אנא?
ואיפוך אנא - "וזאת" לרבות דם, והוא להוציא מי רגלים:
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, דומיא דרוק.
מה רוק שמתעגל ויוצא, אף כל שמתעגל ויוצא,
שמתעגל - מתאסף הרבה כאחד ואח"כ יוצא, כגון רוק ומי רגלים ושכבת זרע:
יצא דם שאין מתעגל ויוצא.
דם - אין מתעגל ויוצא, דכי אתא קמא קמא נפיק:
והרי חלב שבאשה שמתעגל ויוצא, ואמר מר, "חלב שבאשה מטמא טומאת משקין".
טומאת משקין אין, אבל לא טומאה חמורה?
אלא אמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, דומיא דרוק.
מה רוק מתעגל ויוצא וחוזר ונבלע, אף כל מתעגל ויוצא וחוזר ונבלע.
וחוזר ונבלע - כשאינו מוציאו:
יצא דם שאינו מתעגל ויוצא.
יצא חלב שבאשה, שאע"פ שמתעגל ויוצא, אינו חוזר ונבלע.
אף על כו' - כגון סילון של מי רגלים חוזר ונבלע.
יצא דם, שאינו מתעגל.
ויוצא חלב, אע"ג שמתעגל, אינו חוזר ונבלע:
ונילף מזובו?
מה זובו שאין מתעגל ויוצא מטמא, אף כל?
אמר רבא, מזובו ליכא למילף, שכן גורם טומאה לאחרים:
והשרץ: אמר ריש לקיש שרץ שיבש ושלדו
ושלדו - דפוס צורתו:
קיימת,
קיימת - שלא נשבר ונתפזר:
טמא.
והאנן תנן, "מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין"?
אמר רבי זירא, לא קשיא.
הא בכולן,
בכולן - בשכולו שלם טמא אפילו יבש:
הא במקצתן.
דתניא, "א"ר יצחק ברבי ביסנא אמר רבי שמעון בן יוחי, (ויקרא יא) 'בהם', יכול בכולן?
בהם - בשרצים כתיב (ויקרא יא) "כל הנוגע בהם":
ת"ל, 'מהם'.
מהם - "וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא" (שם):
אי מהם יכול במקצתן?
תלמוד לומר, 'בהם '.
הא כיצד?
כאן בלח, כאן ביבש".
אמר רבא, הני זבוגי דמחוזא, כי שלדן קיימת, טמאין.
זבוגי - פרוי"ט. הנמצאים יבשים במחוזא. והוא צב.
ויש שקורין אותו בלעז בו"ט:
ואמר ריש לקיש, שרץ שנשרף ושלדו קיימת, טמא.
מיתיבי, "נמצא שרץ שרוף על גבי הזיתים.
וכן מטלית המהוהא, טהורין.
המהוהא - בלויה ונרקבת:
שכל הטמאות כשעת מציאתן".
א"ר זירא, לא קשיא.
הא בכולן, הא במקצתן.
דתניא, "אמר רבי יצחק בר' ביסנא משום ר"ש בן יוחי, 'בהם', יכול בכולן?
ת"ל, 'מהם'.
אי מהם יכול במקצתן?
ת"ל, 'בהם'.
הא כיצד?
כאן בשרוף, כאן בשאינו שרוף":
מטמאין לחין: זב, דכתיב (ויקרא טו) "רר בשרו".
רר - כעין ריר שהוא לח.
כמו (שמואל א כא) "ויורד רירו על זקנו":
כיחו וניעו ורוקו, דכתיב (ויקרא טו) "כי ירוק הזב", כעין רוק.
שרץ, (ויקרא יא) "במותם" אמר רחמנא, כעין מיתה.
שכבת זרע, הראויה להזריע.
נבלה, דכתיב (ויקרא יא) "כי ימות" כעין מיתה:
אם יכולין להשרות: בעי רבי ירמיה, תחילתו וסופו בפושרין[1], או דלמא תחילתו אף על פי שאין סופו?
תחילתו אע"פ שאין סופו - אין צריך שיהו המים פושרין בסוף, כשיכלה מעת לעת:
ת"ש.
דתניא, "כמה היא שרייתן בפושרין?
יהודה בן נקוסא אומר, מעת לעת.
יהודה בן נקוסא אומר - אין צריך שיהו המים פושרין בסוף, אכן יהו על השרץ כמעת לעת אע"פ שאין סופן.
וקולא היא, דאי לא הדר בהכי, טהור.
ואע"ג דאי הוו פושרין כל מעת לעת, הוה הדר:
תחילתו אף על פי שאין סופו.
רשב"ג אומר, צריכין שיהו פושרין מעת לעת:
רבי יוסי אומר בשר המת כו': אמר שמואל, טהור מלטמא בכזית, אבל מטמא טומאת רקב.
טומאת רקב - מלא תרווד ממנו, מטמא במגע ומשא ואהל:
תניא נמי הכי, "רבי יוסי אומר, בשר המת שיבש ואין יכול לשרות ולחזור כמות שהיה, טהור מלטמא בכזית, אבל טמא טומאת רקב:
משנה
השרץ שנמצא במבוי, מטמא למפרע.
עד שיאמר בדקתי את המבוי הזה ולא היה בו שרץ.
או עד שעת כבוד.
וכן כתם שנמצא בחלוק, מטמא למפרע.
עד שיאמר בדקתי את החלוק הזה ולא היה בו כתם.
או עד שעת הכבוס.
ומטמא בין לח בין יבש.
ומטמא בין לח ובין יבש - הכתם או השרץ, בין שנמצאו לחין בין שנמצאו יבשין, מטמא כל טהרות שנמצאו במבוי מיום כיבודו, ושעשתה האשה מיום כבוס:
ר"ש אומר, היבש מטמא למפרע, והלח אינו מטמא אלא עד שעת שיהא יכול לחזור ולהיות לח:
היבש מטמא למפרע - עד שעת כיבוד או כיבוס, דאיכא למימר לאחר כיבוס מיד נפל.
אבל הלח אינו מטמא למפרע אלא עד שעה שנוכל לומר אם נפל באותו יום עדיין הוא יכול להיות עכשיו לח.
אבל עד שעת הכיבוד לזמן מרובה לא, דהא לח הוא, ואי מההיא שעתא נפל, הוה מתעביד יבש:
גמרא
איבעיא להו, עד שעת כבוד, חזקתו בדוק.
חזקתו בדוק - מי מחזקינן דבדיק ליה בשעת הכיבוד, ומשום הכי טהרות דקודם כיבוד טהורות:
או דלמא, חזקתו מתכבד?
או משום דחזקתו מתכבד - דאי הוה התם בשעת כיבוד הוי נפיק האי שרץ מחמת כיבוד:
ומאי נפקא מינה?
דאמר כביד, ולא בדיק.
דאמר כביד ולא בדיק - כבדתיו ולא בדקתיו.
אי אמרת דהא דמטהרין הנך דמקמי כיבוד משום דחזקתו שבדקו בשעת כיבוד, הא לא בדיק, וטהרות דמקמי כיבוד נמי טמאו'.
ואי אמרת כו':
אי אמרת חזקתו בדוק, הא לא בדק.
אי אמרת חזקתו מתכבד, הא מתכבד.