איתמר, "ראתה יום חמשה עשר לחדש זה, ויום ט"ז לחדש זה, ויום שבעה עשר לחדש זה.
רב אמר, קבעה לה וסת לדילוג.
קבעה לה וסת לדילוג - ואסורה ליום י"ח לחדש רביעי, וליום י"ט בחדש חמישי, וכן לעולם:
ושמואל אמר, עד שתשלש בדילוג".
עד שתשלש בדילוג - ויום ט"ו אינו מן המנין, שהוא תחלת ראייתה, ואין שם דילוג:
נימא רב ושמואל בפלוגתא דרבי ורשב"ג קמיפלגי?
דתניא, "ניסת לראשון ומת, לשני ומת, לשלישי לא תנשא.
דברי רבי.
רשב"ג אומר, לג' תנשא, לד' לא תנשא".
לא.
דכ"ע כרשב"ג.
והכא בהא קמיפלגי.
רב סבר חמשה עשר ממנינא, ושמואל סבר כיון דלאו בדילוג חזיתיה, לאו ממנינא הוא.
איתיביה, "היתה למודה להיות רואה יום ט"ו ושינתה ליום ששה עשר, זה וזה אסורין.
היתה למודה - וסת קבוע לט"ו ושינתה לי"ו, זה וזה אסורין.
כלומר כשיגיע ט"ו וי"ו עוד, תאסר.
חזרה ושינתה בשניה [לשבעה עשר], הותר ט"ז מכאן ואילך, שלא קבעתו אלא פעם אחת, הלכך בפעם אחת הוא נעקר:
שינתה ליום שבעה עשר, הותר ששה עשר ונאסר חמשה עשר ושבעה עשר.
שינתה ליום שמונה עשר, הותרו כולן, ואין אסור אלא משמונה עשר ואילך".
הותרו כולן - ט"ו, שהרי עקרתו שלשה פעמים.
וט"ז וי"ז, בחדא זימנא מיעקר.
ואפילו י"ח הבא לא יאסר אלא י"ט, כדקתני משמונה עשר ואילך, שהרי שילשה בדילוג, וקבעה לה וסת לדילוג:
קשיא לרב?
תיובתא דרב - דהא קתני שינתה לשבעה עשר, נאסר ט"ו וי"ו, ולא קתני מי"ז ואילך, ואע"ג דדילגה ב' זימני, אלמא ראייה קמייתא לאו ממנינא:
אמר לך רב, למודה שאני.
למודה שאני - כיון דוסתה קבוע לט"ו, שדינן ראייה של ט"ו עם ראיות שעברו עליה. שהרי בזמנה ראתה, והיכי הוה מצינן למימנייה עם הני דדילוג?!
וכי אמינא אנא, היכא דראיית ט"ו שהיתה תחלת ראייתה. או שלא היה לה וסת קודם לכן או שהיה לה וסת ליום עשרים:
ודקארי לה מאי קארי לה?
ודקארי לה מאי קארי לה - הא ודאי היכי מצי לאקשויי מלמודה:
למודה אצטריכא ליה.
מהו דתימא, כיון דלמודה ועקרתיה, בתרי זימני עקרה ליה,
קס"ד - ה"ה לשאינה למודה בעינן תלתא זימני דילוג, והאי דנקט "למודה" לאו משום עקירת וסת דילוג, למידק דלמודה הוא דבעי שתשלש בדילוג.
אלא משום עקירת וסת ראשון, דקתני חזרה ושינתה לי"ז הותר ט"ז ונאסר ט"ו וי"ז, ואע"ג דעקרתיה לט"ו תרי זימני.
דסד"א כיון דלמודה הואי בט"ו ועקרתיה ב' זימני, תו לא הדרה, ותשתרי לט"ו הבא:
קמ"ל.
קמ"ל - דאין וסת קבוע נעקר בפחות משלש פעמים:
מיתיבי, "ראתה יום עשרים ואחד בחדש זה, יום עשרים ושנים בחדש זה, יום עשרים ושלשה בחדש זה.
קבעה לה וסת.
סירגה ליום עשרים וארבעה,
סירגה - מיום כ"ב ליום כ"ד:
לא קבעה לה וסת".
לא קבעה לה וסת - שאין דילוג זה דומה לראשון, דראשון יום אחד וזה שני ימים כאחד.
קתני מיהא קבעה לה וסת בג' ראיות, וראשונה בכלל:
תיובתא דשמואל?
אמר לך שמואל, הכא במאי עסקינן כגון דרגילה למחזי ביום עשרים, ושינתה ליום עשרים ואחד.
ושינתה ליום כ"א - דאיכא דילוג תלת זימני:
דיקא נמי. דשבקינן ליום עשרים, ונקט ליום עשרים ואחד.
דיקא נמי - מדשבקינן ליום עשרים דהוה ליה למיתני, "ראתה ביום עשרים בחדש זה ויום עשרים ואחד בחדש זה ויום עשרים ושנים בחדש זה", שכן דרך לשון תנאים לשנות כלל, ולשון קצרה:
ש"מ:
שאין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה וכו': א"ר פפא, לא אמרן אלא למקבעה,
לא אמרן - דאין קובעת עד שתקבענו שלש פעמים, אלא למקבעיה, דתהוי דיה שעתה ולא יעקר בפחות מג':
אבל למיחש לה, בחדא זימנא חיישא.
אבל למיחש - בחדא זימנא חיישא ליה שאם ראתה ביום ט"ו פעם אחת חוששת לט"ו הבא ולא תשמש:
מאי קמ"ל, תנינא?
"היתה למודה להיות רואה יום חמשה עשר ושינתה ליום עשרים, זה וזה אסורין"?
אי מהתם ה"א ה"מ היכא דקיימא בתוך ימי נדתה,
אבל היכא דלא קיימא בתוך ימי נדתה
הני מילי - היכא דקאים ליה אותו יום ששינתה בו בתוך ימים שראויה להיות בהן נדה, כי מתני' שהיא למודה להיות רואה ביום ט"ו לטבילתה, שהוא כ"ב לראייתה, וכדאוקימנא בבנות כותים, (לעיל לט), ושינתה ליום עשרים לטבילה, שהן עשרים ושבע לראייה, דכי הדר מטי יום ט"ו לטבילתה קיימא לה בימים הראויים לנדה, שהרי שלמו לאחר טבילה י"א שבין נדה לנדה, ונכנסה ארבעה ימים בימים הראויים לנדות.
אבל היכא דקאי בתוך ימי זיבתה, כגון שהיתה למודה לראות ליום חמשה עשר לטבילתה, והקדימה וראתה בתוך ימי הזוב, כגון ליום עשירי לטבילה:
אימא לא, קמ"ל:
אימא לא תיחוש לה - דכי מטיא טבילתה אחריתי, ותטבול ויגיע יום עשרים, לא תאסר לשמש, דהא קיימא לן בפרק ד' לעיל (דף לט) כל אחד עשר בחזקת טהרה שאינה מוחזקת רואה, הלכך משום חדא זימנא לא תיחוש לה, דאקראי בעלמא הוה.
קמ"ל:
ואינה מטהרת מן הוסת וכו': א"ר פפא, לא אמרן אלא דקבעתיה תלתא זימני דצריכי תלתא זימני למעקריה, אבל תרי זימני, בחדא זימנא מיעקר.
מאי קמ"ל, תנינא?
"אין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלש פעמים"?
תנינא אין האשה קובעת - ואינה מטהרת.
ומדתנא להו גבי הדדי משמע, דלא בעי עקירה שלש פעמים, אלא למי שנקבע שלש פעמים:
מהו דתימא, חדא לחד, תרי לתרתי, ותלתא לתלתא, קא משמע לן.
חד לחד - חדא עקירה לחד קביעות, וקא משמע לן דאפילו קבעתיה תרי זימני מיעקרא בחד זימנא:
תניא כותיה דרב פפא, "היתה למודה להיות רואה יום עשרים ושינתה ליום שלשים, זה וזה אסורין.
כוותיה - דאפילו קבעתיה תרי זימני, מיעקר בחד זימנא:
הגיע יום עשרים ולא ראתה, מותרת לשמש עד יום שלשים, וחוששת ליום שלשים.
ה"ג מותרת לשמש עד יום שלשים - כל ימים שבינתים מותרים:
הגיע יום שלשים וראתה, הגיע יום עשרים ולא ראתה.
והגיע יום שלשים ולא ראתה והגיע יום עשרים וראתה, הותר יום שלשים.
הגיע יום שלשים ולא ראתה הגיע יום עשרים וראתה הותר שלשים - העתיד לבא, דהא איעקר מינה.
ואף על גב דקבעתיה תרי זימני מיעקר בחד זימנא: