כי אברהם לא ידענו כו' אתה ה' אבינו כו'. (ישעיה סג, טז)
להבין מ"ש בפע"ח בדרוש פורים "הארת יסוד אבא בנוק' שלא ע"י ז"א. "בלילה הזה נדדה כו'". ויצאה הארתו למטה בבי"ע. כמ"ש: "ויעבור מרדכי". "ומרדכי יצא כו'". ע"ש.
הנה ידוע, שבין מאציל לנבראים צריך להיות ממוצע.
והם ע"ס דאצי', שהם ממוצעים בין בחי' מאציל א"ס ב"ה לבחי' נבראים, בי"ע, ג"ע העליון.
והתגלות מדותיו ית' בבחי' אצי', דאיהו וגרמוהי חד, לא הוצרך אלא לצורך נבראים.
"ומבשרי אחזה אלוה". שכשהאדם הוא בפ"ע א"צ להתגלות חכמתו ומדותיו, כ"א כשהוא מתגלה לזולתו.
וידוע דחכמה דאצי' היא ראשית הגילוי. שבה היא עיקר התגלות א"ס ב"ה, בכל העולמות עליונים ותחתונים.
כמ"ש: "ה' בחכמה יסד ארץ". ומבואר במ"א, למה דוקא בחכמה.
וח"ע דאצי' היא בחי' ממוצעת.
והיא כלולה מבחי' המאציל א"ס ב"ה, שהוא בחינת כלי לאוא"ס ב"ה. ויש בה ג"כ בחי' נברא, ונק' חכמה תתאה. דהיינו שרש בחי' חיי החיים א"ס ב"ה לכל בחי' נבראים, עליונים ותחתונים שבבי"ע.
שהוא בחי' דבורו
צג,ב
ורוח פיו ית', המחיה כל העולמות.
ונק' ג"כ אימא תתאה. רחל, עקרת הבית, המנהגת את כל העולמות. כמ"ש: "ותתן טרף לביתה כו'", בחי' ממכ"ע.
וידוע שנק' כנס"י, פי' כללות נשמות ישראל. בהיות כי הכלים שלה: פנימי, אמצעי, חיצון - הפנימי שרש נשמה שבבריאה. והאמצעי, שרש רוח שביצירה. וחיצון, שרש נפש שבעשייה.
וכ"א מישראל, אפי' קל שבקלים, יש בו ניצוץ מנפש דעשייה, המלובש בה הארה ממלכות דאצי', מכלים החיצונים שלה.
לכן בחי' דבור וח"ת ממכ"ע, תלוי במעשיהם של ישראל.
כמ"ש בזוהר: "או סלקא או נחתא בגינייהו דישראל כו'".
והוא ענין גלות השכינה:
ועתה צריך להבין איך נתהווה בחי' דבור להחיות העולמות מבחי' ח"ע הנ"ל, שהוא הוי"ה בחי' סוכ"ע?
הנה מבואר בע"ח, שבחי' נוקבא דז"א מתחיל מחזה דז"א.
והענין. כי ז"א הם מדות חו"ג. האהבה הוא אור לכלי החסד, "כי חפץ חסד הוא".
ומן המוח יוצא המשכה דרך הגידים ללב שהן המדות. ומן הלב אשר שם הריאה מתחיל להיות בחי' דבור. שיוצא הבל מן הריאה ונעשה קול.
נמצא שהתלבשות החיות מן החכמה אל הדבור הוא ע"י המדות שבלב, ע"י צמצומים דרך נקבים וחלונות.
והנה כשהיו ישראל במעלה עליונה בזמן הבית, היו בחי' זו"נ פנים בפנים.
כמו בפנים שם הוא עיקר החיות שבאדם, ורוב חושיו: ראיה, ושמיעה כו'.
משא"כ מאחוריו, החיות רוחני הוא מעט מזעיר מאד. ואף בחוש המישוש ניכר ההפרש. כי בצד פניו ירגיש אף דבר מה. משא"כ מאחוריו, החיות רוחני מעט.
והנה למדותיו ית' אין שום השגה לשכל אנושי בהם, שאינם כלל ממהות וערך מדות אנושי, אפי' בחי' דבור שלו כו'. ואינו אלא לשבר את האוזן.
ומבשרי אחזה. כידוע המשל, משרפת העצים נעשה אפר.
כן בחי': "אברהם אוהבי", שהיה מרכבה לחסד שבאצי', נקרא עפר ואפר לגבי חסד דאצי'.
ומיכאל דבריאה, בחי' חיצונית לנשמת אברהם כו'.
והנה המדות עליונות חו"ג היו מאירים ההמשכה הבאה להם מח"ע אל בחי' נוקבא, בבחי' פנים, עיקר החיות כנ"ל.
ובחי' מדות, שיש בזה העולם, יום ולילה מזרח ומערב כו', היה בא בהשתלשלות מן המדות עליונות אל בחי' הנוק' ממכ"ע והיא משפעת כו'.
וכמ"ש במשה, כשעושה נס בחי' התגלות מה שלמעלה מן הטבע כמו שיתבאר, "מוליך לימין משה זרוע כו'" (ישעיה סג, יב) חסד לימינו, בחי' אברהם כנ"ל.
וכשחטאו ישראל כתיב: "כי פנו אלי עורף". כי גרמו במעשיהם ענין סילוק הארת פני המדות העליונות אל בחי' הנוק' ממכ"ע, ואינם מאירים אלא בבחי' אחוריים, כנ"ל שהחיות שם מעט מזעיר כו'.
ומה שיש בעולמות תחתונים התחלקות המדות יום ולילה, אינה אלא מבחי' אחוריים ממדות עליונים אב"א. (=אחור באחור)
וכשהאדם פונה פנים לה', דהיינו התשוקה והחשק הנפלא, כשאינו אלא רק להתדבק בה' לבדו ואין זר אתו. ובדברי העוה"ז הוא בחי' אחוריים, בחיות מועטת כנ"ל, גורם לחבר ה' בוי"ו, ולדבק' לה' פב"פ.
ובאתעדל"ת אתעדל"ע, ג"כ בבחי' פנים. "יאר ה' פניו". "והנערה יפת תואר וטובת מראה". ו"טוב רואי". (שמואל א טז, יב) גורם ג"כ, כמראה אדם, התענוג והתשוקה מלמעלה למטה:
והנה נזכר בע"ח שעכשיו בזמן הגלות, הנוק' מקבלת מוחין שלא ע"י ז"א כ"א ממוחין עליונים, ח"ע, יסוד אבא, בחי' סוכ"ע. לא שנה"י דז"א נעשה מוחין לה, אלא מוחין דז"א עצמו. שהיה לוקח מנה"י דאו"א, עתה שהוא בבחי' דורמיטא, לוקחת הנוק' אותם המוחין.
(וע' בפע"ח שער הפורים פרק ה').
והענין למשל, כמו שהאדם יכול לדבר דברי חכמה ודעת שבמוחו בלי אמצעות המדות שבלב, כן עד"מ, בחי' ממכ"ע המתלבש תוך כ"ע להחיותם ולקיימם, בא לחיות זה המשכת החיות מחיי החיים מקור החיים העליונים, הנק' חכמה עלאה, סוכ"ע, בלתי התלבשות תחלה במדות הנק' ז"א, ולהשתלשל בצמצומים רבים דרך
צג,ג
נקבים וחלונות.
וזהו שאמרו ישראל בגלות: "כי אברהם לא ידענו כו' כי אתה ה' אבינו כו'".
כי כל נצוץ נפש כאו"א מישראל, אלהי אביו בעזרו, אף קודם שפנה בבחי' פנים הנ"ל.
כשיאמין אמונה אמתית, כי אתה אבינו, בחי' סוכ"ע, דכולא קמיה כלא חשיבא. ואכל בי עשרה שכינתא שריא. ובבחי' סוכ"ע אין עונות מבדילין ומפסיקין בין ישראל כו'. לה' חטאת, נושא עון, זדונות נעשו כזכיות כו'. כי בבחי' סוכ"ע אין העולם מפסיק כלל.
כמארז"ל: הן הן גבורותיו, עובדי כוכבים מרקדים בהיכלו. וכמשל הזבוב המהלך בקצה הבית, שאין תופס מקום.
וגם משל זה אינו אלא לשכל אנושי. אבל באמת אין ערוך כלל, העדר תפיסת מקום של בחי' עולמות עליונים ותחתונים לגבי בחי' הוי"ה, סוכ"ע, ח"ע.
ולע"ל כתיב, כשינקום, "ילבש בגדי נקם תלבושת".
פי', שיצמצם א"ע בכמה צמצומים, עד שיתלבש במדות עליונות, ומשם יוכל להשתלשל בצמצומים רבים שיוכל להיות בחי' נקמה מעובדי כוכבים המרקדים בהיכלו כו'.
וז"ש "ואני תפלה". "ואני בתוך הגולה". כשהוא בבחי' הנ"ל, היא עצמה בחינת תפלה. שא"צ להמשיך דרך המדות עליונות, כי אתה אבינו, אבא יסד ברתא.
אבל כשאינה בתוך הגולה, אז היא בחי' פב"פ, שואלת צרכיה מז"א בעלה. כמ"ש נפשי בשאלתי. וז"א נק' בעל תפלה.
אבל בגולה, "ואני תפלה", היא עצמה תפלה, ל' התקשרות חכמה תתאה בח"ע:
וזהו כי אברהם לא ידענו, למעלה מבחי' אהוי"ר.
אלא שאח"כ בהתבוננות זו, כי אתה אבינו, יבא מזה לאהוי"ר בחי' פב"פ, רשפי אש התשוקה להוי"ה לבדו. שהוא ענין נסירה, להחזירה פב"פ, ו' מדות עד יוה"כ.
וזהו שביטל יוחנן כה"ג המעוררים שאומרים עורה למה תישן. כי באמת כי אתה אבינו כנ"ל. רק ז"א בבחי' דורמיטא.
וזהו "כי נפלתי קמתי". (מיכה ז, ח)
פי', בעת נפילה עצמה קמתי. כי מקבלת מוחין שלא ע"י ז"א.
גם "נפלה לא תוסיף קום", פי' שאין יכול להיות קימה גדולה ביותר מן עת הנפילה כו'.
רק כי כוונת הבריאה היה על התגלות אלקות. וזהו שלא בעת הגלות, כי אז הוא יותר התגלות נראה לעין.
ולעתיד ישתמשו שני מלכים בכתר אחד.
פי', שיהיה זו"נ שוים בקומתם. שתקבל המוחין מאו"א כמו שמקבל הז"א.
ואף שגם עתה מקבלת מאבא.
אבל אז תהיה בסוד א"ח עט"ב. וגם המדות לא יהיו בבחינת דורמיטא.
וזה סוד הויות הפוכות הנק' ה"ג אב"א (=ה' גבורות, אחרו באחור).
אבל כשבאו סוד ה"ח (ה' חסדים) מפרשין להון להיות פב"פ. (פנים בפנים)
ובאדם עצמו גם כן, הנפש החיונית חפצה בעניני עולם הזה בחי' אב"א.
אבל בשכל הרצון אל הוי"ה היא בבחי' נסירה פב"פ.
ובעניני עוה"ז צ"ל הכל בבחי' אחוריים. דאפי' בעניני זיווג ארז"ל כאלו כפאו שד, וכ"ש בש"ד:
והנה פורים ויו"כ הוא בחד דרגא. הארת יסוד אבא בנוק'. והארתו יוצא עד למטה לבי"ע.
כי הנה כל המועדים בטלים חוץ מפורים והלכות.
כי הנה ידוע ממשל הארי שהוא מחיות טמאות, ובמרכבה הקדושה פני אריה אל הימין, מפני שמרוב מדרגתו הגבוה אין לו כלים במה להתלבש עדיין אלא במקום היותר נמוך והוא בבהמה טמאה במקום קליפות.
משא"כ בטהורה היה הכלי מתבטל מפני האור.
וכ"כ הארת ח"ע מוכרח להתלבש במקום היותר נמוך. דהיינו עניני הלכות טמא כשר כו', שהוא התגלות הרצון העליון שבח"ע בעניני זה העולם.
וזהו ומרדכי יצא מלפני המלך.
מרדכי ח"ע יצא מבחי' מל' בלבוש מל', הם ענינים גשמיים.
ויעבור מרדכי, כמבואר בע"ח שהוא יוצא כו':
והנה כתיב אותותינו לא ראינו אין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה.
שבזמן הגלות על הרוב כל הנסים והנפלאות נעשים דרך הטבע כמו אצל אחשורוש שלא היה דבר נראה לעין שהוא
צג,ד
למעלה מהטבע, רק ע"י אהבת אסתר.
ומ"מ נראה בחוש שכל הסבות היו רק למעלה מהטבע, והוא שהנס נשתלשל ובא ע"ד הטבע מפני כי כשהיו המדות עליונות מאירים פב"פ היו התגלות המדות עליונות בבי"ע כמ"ש מוליך לימין משה.
ולכן היו נביאים פי' שלוחים ממדות דקדושה ובא לדבור שלהן בורא ניב שפתים וכל הנביאים הם מנו"ה דאצי'.
פי' נו"ה הם תרי פלגי דגופא, כליות יועצות מבשלי הזרע, היאך תהיה ההמשכה מן בחי' יסוד כידוע.
והם לבר מגופא. פי' שאינם מעצמות הגוף, שהם המדות חו"ג רק שלוחים לשלוח דבר מפניהם. והוא ענין נביאים.
וכשנסתלקו המדות ונשאר ההארה ממקום יסוד אבא כו' צריך להתלבש בדברים תחתונים ע"פ הטבע שהוא בחי' אלקים גימטריא הטבע:
וצריך להבין הנהגת אסתר שעשתה הכל מעצמה בלי עצת מרדכי, ועשתה סעודה פעמיים?
היות רחל עקרת הבית, כל עניני הנהגת עולם שייך אצלה. ובעלה, מרדכי, יסוד אבא, שלקחה לו לבת, "בטח בה לב בעלה", שבודאי לא תעשה דבר שלא כהוגן ח"ו.
ולכן עשתה בעצמה סעודה פעמיים, עד שהגביהה את המן וקרבתו יותר מדאי אל הקדושה, ואז היתה מפלתו מאליו.
כי הקליפה לא תוכל לקבל חיות ויניקה להיות יש ודבר בפ"ע אלא כשהוא מרוחק מהקדושה, וכל מה שהוא יותר קרוב אל הקדושה מתבטל מאליו, "כהמס דונג מפני אש".
ולכן קרבה את המן בתכלית הקירוב להושיבו בסעודות המלך והמלכה. כמארז"ל: "כד אריה וארייתא קיימי ווי למאן דעבר בינייהו".
וכשראתה בסעודה ראשונה שהוא עדיין יש, עשתה סעודה שניה עד שפני המן חפו.
וזהו "יבא המלך והמן היום".
כי "גלו לבבל, שכינה עמהם" והיתה בו בגלות.
ואסתר היא עקרת הבית בקדושה ע"פ פשוט.
ובקליפות נאמר: [ולמלשינים] "אל תהי תקוה". תיק ונרתק לו"ה, להפריד מי"ה.
והיא קרבה את המן כ"כ עד שנתבטל מאליו. ונשאר צירוף הוי"ה, "ואותו תלו על העץ".
כי המן "הפיל פור הוא הגורל, לפני המן".
שהפילו לפניו, ולא הוא בעצמו.
שהקליפה רוצה להדמות לקדושה כקוף בפני אדם.
וענין הגורל במקדש הוא, שהמפיל הגורל קודם שיפול הגורל אינו יודע היאך יפול לזה או לזה, ומסכים דעתו על השעיר שהוא לעזאזל.
ואם יפול עליו הגורל לה', יהיה חטאת לה'. ששם אין עונות מבדילין וזדונות נעשו כזכיות.
ולכן הגורל לפני ה' דייקא, במקדש. כי מדרגה זו גבוה.
וזהו שרצה המן שרש עשו, להגביה כנשר בגסות הרוח והתנשאות לדמות לקדושה, ולהפיל גורל לפני המן.
לכן עשה עץ נ' אמה דטומאה דקליפה דבריאה נגד נו"ן אמה דמרדכי דקדושה נש"ב [=נ' שערי בינה].
ורצה לתלות את מרדכי, וליקח חיות מרדכי דקדושה בבית המן.
וכתיב: "אשר שלט האדם באדם לרע לו". "חיל בלע ויקיאנו".
אדם בליעל רוצה לחטוף יניקה מהקדושה, ונהפוך הוא שבית המן ניתנה למרדכי דוקא: