ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב ותקם אסתר ותעמוד לפני המלך וגו'.
להבין ענין השינויים שבין פרשה זו לפרשה שלמעלה. דשם נאמר: "ויושט המלך את שרביט הזהב אשר בידו"?
וגם שם נאמר: "ותגע בראש השרביט". וכאן משמע שנתן לה כל השרביט?
וגם להבין ענין זה בכל זמן מהו?
הנה כנס"י נקראת בשם אסתר על שם: "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא". כי פני ה' שהוא גילוי שכינתו' כמ"ש: "יאר ה' פניו אליך", הוא עכשיו בזמן הגלות מסותרת בבחי': "ביום ההוא".
(כי: "יום ההוא" מורה על יום שאינו נראה ונגלה משא"כ: "יום הזה").
ודרך פרט בכל נפש מישראל. הנה כאשר בחי' נצוץ נפשו האלהית הוא מכוסה ומלובש בלבושי מחשבה דבור מעשה הגשמיים, ואין אור ה' שורה ומתגלה בו, להיות נתפס ונקבע במוחו ולבו האהבה לה' לדבקה בו בהתגלות הלב, כי אם בבחי' מקיף עליו מלמעלה - נקרא בחינת אהבה זו בשם: "אסתר", שהיא מסותרת בבחי': "ביום ההוא" שאינה בהתגלות.
והיא בחי': נקודה בהיכלא. בפנימיות נקודת לבו - ודאי מסותרת היא האהבה בכל נפש מישראל. ואין לך אדם שאין לו בחי' פנימיות זו. אלא שלהוציא מההעלם אל הגילוי אינה שוה בכל אדם.
ולכן לימות המשיח שאז יזדכך האדם אזי יהיה בבחי': "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר וגו'". "ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו וגו'". פי', שיאיר אור ה' בהתגלות עד שיהא נתפס ונקבע אפי' במוחו ושכל אנושי. "וראו כל בשר", בראיה גשמית חושיית. כי: "אלהינו" הוא בחי': "זה" אשר לזה קוינו לו, ולא בבחי' ההוא:
והנה ארז"ל: "כל המועדים יהיו בטלים לע"ל חוץ מפורים שנאמר וימי הפורים וגו' וזכרם לא יסוף מזרעם". וגם ארז"ל: "הלכות אינן בטלים לעתיד לבא".
והענין הוא כי הנה ענין שבתות וימים טובים הוא שבהם הוא בחי' עליית העולמות והנצוצות. שכל נצוץ נשמת ישראל מתעלה במדרגה מפני אור ה' המתגלה בעתים ההם, ונתוסף בהם אורה ושמחה וחדות ה' להלהיט הנשמות לדבקה בו ית' ביתר שאת.
ובפרטות בפסח מתגלה אור האהבה חסד עליון בפנימיות הנשמות. וע"י זה מתעלים כל נצוצי נשמות ישראל לעורר את האהבה רבה לה' ולדחות כל המונעים המבטלים דהיינו הדברים שהם הפך ונגד אהבת ה' שהם תאוות גשמיים לאכפייא לסט"א.
וכמ"ש: "למכה מצרים בבכוריהם כל"ח". פי' שבכדי שיאיר לעולם אור החסד עליון הכה בכורי מצרים שהם הם ההפכים מזה.
כמ"ש: "מי זאת עולה מן המדבר כתמרת עשן מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל". פי' כנס"י נק': "זאת היא עולה מן המדבר", שהם דברים הגשמיים אשר לא לה' המה, שהם דומים למקום מדבר ושממה. וגם מדבר מלשון דבור, דהיינו דברים בטלים. והיא עולה מהם בשבתות ומועדים. ואז הוא: "כתמרות עשן".
כי כמו שעשן גשמי התהוותו הוא מחמת שהאש שורף דבר שהוא הפך טבעו דהיינו לחלוחית שיש בעצים או בפתילה שנאחז בהם האש, שהרי רבוי העשן הוא לפי רבוי הלחלוחית שיש בדבר ההוא. כך כביכול כשאור ה' מתגלה בשבתות ויו"ט שורף ומכלה דבר ההפוך הגלוי לאכפייא לסט"א.
וגם היא "מקוטרת". קיטור נקרא עשן דק, כמו עשן המגמר והקטורת, ולרוב דקותו לא נקרא בתורה בשם עשן כי אם בשם ענן. כמ"ש: "וכסה ענן הקטורת".
והיינו מפני שאינו שורף ומכלה דבר ההפוך ממש לפי שאין בדבר הנאחז בהם האור מדבר ההפך כ"א מעט מזעיר, ואעפ"כ צריכה להיות בבחי' זו בבחי': "מקוטרת" לשרוף ולכלות כל אחד לפי מדרגתו ולפי מעלת נשמתו בעילוי אחר עילוי.
ואח"כ יהיה בבחי': "מור", הוא האמור במגילה: "בהגיע תור נערה ונערה לבא אל המלך" שכל נצוץ ישראל הם בבחי' נוקבא לגבי הקב"ה לעלות ולראות באור ה' כל אחד לפי מדרגתו.
"ששה חדשים בשמן המור": שמן הוא בחינת חכמה להיות בבחי' מור בבחי' מרירות, שמאחר שעולה מן המדבר ומפרר ומפריד הרע להיות כלה ונשרף בעשן וקיטור, אזי ישכיל היטב ענין המרירות מן ההפך איך ומה הוא.
ואח"כ יבא לבחי' לבונה היא בחי' השמחה בחדות ה': "ישמח ישראל בעושיו":
וזהו ענין: "ששה חדשים בבשמים", כי כמו שהריח נקלט ונכנס לתוך גופו ומענג בדשן נפשו, הגם שהוא דבר שאין בו ממש ואין נראה ונתגלה לעין, רק נקלט הריח לתוך גופו. כך ענין השמחה בה', הוא מעלמא דאתכסייא, רק שמשמחת את הלב ומלהיטו להתלהט ולהתלהב באור ה'.
"מכל אבקת רוכל": הם כל מיני התלהבות אשר בכל נפש מישראל כל חד לפש"ד. והוא ענין בתמרוקי הנשים שבכל אלו הנערה באה אל המלך:
והנה כל מיני עליות והתקרבות כנס"י להקב"ה בשבת ויו"ט, וכל מה שמתעלות בעילוי אחר עילוי עד רום המעלות - נק' בשם נגיעה בראש השרביט.
כי שרביט הזהב, הוא המשכת אור א"ס ב"ה, והוא הוא חיות כל העולמות עליונים ותחתונים. כמ"ש: "את שרביט הזהב וחיה". ואינה יכולה לעלות ולראות ולקבל חיותה מכל השרביט. רק השרביט נשאר בידו ורק הארה מגיע אליה בראש השרביט.
והארה זו היא בחי' אהבה עזה כרשפי אש ושלהבת העולה למעלה, זהב העליון, זהב התנופה.
וקצהו התחתון הוא: כשאהבה עזה זו בוערה ומתלהבת מהתבוננותו בגדולת א"ס ב"ה ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין.
וקצהו העליון הוא: כשמתלהבת ומתלהטת מהתבוננותו במהותו ועצמותו ית', ולית מחשבה תפיסא ביה כלל. ולא שייך ביה לשון גדולה, ממכ"ע וסוכ"ע. רק על הארה והמשכת החיות ממנו ית' שייך לומר ממלא וסובב, אבל: "לגדולתו" דוקא "אין חקר".
פי', דלא שייך כלל לחקור ולהתבונן בגדולתו איך הוא גדול מאד ומהולל אלא בשם הוי' ב"ה, המורה על המשכת החיות לעולמות. אבל קמיה ממש, כלא ממש חשיבו, וכאלו אין שם עולמות כלל. כמ"ש: "אני ה' לא שניתי" ו"אתה הוא קודם שנברא ואתה הוא אחר שנברא העולם" הכל בשוה, ולא שייך לפניו ית' בחי' עלמין. לא בבחי' ממלא ולא בבחי' סובב, כי אינו בגדר עלמין כלל.
וכדכתיב: "גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלקינו הר קדשו". וארז"ל: "אימתי נק' גדול כשהוא בעיר אלקינו וכו'". כי לפניו ית' לא שייך לשון גדולה, מאחר שכל עולמות עליונים ותחתונים כולא כלא חשיב קמיה, אלא מדת גדולתו הוא ענותנותו שמתלבש בבחי' גדולה, כדי להיות: "מלכותו מלכות כל עולמים". וכמ"ש: "וישב ה' מלך לעולם".
וזהו: "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל". פי', שלהיותך תהלות ישראל, הוא בחי' ישיבה, שהוא השפלה וענוה אצלך. שבאמת אתה קדוש ומובדל מגדר זה.
אבל לעתיד יתגלה אור ה' בגילוי רב ועצום, דהיינו המשכת אלקותו ית' ועצמותו ומהותו מבחי': "אני ה' לא שניתי", היה הוה ויהיה ברגע אחד. "וראו כל בשר" בעיני השכל גשמי: "כי אלהינו" יהיה בבחינת: "זה" כנ"ל. והתגלות זה יהיה בתחתונים דוקא למטה.
וכמו שארז"ל ע"פ: "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל". שמלאכי השרת ישאלו זאת לצדיקים. ובמקום שהיו מלאכי השרת אומרים: "איה מקום כבודו?" יאמרו: "מלא כל הארץ כבודו".
וזהו: "אשת חיל עטרת בעלה", שאור ה' המתגלה בה עכשיו נקרא בעלה. אבל לעתיד יהיה במדרגה גבוה יותר.
לכן כתיב: "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל". פי', שלא יהיה שייך לה בחי' קימה ועלייה, כי יהיה אור ה' בגילוי רב למטה דוקא. והיינו משום שאתהפכא חשוכא לנהורא. ולא לאכפייא לסט"א בלבד לבטלם ולהכניעם כמו בשאר גלות, דכתיב: "למכה מצרים בבכוריהם וגו'". "ויהרג מלכים אדירים וגו'". רק כי גם: "אז אהפך אל עמים שפה ברורה וגו' והלכו עמים רבים וגו'".
והנה מעין זה היה הנס של פורים, שנתהפך לב אחשורוש לטוב. אותו הפה עצמו שאמר: "והעם לעשות בו כטוב בעיניך", הוא עצמו אמר" "ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם". שהוא ענין אתהפכא חשוכא לנהורא, ונגלה כבוד ה' למטה במקום החשך דוקא:
ולכן אמרו רז"ל שגם הלכות אינן בטלות. וביאור הענין. כי הנה ארז"ל על פסוק: "ברח דודי ודמה לך לצבי וגו'", מה צבי מחזיר ראשו לאחוריו.
דהיינו עד"מ כמו שבאדם בעצם ראשו, הנה מונח בתוכו מוח ושכלו ובינתו, וכשמחזיר עצם ראשו לאחוריו, הנה גם המוח אשר בתוכו ורוח שכלו ובינתו נמשכין אחריו. כך כביכול המשיך הקב"ה והלביש רצונו וחכמתו במקום אחוריו שהם בחינת חיצוניות, דהיינו בענינים גשמיים, כמו בבהמות בסדר קדשים. ובמעות בסדר נזיקין.
דפנימית רצונו וחכמתו ית' מלובשים בהם. וגם מדותיו ית' הם נמשכים אחריהם מאליהם וממילא. כמ"ש: "השיב אחור ימינו וגו':.
"ובחכמה אתברירו": פי', כי אין לשון בירור נופל אלא בדבר שמתערב, כגון מין במינו ואינו ניכר. כך עד"מ: סרסור המחליף פרה בחמור לגבי השונה משנה והלכה זו. וכן קצב המתעסק בנתוח אברי הבהמה לנתחים ובבני מעים וכו' הוא קצב. אך המתעסק לידע כל פרטי הלכות התלויין באברי הבהמה להבדיל בין טרפה לכשרה וכן במחליף פרה לידע ולהבדיל ולברר בין חייב לזכאי וכן בסדר טהרות בין טמא לטהור כו'. וכן בכל ש"ס משנה וגמרא וכל הפוסקים ראשונים ואחרונים - מתגלה ומתברר רצון העליון וחכמתו ית'. ועל ידי זה מתברר ונפרד הרע מהטוב, דהיינו הפסול מהכשר וחייב מזכאי.
וכן במצות מעשיות התלויין במדות. כגון שומר אבידה שפטור ליתן פרוטה לעני. שעוסק במצוה פטור ממצוה. והיינו אם עוסק בה לצרכה לשטחה ולנערה ואין חילוק בין היא אבדת עשיר או עני. משא"כ אם שומר כסות שלו אפי' אינו עשיר כמו בעל אבדה הרי אין בו מצוה.
וכן הענין בצדקה וגמילות חסדים מה שעושה חסד עם הבריות הרי זה מצוה. ואם עושה לצרכו אין בו מצוה.
וא"כ כשעושה מצוה בדבר גשמי הרי הוא ענין ההתהפכות חשוכא לנהורא, שאור ה' הוא גילוי רצונו ית' ואור במקום החשך הגשמי דוקא:
וזהו: "הנה זה עומד אחר כתלנו". פירוש, בחי' חכמתו ורצונו ית' הוא בחי' התגלות בבחי' זה בעניני התורה, אלא שעומד אחר כתלנו, שאין אור ה' שורה ומתגלה בו, מפני שעונותיכם מבדילין ועומד לנגדו בכותל.
והעצה היעוצה לזה: "משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים". כי חלון הוא חלל שנעשה בכותל. וכן ענין החרכים. אלא שחרכים הם סדקים קטנים וחלון הוא חלל גדול יותר.
כך ע"ד משל. הנה ארז"ל: "פתחי לי כחודה של מחט כו'". דהיינו שישבור לבו לב האבן, להיות לו רוח נשברה לב נשבר. כי כל המסכים והכותל והמחיצה המפסקת בינו לאביו שבשמים הוא בחי' גסי הרוח, אשר על כן מחשב עצמו ליש. וחפצי עצמו יקרים בעיניו מחפצי שמים:
ועם כל הנ"ל יובן ויבואר היטב ענין אסתר. שמתחלה בראותו את המלכה עומדת בחצר היה בחי' זאת עולה מן המדבר הנ"ל. כי גם בחי' חצר הפנימית למדבר יחשב נגד בית המלך ממש לפי שאין המלך דר בקביעות בחצר כמו בבית אזי מתגלה הארת והמשכת אור ה'. ואז: "ותקרב אסתר" שמתעלה ומתקרבת אל המלך בתשוקה לדודה.
אבל כל העליות והתקרבות אינו אלא: "ותגע בראש השרביט". אבל אחרי כן כתיב: "ותוסף אסתר וגו'", דהיינו בהיותה אתו בבית "ותבך ותתחנן לו להעביר את רעת המן האגגי אשר חשב על היהודים".
שהבכיה היא לעורר רחמים רבים על נצוץ אלהות, אשר נתלבש בלבושים גסי הרוח מבחי' המן: "אשר הוא חשב על היהודים". כי ממנו באים ליהודים מחשבות כאלו. ואז יתהפכו חשוכא לנהורא.
ולכן: "ויושט המלך לאסתר את כל השרביט הזהב", שיאיר אור ה' בגילוי למטה דוקא.
ואז: "ותקם אסתר", פי' שקמה על עמדה ועל מצבה, שלא תצטרך עוד לבחי' עולה מן המדבר.
וזהו: "ותעמוד לפני המלך", שתהא במדרגה גדולה לפניו כמ"ש א"ח עט"ב.
(וע' מענין ויושט המלך כו' במ"ש פ' ראה ע"פ כי תשמע בקול כו'. ובמק"מ ח"א פ' ויחי (רכ"ח ע"ב). גם שם בד"ה כי תשמע הנ"ל נת' ענין חצר הפנימית וענין בית. וע' עוד מענין בית לעיל פ' בראשית בד"ה השמים כסאי כו' אי זה בית כו' וע' עוד לעיל פ' וישב בהפטרה דחנוכה ע"פ תשמור את חצרי בע"א):