ותסף אסתר ותדבר לפני המלך ותפל לפני רגליו ותבך ותתחנן לו להעביר את רעת המן האגגי ואת מחשבתו אשר חשב על היהודים.

והנה איך שייך לפניו ית' לומר: "לפני רגליו"' והלא אין לו דמות הגוף ואינו גוף.

אך הענין הוא, לבאר מהות התפלה. ואיך ביכולת כל אדם להתפלל?

כי כנ"י נק' בשם בחי' אסתר. כי יש לה הרבה שמות. ונקראת בשם בחינת רחל כשהיא בבחי' התגלות, שיוכלל החיות במקורו. כמ"ש: "כרחל לפני גוזזיה נאלמה", וג"כ: "כצאן טבחה", שהיא פושטת צואר לשחיטה ברצון פשוט.

וכך הוא בכל או"א מישראל, שיהא רצונו להיבטל ולהיכלל באורו ית': "למהוי אחד באחד". כמ"ש: "הודו על ארץ ושמים", והארץ האירה מכבודו מלא כל הארץ כבודו, שהוא בחינת התפשטות וזיו, אשר עולם ומלואו בטלים למקורו. וכל זמן שהוא בהתגלות ובהתלהבות נק' בחי': "רחל כצאן טבחה כו'".

אבל בעת שאין הדבר בהתגלות, נק' בחי' אסתר. כמ"ש: "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא". ולא כמו שהעולם סוברים שכל מי שאינו בבחי' התגלות אין להם זה הדבר. זה אינו - שכל אחד ואחד יש לו. אך הוא בחי' אסתר. וצריך לגלותה ממצפונה וממסתרה.

וההסתר נק': "כשושנה בין החוחים", דהיינו שהחוחים הם המונעים ומסתירים את השושנה. וכל עניני העולם ומעשה עוה"ז, הנעשים בכל לב ונפש - הם נקראים חוחים, ומסתירים בחי' זו מלהתגלות.

ובחינת אסתר הנ"ל, היא מסותרת ביום ההוא. כמ"ש: ואנכי אסתר אסתיר פני ביום ההוא והבן:

דהנה יש בחי' נק': "ביום ההוא". ויש בחי' נק': "ביום הזה". ויש בחי' נק': "בלילה ההוא". ויש בחי' נק': "בלילה הזה".

דהנה כתיב: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". וכתיב: "ויושע ה' ביום ההוא". וכתיב: "הלילה הזה ליל שמורים". וכתיב: "בלילה ההוא נדדה שנת המלך".

והענין. כי בחי': "זה" הוא לנכח. כמ"ש: "זה אלי ואנוהו", שהוא בחי' התגלות. כמשל מלך ב"ו אשר כל מדינות מלכותו בטלים אצלו מחמת שעיניהם רואות את המלך.

דהיינו שיהיה בבחי' התגלות אלקותו ית' כאלו עיניו רואות אותו כו'. ושיהיה העולם נחשב כאין נגדו ית'.

ומה שנתבאר במ"א שהעולם נק' יש מאין - הנה דברה תורה כלשון בנ"א. שלעינינו הגשמית אינו נראה האין. כמו שאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בו"ד.

וזהו בחי' זה היום וכו'.

אבל בחי' לילה הוא בחי' חשך ואפילה, שאינו רואה כלום. כי אף שיודע אלקותו ית' - אך בהסתלקות המוחין ואינו נתפס במוחו הוא ג"כ בחי' לילה.

אך אף שהוא בבחי' זו, יכול לבוא לבחי': "זה", הלילה שיהיה בבחי': "זה", דהיינו לנכח.

דהנה כתיב: "מלא כל הארץ כבודו" שהוא זיו והתפשטות. וכתיב: "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא"?

ושניהם אמת. כי את השמים ואת הארץ הוא מלא. רק הגוף הוא המסתיר לזה. ומלא כל הארץ כבודו, הוא בחי' זיוו והתפשטותו ית' להחיות העולמות, והוא בחינת תפיסא מושגת, להיבטל וליכלל וכולא קמיה כלא חשיב. ואף שהוא בבחי' לילה, יכול להיות בבחי': "זה", דהיינו לנכח, מחמת גודל האמונה שיאמין באמונה שלימה זכה וטהורה כאילו עיניו רואות ממש.

אך צריך לזה בחי' חומר ולבנים. כמו שהיה בארץ מצרים רד"ו שנה והיתה עבודתם בחומר ובלבנים. כמו כן צריך היום בחומר דא ק"ו. ובלבנים דא לבון הלכתא. ובכל עבדה בשדה דא ברייתא.

ובאמת כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול דרך ארץ. אך כל הפורק כו' נותנין עליו עול ד"א. אך אף שהוא עוסק בד"א אעפ"כ יכול לבא לבחי': "הלילה הזה".

Start recording here

והענין. ששאל הקב"ה מעולמות עליונים: "מה קול גדיא?". והשיבו הם: שהוא קול בני ישראל.

ואיך שייך לפניו ית' ששאל מהם, והלא לפניו נגלה כו'?

אך הענין. שכמו הגדי שהוא צועק אחר אמו בלי שום שכל ודעת, כך היתה הצעקה באותו העת בלי דעת והתבוננות, רק מחמת גודל צרתם צעק לבם אל ה'. כמ"ש: "ויצעקו אל ה' בצר להם".

והשיבו הם: שהצעקה הוא בלי דעת. והוא למעלה מהדעת.

כי אינו דומה לצעקת הבהמה שהיא בלי דעת, והיא למטה מן הדעת. אך לגבי הקב"ה שהוא למעלה מן הדעת היתה צעקתם בלי דעת, כמו צעקת הגדי והבהמה. כמ"ש: "בהמות הייתי עמך", דהיינו כשאני עמך. והבן.

והנה כאשר: "צעק לבם אל ה'", "ויצעקו אל ה' בצר להם" ומחמת זה יכול לבא לידי האמונה, שהוא בחי': "הלילה הזה", כצאן טבחה.

וזה היה הנס בפורים. שהוא בחי' בבל: "כי שם בלל ה'", והבן.

ויוכל להיות: "ביום ההוא", כמ"ש: "לא יום ולא לילה ולעת ערב יהי אור". והבן:

והנה בחי' עמלק: "מלחמה לה' מדור דור". מפני שכל עכו"ם הם בחי' קליפה ומדות רעות. כמ"ש: "החתי והאמורי והפריזי כו'". והם בעצמן בטילין לגבי הקדושה, כיתרון האור מפני החשך, ונקל לפטור מהם.

אך החוצפה והגסות של כל מדה רעה, הוא בחי' עמלק. ומלחמה לה' מדור דור. כי חוצפה היא מלכותא בלא תגא.

כי כל המדות שרשם ומקורם מן הגוף הנק': "משכא דחויא", ויכול להתהוות בכל אחד.

אך החוצפה והגסות, מאין הוא בא לכל א' וא'?

הוא מ"ש: "מחשבת המן אשר חשב על היהודים". דהיינו, שיש היכלות הקליפות הנק' בבחי' המן, והוא משפיע מחשבות לגסות הרוח וחוצפה.

והעצה לזה: "ותפול לפני רגליו", דהיינו המלאכים הנקראים בשם רגליו. כמ"ש: "שרפים עומדים ממעל", "קרשים עומדים".

וזהו: "ותבך ותתחנן להעביר מחשבות הרעות כו'".

וזהו: "ותלו אותו ואת בניו על העץ גבוה חמשים אמה". כמ"ש: "ה' מלך גאות לבש":