ויאמר ה' אלקים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו כו'[1].[2]
יש להבין: א', מהו שעל ידי עץ הדעת נפקחו עיניהם להיות כאלקים יודעי טו"ר?
וגם מ"ש: "ה' אלקים ... ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם" ומה איכפת לו בזה? הרי מה שצוה אותו שלא לאכול הוא ג"כ כדי שלא ימות?
ועוד, והוא העיקר, מאין ידע הנחש מזה: "אשר ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם" שלפי האמת כן הוא?
ואם אדם ששמע הצווי מהקב"ה לא הכיר בזה, רק כפשוטו שאמר לו ה' אלהים: "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", והנחש לא נזכר כלל ששמע הצווי הזה, וגם אם שמע כשנצטווה אדם - מאין היה בו בינה יתירה להבין דבר מתוך דבר יותר מהאדם עצמו? אם לא שנאמר שגבוה הוא מהאדם. וכ"ז פלאי?
הנה תחלה יתבאר מ"ש: "האדם היה כאחד ממנו לדעת טו"ר", שהוא מאמר ה' להמלאכים. ומשמע שלמעלה יודעים את הטוב ואת הרע גם שניהם, אבל מ"מ אינן מעורבים זה בזה, כי גלוי וידוע שזה טוב וזה רע ומובדל הרע מן הטוב אע"פ שידוע שם הטו"ר.
משא"כ בחי' עץ הדעת טוב ורע, היינו בחי' תערובת הטוב עם רע, שהרע יונק מהטוב והטוב מהרע והיו לאחדים.
וצריך להבין, דהרי פי': "עץ הדעת טוב ורע", היינו לשון ידיעה, וא"כ למה נעשה תערובת טו"ר מחמת הדעת בטו"ר, הלא למעלה ג"כ ידוע הטו"ר?
אך ההפרש בזה הוא ענין ההפרש בין מקיף לפנימי. כי בחי' ידיעת הטו"ר שלמעלה היא בבחי' מקיף בלבד, ולכן יכול להיות הבדלה בין טוב לרע, שידע את הרע ולא יחליפנו ולא ימירנו בטוב ח"ו.
כענין: "שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך", שאע"פ שהיא בהיכלי מלך אבל יודע הוא ומכירה ששממית היא. ויש הבדלה בין טוב לרע, כמאמר: המבדיל בין קודש לחול. והיינו מצד שיודע טו"ר בבחינת מקיף עליהם ולכן אינם מתערבים יחד.
וכענין בחינת לבונה זכה שבי"א סממני הקטורת. שהעשרה סממנים הם י' נצוצי קדושה המובלעים בקליפות, והי"א היא לבונה, היא בחינת מקיף עליהם ואינה מתלבשת בפנימיותם.
(ולבונה היא ג"כ חיות להם. אבל לפי שהחיות הזה שהיא מחיה אותם הוא רק ע"י שהיא בבחי' מקיף בלבד עליהם, ע"כ אינה מתערבת עמם כלל, וכולה טוב).
והנה המקיף הוא גם דוחה את החיצונים, כנראה בציור האילן שבפרדס[3] במקיפים ופנימיים, שמעמד ומצב הקליפות אחוריהם אל המקיף כו'.
משא"כ בחי' עה"ד טו"ר - הוא בחי' פנימי, ואז הטוב מעורב עם הרע ממש.
וז"ש: "הן האדם היה כאחד ממנו". פי', שהוא היה ג"כ כאחד ממנו. פי', כמו שבבחי' אחדות, דהיינו למעלה, ידוע הטו"ר - כן היה גם הוא, ע"י שטעם מעה"ד המעורב טו"ר.
אבל לו הדבר מזיק, כי הרי האדם הוא מבחי' פנימי', ומיד שידע הוא מן הרע ע"י שטעם מעה"ד, הרי יתערב עמו, ויהי' הוא ממש מעורב ברע.
לא כמו שהוא למעלה, שאעפ"י שיודעים גם את הרע, מ"מ מובדל הוא ומרוחק מן הטוב, ואין לו התקרבות כו' - לפי שהוא בבחי' מקיף.
אבל האדם שהוא מבחי' פנימי, כשידע גם הוא מן הרע - אזי יתערב הוא גם הוא ממש עם הרע.
כי בבחי' פנימי' א"א להיות כ"כ מובדל הרע כנ"ל, ואז הוא קשה מאד להפריד את הרע, אלא מלחמה עצומה היא: "ולאם מלאם יאמץ" - פעמים זה גובר ופעמים שכנגדו גובר.
כאשר מצאנו ראינו בנשמות ישראל מראש הדורות עד עתה, שהיו כמה עתים משונים. פעמים בדור א' היו נשמות שבמעלה עליונה ונצחו את הרע. ובדור אחר היו רשעים גדולים שגבר הרע מאד.
והיינו, כי כולם נמשכים מאדה"ר, והיה בו ג"כ שינויים אלו, פעמים גבר הוא ופעמים גבר הרע עליו.
וכ"ז היה לפי שהוא בבחי' פנימיות, ומיד שידע מן הרע נתערב עמו ממש, וא"כ הוא מלחמה גדולה וקשה להפרידו מאד, אלא עת כך ועת כך כנ"ל.
וכן גם עפ"י פשוט, שמקודם היו ערומים והיו עסוקים בתשמיש להוליד בנים ולא יתבוששו כמו שהיו אוכלים ושותים, כי מצות ה' היא, ולא היו יודעים כלל שיש תאוה בזה. אבל אחר שאכל עה"ד וידעו שיש תאוה בזה, אזי קשה לפרוש כו'.
ולכן לא רצה הקדוש ברוך הוא שיטעם האדם מעה"ד, כי לו הדבר מזיק כנ"ל, והיה רוצה שלא ידע ממציאת הרע כלל ויהיה כולו קדוש, ולא רצה להכניסו במלחמה עצומה הזאת.
אבל אחר שכבר טעם מעה"ד ונתערב ברע, אז אמר: "פן ישלח ידו ולקח גם מעה"ח ואכל וחי לעלם".
פי', שחשש עוד, מעתה שכבר נתערב ברע, ולקח גם מעה"ח ששרשו מבחי' שלמעלה מהשבירה, שמשם [מהשבירה] הוא שהיה התחלת המיתה והתהוות עה"ד טו"ר.
משא"כ מה שלמעלה מהשבירה, הוא עה"ח. ואם יאכל גם ממנו: "וחי לעולם".
פי', כי הרי באמת בבחי' זו נאמר: "אם צדקת מה תתן לו (איוב לה) ורבו פשעיך מה תעשה לו", וא"כ אף שמעורב ברע, הרי גם אם רבו פשעיך כו'. ויכול להיות: "וחי לעולם", ואז גם הרע שבו יהיה לו קיום לעולם.
מאחר שהוא בבחי' פנימי', והרע מעורב כו' וא"א לו להפרידו מעליו. א"כ כשיהיה הוא חי לעולם, אזי גם הרע שבו יהיה לו קיום לעולם.
וזהו היפך הכוונה - שהרי צ"ל: "בלע המות לנצח". שיהיה: "ובערת הרע". כמאמר: "והרשעה כולה בעשן תכלה", שזה יהיה לימות המשיח.
כי בכל משך הגלות, הוא עת הבירורים והפרדת הרע. והיינו ע"י בחי' חכמה. דבחכמה אתברירו, להפריד הרע מהטוב. ולכן נק' החכמה: "דין".
שלא כמו שדימו המקובלים הראשונים, שהחכ' כולה חסד, שהרי היא מקור חסד. והחייט [פי' לספר מערכת האלקות לר' יהודא ב"ר יעקב חייט] המציא שיש בה ג"כ דין, ושבחו האר"י ז"ל. שכך מבואר בזוהר באדרא: "כחמרא דשקיט ושכיך על דורדיי' כו'". כי מאחר שיש בירורים להפריד הרע, וזהו ע"י גבורות.
וע"ז נאמר: (תהלים צד) "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה", שגם היסורים שהם לתועלת העברת הרע, הוא מבחי' י"ה. וכידוע, שהיסורים הם לתועלת הפרדת הרע.
כי הקליפות נמשלים לעלוקה, שכשמוצצת דם אזי מיד מתה. וז"ש: (משלי ל, טו) "לעלוקה שתי בנות".
וזהו ג"כ ענין שעיר המשתלח. וכן: "וישלח יעקב וגו' מנחה לעשו אחיו עזים מאתים כו'" - שבזה שנותן לו חלקו הוא מפרידו.
וכך צ"ל, לאחר שכבר טעם האדם מעה"ד ונתערב ברע, אזי צריך לבירורי' עד שיפרידו, ע"י שיקחו כל נצוצי קדושה שבו כו'.
וכ"ז הוא ע"י החכ', שבחכ' אתברירו. לפי שיש בה גם בחי' גבורות, להיות: "תיסרנו יה". וכמ"ש: (דברים ח) "כאשר ייסר איש את בנו כו'".
משא"כ בחינת כתר שלמעלה מחכמה, הוא רחמים פשוטים, וכחשיכה כאורה. ולכן: "פן ישלח ידו ולקח גם מעה"ח" ואז: "וחי לעולם", מאחר: "דאם צדקת מה תתן לו כו'".
ולפי שהוא מבחי' פנימית, וא"כ הרע קשור ואדוק בו, ויהי' גם לו קיום, ולא זו היא הכוונה כנ"ל.
וכמ"ש בזוהר גבי רבי אחא מכפר טרשא, שכיפר בקטורת על מקום שהיה הנגף שם. ואמרו לו: שלא הועיל, כי עדיין בחיובא אשתכח. בשלמא אם היו עושין תשובה כו'.
ולכן מיד: "וישלחהו מג"ע לעבד את האדמה אשר לקח משם". דהיינו עבודת הבירורים, ע"י זריעה חרישה וקצירה. ואח"כ באכלו ממנו ואו': "אחד", "ואהבת" - הוא מברר ומעל' כו'.
ואז צריך לילך ממש על האדמה אשר לקח משם, ושמה יאכל ושמה יברר הבירורים.
אך צ"ל איך היה מתחלה כוונתו ית' כשלא ידע האדם מטו"ר כלל, מאחר שיש מציאת הרע בעולם א"כ איך יתבררו הבירורים, שזה צ"ל ע"י האדם.
אך הענין. כי אז היה באופן אחר ממש, שלא בדרך מלחמה אלא ע"ד מ"ש: "ויניחהו בג"ע לעבדה, זה רמ"ח מ"ע", להמשיך אור א"ס בג"ע. וע"י רבוי התגלות האור ממילא יתעלו נצוצי קדו' שנפלו ונתערבו ברע, ויהיו נכללים בתוך האורות עליונים, שימשיך האדם - כנר בפני האבוקה.
שאם האבוקה קטנה אזי נר הסמוך לה יוכלל בה, ואם ירחיקוהו מעט לא יתכלל בה מפני שהאבוקה קטנה. אבל אם תהיה האבוקה גדולה, אזי אע"פ שיהיה הנר רחוק יהיה מתכלל בה.
וע"ד שהיה בזמן שבהמ"ק היה קיים. שהרי ארז"ל: "לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים", דהיינו להעלות נצוצות. ומה היה נעשה אם לא חטאו ולא היו גולים.
אלא ע"כ צ"ל, שאז היו נכללים הנצוצות ממילא כנר בפני האבוקה. כמו נעמה העמונית, וכן כל העמים באו לשמוע חכמת שלמה. וכמ"ש במלכת שבא כו'.
והיינו לפי שאז היה אבוקה גדולה עד"מ, ע"כ ממילא מתכללים בה הנצוצות. ואם היה נמשך בהמ"ק כן יותר - היו כולם מתבררים עד"ז. וכמ"ש לע"ל: (צפניה ג') "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה כו'. והלכו גוים לאורך כו'".
וכך היה ענין האדם, כשלא היה חוטא שהיה כולו קדוש, כי גם גופו נלקח ממקום המזבח, וממנו נעשו רמ"ח אבריו בלול בשמן כו', והיה עומד בג"ע, ושם היה מוסיף אורות וממילא היו הקליפות כלים, ע"י שהיו הנצוצי קדושה כלים מהם. אבל הדבר היה שלא ע"י מלחמה כו'.
משא"כ אחר שחטא אזי צ"ל הבירורים ע"י עבודה ומלחמה: שעת צלותא שעת קרבא כנ"ל, וצריך לירד אל מקום הקליפות, ושם יבררם וזהו: "את האדמה אשר לקח משם".
ובזה יובן גם מה שהנחש ידע מזה. כי הנה אדה"ר עצמו שהיה כולו קדוש למעלה מעה"ד טו"ר, לא ידע ממציאת הרע כלל כנ"ל.
אבל הנחש שהוא עצמו נלקח מבחי' עה"ד טו"ר, וידע מזה, וידע שמה שצוה לאדם שלא יאכל ממנו היה בכדי שלא יהיה לו ידיעה ברע כלל, שלא יצטרך לכנוס עמו במלחמה כלל. וחרה לו מאד, על שכ"כ נשמרים ממנו, אף שלא לידע ממנו שלא יכשל בו.
והשיא עצות בנפשו, שמוטב לו שיכנס האדם בזה ויהיה מלחמה - ואז פעמים שיגבור גם הוא. וכמ"ש: (קהלת ח) "עת אשר שלט האדם באדם כו'" - משלא ידע האדם מזה כלל, ואז יהיה הטוב המעורב בו נכלל באדה"ר כנר בפני האבוקה והוא ימות ויפסד לגמרי.
ובא בערמומית לחוה. וכמ"ש (בפר"א פי"ג) בא ס"מ ורכב על הנחש כו'. ואמר: "כי ידע אלקים כי ביום אכלכם ממנו וגו' והייתם כאלקים ידעי טו"ר".
וכן הוא עפ"י האמת, ולא אמר שקר כנ"ל. רק שבערמה דבר זה. כי הוא אמר: "והייתם כאלקים" למעליותא.אבל באמת זהו חסרון. אף שיהי' יודע טו"ר כאלקים, הנה למעלה אין זה פוגם כלל, אף שיודע טו"ר מ"מ הרע נבדל, לפי שלמעלה הוא בחי' מקיף. משא"כ אם האדם שהוא מבחי' פנימי יהי' יודע מטו"ר, לו יהי' הדבר מזיק כנ"ל:
[ב] בלק"ת מהאר"י ז"ל נת' הענין, שאדה"ר היה הולך בהיכלות - כי בחי' אדם היה למעלה גם מרשב"י - כי היה בערך אחר ממש, שהרי היה יציר כפיו של הקב"ה - ובהיכלות הטומאה לא רצה להביט כלל. והשיאו הנחש שעכ"פ יביט מה יש בהם. ועי"ז נכשל ונפל בתאוה אליהן.
וכן שמעתי מהק' ר' אברהם בן הה"מ ז"ל ע"פ: "ויט יהודה עד איש עדולמי ושמו חירה", שמחמת מעשה דיוסף אזי ויט.
פי' ויט, היינו שנטה למטה בהיכלות הקליפות: עד איש עדולמי, כדי להעלות נצוצות משם.
וזהו ענין הכוונה דנפילת אפים כו':