להבין ענין הברכות

כי הנה אנשי כנה"ג תקנו הברכות בזמן בית שני, אבל בזמן בית ראשון לא היו מברכים.

והענין, כי הנה כל ישראל מאמינים בני מאמינים כו', מה שנלאו חכמי הפילוסופים והמחקרים להבין בשכלם.

כי האמונה היא למעלה מן ההשגה והשכל, ואפי' מההשגה שבשרש נפש האלקית שבישראל: "דמזליה חזי כו'" - שהרי לית מחשבה תפיסא ביה, והוא רם ונשא למעלה ממזלייהו.

והנה בזמן בית ראשון היו נשמות ישראל במעלה העליונה, והי' אוא"ס שורה ומתגלה בנפשם להיות אצלם גילוי אמונה זו כאילו רואה כו'.

אך בזמן בית שני לא היו הנשמות במעלה עליונה כ"כ - תקנו אנשי כה"ג הברכות להמשיך גילוי אמונה זו, להיות ברוך ונמשך הוי' אוא"ס ב"ה בגילוי למטה.

וסדר השתלשלות המשכת הגילוי הוא, מתחלה להיות הוי"ה אלקינו, הוא גילוי אוא"ס ב"ה בנשמות ישראל להיות אלקינו ממש, בבחי' ביטול, לפי שהם מפנימיות העולמות.

משא"כ המלאכים הם מחיצוניות העולמות, שעליהם נאמר: "ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים". ארבעה נהרות, הם ארבע מחנות השכינה: מחנה מיכאל כו'.

וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: (ברכות ד:) מיכאל באחת. ולא אמרו איזה שיעור על נשמות ישראל - לפי שענין טיסה שטסים את העולם לא שייך גבי נשמות כלל. שהעולם ומלואו אינן תופסין מקום כלל נגדם.

משא"כ לגבי המלאכים, תופס העולם איזה מקום. אלא שמיכאל די לו בטיסה אחת וגבריאל בשתים כו' ואליהו בארבע עם גופו שהיה תחלה גשמי ונהפך כו'.

ואח"כ: "מלך העולם", שעל העולם הוא גילוי מלכותו ית' בלבד, שאין מלך בלא עם כו'.

והנה ע"י הברכה ממשיך ברכה והמשכה להיות גילוי אור א"ס בנפש כלל ישראל, שתתחזק אמונת ה' בלבם בבחי' גילוי כאלו רואה כו'.

אך המוקדם לברכה והמשכת השראת גילוי זה, הוא המברך, שהוא הוא העושה המצוה. לפי שהמצות הם כלים להשראת אא"ס ממש כו' ובהם ועל ידם ממשיך אא"ס למטה.

וזהו: "אשר קדשנו במצותיו". אשר מלשון דהא, שהוא נתינת טעם לדבר, כלומר לפי שקדשנו במצותיו.

"וצונו", מלשון צוותא והתקשרות באוא"ס ב"ה, שרש המצות למעלה. לכך יש לנו כח להמשיך גילוי אור א"ס ב"ה בברכה זו:

והנה אמרו בירושלמי: (פ"ק דברכות הלכה ח') "מטבע קצר פותח בברוך ואינו חותם בברוך ומטבע ארוך פותח בברוך וחותם בברוך".

ולהבין זה? גם להבין מהו לשון חותם והל"ל ומסיים?

הענין: כי הנה נודע שיש ב' בחינות: בחי' עלמא דאתכסי' ובחי' עלמא דאתגליא.

והנה על עלמא דאתגליא נאמר: (בראשית ב) "ומשם יפרד והי' לארבעה ראשים", ארבעה נהרות כנגד ארבע מחנות השכינה, שהיא מתלבשת בבי"ע כו'.

ובהשתלשלות וירידות המדרגות מדריגה אחר מדריגה בהתלבשותה בע' שרים כו' נעשה עלמא דפרודא כו', ושם יש אחיזה ויניקה לקליפות וסט"א לינק מהקדושה כביכול.

אך אין יניקתם אלא מותרי השפע ופסולת כו' ולא מעיקר הקדושה ח"ו.

וענין התהוות מותרי השפע ופסולת בעלמא דאתגליא.  היינו, כי הגם שגם עלמא דאתגליא מצד עצמה באמת אינה דבר נפרד ח"ו. וכמ"ש: (דברים ד) "כי הוי"ה הוא האלקים כו'", אלא שהוא בחי' גילוי מה שהי' בהעלם בעלמא דאתכסיא.

וכמשל הולד שמצטייר בבטן הנקבה בהתחלקות עצמות וגידין כו' שהם מטפת הזכר לובן שממנו עצמות כו'.

אלא שבטפת הזכר לא הי' התחלקות עצמות וגידין בפועל ממש, רק שהי' בכח הטפה ההיא בהעלם. וע"י שהייתה בבטן הנקבה ט' חדשים מצטייר בציור הולד ויוצא מהעלם אל הגילוי.

והנה כמו במשל הולד כאשר נתגדל ונגמר ציור כל האברים אזי דוחה ממנו מותרות שערות וצפרנים, שזהו סימן גידול הולד שהוא בשלימות כשגמרו שערו וצפרניו כו'. ובצאתו מרחם אמו דוחה פסולת יותר ע"י פתיחת נקביו כו' מה שלא הי' פסולת זה בטפה, כי אין הולד נוצר אלא מברור שבה.

כך עד"מ בהגלות נגלות סדר ההשתלשלות בעלמא דאתגליא מהעלם אל הגלוי, ברבוי התחלקות המדרגות להיות ציור פרטי העולמות במזגם ותכונתם, אזי נעשה בחי' מותרי שפע ופסולת שדוחה לחוץ, והוא מעבר השפע להיות יניקה ואחיזה לס"א.

משא"כ בבחי' עלמא דאתכסיא שהוא בהתכללות כו': "ושם חביון עזו", ואין שטן ופ"ר ח"ו כו'.

והנה מטבע קצר רומז לעלמא דאתכסיא, שהוא בחי' טפה לבד בהתכללות בבחי' העלם ובכח, ולכן הוא מטבע קצר שכולל הכל בלשון קצר, וא"צ אלא לפתוח בברוך. להיות ברכה והמשכה מאור א"ס ב"ה עצמו.

שהברכה הוא להיות השראה וגילוי מעצמות אור א"ס ב"ה שאינו בגדר עלמין כלל כנ"ל. ומאחר שתמשך שם ברכה והמשכה זו - היא בל תמוט עולם ועד, כי אין שם יניקה לס"א ח"ו.

אבל מטבע ארוך רומז לעלמא דאתגליא, שהיא בחי' גילוי ההתהוות לפרטי פרטים בהתחלקות רבות ועצומות. וכך הוא מטבע ארוך באריכות הדברים בפרטי פרטיות הדברים רבים שנאמרו ונשנו בה.

והנה בעלמא דאתגלייא אחר שמשם יפרד בבחי' התחלקות הפרטים יש יניקה לס"א ח"ו. וצריך להפרידם שלא יינקו מעיקר הקדושה ח"ו רק דרך מעבר השפע ממותרות ופסולת כו' לכן צ"ל ג"כ חותם בברוך.

וענין החותם הוא כמו לשון חותם שעל האגרת מבחוץ כדי שלא יקרא באגרת הזאת איש זר אשר אין רצונו שידע הכתוב שם.

כך הוא החותם הזה מן הברכה וההמשכה אשר ימשיך עוד אחר המטבע הארוך שהמשכה זו שהיא גלוי ההעלם תהי' רק בבחי' הקדושה לבדה ואין לזרים אתה חלק ונחלה.

וזהו ההפרש שבין פתיחת הברכה לחתימתה. כי פתיחת הברכה הוא המשכת הגילוי לבד להיות ברוך ונמשך ה' אלקי ישראל מעולם עד עולם. אבל החתימה היא שתהי' המשכה זו בקדושה דוקא. "הבוחר בעמו ישראל באהבה". (מלאכי א) "ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי". (תהלים מז) "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב כו'".

ולכן נק' בלשון חותם. כמו שחותמין על האגרת שלא יקרא אחר וכמו חותם ממגע זר שהוא שמירה כו'.

ולכן חותמין בברוך, שהיא המשכה מבחי' המקיף שהיא שמירה מלמעלה. כמ"ש: (שם קכא) "ה' שמרך ה' צלך כו'".

ולכן החותם של כללות ישראל הוא בנעילת יו"כ, שאז זוכים למעלה העליונה: (ויקרא טז) "לפני הוי"ה תטהרו", למעלה מבחי' הוי"ה כו'. וכמ"ש במ"א:

 

ועתה נבא לביאור ענין ב' ברכות ראשונות של נשואין שהם: "יוצר האדם, ו"אשר יצר את האדם בצלמו". הראשונה, פותחת בברוך ואינה חותמת. והשניה פותחת בברוך וחותמת בברוך.

והענין: כי הנה בגמרא (כתובות ח' א' ע"ש) אמרו: שב' יצירות הללו כנגד שתי יצירות שהי' באדה"ר. תחלה נברא האדם לבדו בדו פרצופין, ואח"כ נסר הקב"ה את חוה כו'.

וביאור הדבר. הנה אדם וחוה רומזים לתושב"כ ותושבע"פ. תושב"כ בחי' אדם, בחי' טפת הזכר, "לובן שממנו עצמות כו'".

כי תושב"כ היא בחי' חכמה עלאה שאינה אלא בחי' טפה ונקודה. שהחכמה היא בחי' ברק המבריק במוחו, שעדיין לא באה לידי אורך ורוחב ההשגה להבין ולהשיג כל דרכי החכמה בכלל ובפרט, רק שהוא כברק בעלמא, שמתנוצץ ומאיר במוחו כח ההשכלה, ואינו מתגלה אלא בחי' נקודה. אלא שאח"כ מתפשטת הנקודה באורך ורוחב ובאה לידי השגה, ואזי נקראת בשם בינה כו'.

וכך היא בחי' תושב"כ, שאין בה גילוי ההשגה. שהרי ר"ע הי' דורש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות. שההלכות הללו אינן מבוארות ונגלות בגילוי ההשגה בקוץ ההוא. רק שכל קוץ וקוץ כלול מכמה תלי תלים של ההלכות הכלולים ונעלמים בקוץ ההוא מבחי' העלם. והרי אין בקוץ זה אלא רמז בעלמא, ובחי' נקודה. והקוצין הן בחי' תגין.

וכן עד"ז בכל בחי' טנת"א [= טעמים, נקודות, תגין, אותיות] הכל רמוזים לכמה ענינים וכמה סודות מופלאים.

וכל זה הוא בתושב"כ בבחי' העלם ובכח, ולא בפועל וגילוי. וכמשל טפת הזכר הכלולה מכל הבחי' שבולד: "לובן שממנו עצמות וגידין וכו'". שבטפה ההיא אין התחלקות העצמות וגידים כו' נגלים בפועל ממש, רק שהם בהעלם ובכח.

ויציאתם מהעלם אל הגילוי, הוא ע"י שהייה תשעה חדשים בבטן הנקבה ששם מצטייר הולד. והיא מוציאתו לידי גילוי בהתחלקות האברים פרטיים נגלים.

וכך הוא עד"מ, יציאת ההעלם מתושב"כ שהיא בחי' ח"ע לידי גילוי הוא ע"י תושבע"פ. (ור"ע הי' דורש כו' - כי ר"ע הי' מקור תושבע"פ. כמו שאמרו: סתם ספרי כו' [ר שמעון] וכולהו אליבא דר"ע [סנהדין פו, א]) שהיא בחי' חכמה תתאה.

שממאמר א' שבתושב"כ, כמו ענין שמירת שבת שנאמרה בתו' בכלל, נעשה מסכת שלימה. שהוא גילוי פרטי הלכות שבת. מה הן האבות מלאכות, וכיצד מתחייב בהן, וכל עניניהם בכל פרטיהן ודקדוקיהן.

ולכן נק' תושבע"פ בשם חוה. כי חו"ה בגימטריא המילוי של הוי"ה (שהוא עולה י"ט [וד=10, א=1, או=7 א=1 =19]) כי המילוי הוא גילוי ההעלם כמ"ש במ"א.

וגם חוה לשון גילוי. כי תרגום: "ויגד - וחוי". והגדה לשון המשכה, שנמשך מהעלם אל הגילוי.

וז"ש: "ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי". ולכאורה א"כ למה קרא שמה חוה, הי' לו לקרא שמה חיה?

אלא לפי שחוה ל' גילוי. וזהו: "כי היא היתה אם כל חי", פי', ולכך הוציאתם מהעלם אל הגילוי. כמו: אם הבנים שהולד מצטייר בקרבה, והיא מוציאתו מההעלם:

וזהו: "יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת". [תהילים יט, ג]

פי', "יום ליום", בחי' תושב"כ. "יביע אמר", אמ"ר ראשי תיבות: אש מים רוח. ובבחי' תושב"כ: "יביע", כמעיין הנובע ממקורו. שהוא עדיין דבוק במקורו ומתאחד עמו - לפי שתושב"כ היא בחי' ח"ע, ושם שורה ומתגלה אוא"ס. הוי"ה בחכ'.

ולכן שם: "יביע", כמעיין הנובע, שנובע מן המקור ואינו הולך ומתפשט באורך ורוחב, רק נביעו דחכמתא בלבד, שהיא בחי' נקודה וברק המבריק.

והאמ"ר, שהוא ר"ת אש מים רוח - כלולים ומתעלים בו בהעלם ובכח, ולא בגלוי ובפועל ממש, שאין שם התחלקות בחי' אש רוח מים ממש, כמו שהם אחר שנפרטו ובאו לידי גילוי. רק הם בבחי' נביעו בלבד, כהתכללות המעיין הנובע ממקורו ומתאחד ונכלל במקורו, הוא א"ס ב"ה, הוי"ה בחכ'.

"ולילה ללילה", בחי' תושבע"פ, "יחוה דעת", בבחי' גילוי. לבאר ולפרט פרטי התחלקות ההתהוות, כמו שהם בסדר ההשתלשלות במדרגות רבות ועצומות. (וזהו שמשרע"ה למד ביום מקרא ובלילה משנה כשהי' בהר כו'):

והנה ברכה ראשונה כנגד אדה"ר, שהיא בחי' ח"ע תושב"כ, דהיינו כדי להמשיך אור א"ס בחכמה כו'.

ופי': "יוצר", כמו צר צורה. עד"מ שהוא מצייר תמונת החומר. ותמונה זו היא ג"כ גילוי בערך החומר שהי' חומר פשוט, כמו גוף גולמת המתכת. ומראהו ומעשהו או הצורה שמציירין עליו הוא גילוי החומר, שנעשה על תמונה זו דוקא.

והרי ציור זה אינו דבר נפרד, ואין הציור נראה דבר בפ"ע, אלא שע"י הציור מתראה תבנית הכלי באופן יותר נאות מכמות שהי' גולמו. וגולמת הכלי עצמו הוא שנצטייר ונתגלה.

כך הנה בנמשל, האדם שהוא תושב"כ, הוא ג"כ בבחי' גילוי אל החומר הראשון, שהוא כח ההיולי שלא נתפס בו שום גילוי. שעליו נאמר: (תהלים יח) "ישת חשך סתרו". וחומר ההיולי הוא נק' בשם אדם דבריאה. וראשית הגילוי הוא בחכמה תושב"כ. ונק' אדם דיצי'.

וברכה שניה נגד חוה, בחי' תושבע"פ. ולכן נתוסף בה תיבת: "את". "אשר יצר את האדם". "את" פי' בחי' אותיות מא' ועד תי"ו, שהאותיות הן מבחי' עלמא דאתגליא, כי האותיות הן גילוי השכל.

והיינו גילוי חכמה תתאה שהיא בחי' גילוי לחכמה עלאה, תושב"כ כנ"ל. והוא גילוי אחר גילוי. שהח"ע הוא גילוי חומר הראשון ההיולי כנ"ל.

וזהו: "בצלמו, בצלם דמות תבניתו". כי צלם לשון ציור וגלוי. וכפל: "בצלמו, בצלם". פי', גילוי אחר גילוי. גילוי הראשון להיות אור א"ס בחכמ' עלאה בבחי' יביע, ואח"כ גילוי חכמה תתאה. והיא היא דמות תבניתו, דהיינו בחי' עלמא דאתגלי' ממש.

"והתקין לו ממנו בנין עדי עד", שבחי' עלמא דאתגליא, אע"פ ש"רגלי' יורדות כו'" - מ"מ איננה דבר נפרד ח"ו, אלא והתקין לו ממנו בעצמו. כי גילוי חכמה תתאה הוא גילוי הארת אור א"ס ב"ה עצמה שבחכ' עלאה.

אלא לפי שבה נפרטו ונתחלקו בבחי' רבוי המדרגות בדרך פרט, מה שהיו כלולים בח"ע בהעלם בדרך כלל - הנה האור שבה הוא מצומצם ומלובש בכמה מיני צמצומים והתלבשות שונות, כדי להאיר ולהתגלות בכל מדרגה ומדרגה לפי מה שהיא, להיות המדרגות ההם נראים ונגלים ולא יתבטלו במציאות.

וכ"כ נתצמצם האור ונתמעט, עד שירד מדרגה אחר מדרגה בסתר המדרגות, שהלבוש מסתיר ומכסה על האור ההוא, ונעשה מקור לעלמא דפרודא להיות: "משם יפרד כו'".

אבל עיקר צמצום האור הוא, כדי שיהיה בנין העולמות, שלא יתבטלו במציאות. וזהו: "בנין עדי עד", דהיינו להיות לעדי עד ימלוך. להיות מדת מלכותו עדי עד למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית. והיא התגלות מלכותו בבחי' א"ס ממש.

רק שכדי שיהי' גילוי א"ס ב"ה בבחי' מלכותו, הוצרך להיות בחי' בנין. דהיינו להיות הסתר האור וצמצומו והתלבשותו בכמה מיני לבושין, עד שיאיר ויתגלה אור זה בבחי' זו דוקא.

כי אור א"ס מצד עצמו, כשמו כן הוא, אין לו סוף כו' ולאו מכל מדות כלל, כמ"ש במ"א. ואפי' אור א"ס שבח"ע - הוא בבחי' צמצום ולבוש. שח"ע נק' בשם לבוש לאור א"ס כו'. וכל מה שירד האור ונתגלה גילוי אחר גילוי - ירידה היא זו.

ומיעוט האור והתלבשותו וירידה זו היא, כדי שיאיר אור א"ס ב"ה גם במדרגות התחתונות. כי נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים.

וא"כ תכלית המכוון מבחי' מלכותו להחיות עולמות נפרדים, אינה להיות נפרד ח"ו, רק אדרבה להיות בנין עדי עד כי והתקין לו ממנו כו' כנ"ל:

 

אך הנה ארז"ל: "זכה נעשה לו סם חיים כו'", דבזכותא תליא מילתא. ואחר כוונת הלב של העוסק בתורה נאמרו הדברים.

כי לפי שעוסק בתושבע"פ שהיא חכמה תתאה, שירדה לעלמא דפרודא ונתלבשה בדברי' גשמיים, שהם מהע' שרים שנתלבשה בהם, ברבוי השתלשלות המדרגות, ליתן בהם כח וממשלה על הדברים הגשמיים ההם. והדבר הגשמי שעוסק בו, שהוא תחת ממשלת השרים, הוא המסתיר ומכסה על קדושת אור א"ס הנמשך מחכמה עלאה ומתלבש בחכמה תתאה.

לכך יכול להמשיך את האדם ולהורידו ולהפילו למטה בל יראה גאות ה' והוד מעטה לבושו, שהוא התלבשות אור א"ס ב"ה הנמשך ומתלבש בחכמה תתאה, בפסק הלכה הערוכה בדברים הגשמיים ההם. כי "דבר ה' זו הלכה", והיא חכמתו ורצונו כו'.

ולכך: "לא זכה", ונמשך אחר עלמא דפרודא, וגורם להפריד עלמא דאתגליא, היא חכמה תתאה, ממקורה ושרשה היא ח"ע. ונותן יד וממשלה להיות שליטה ואחיזה לקליפות וס"א שיהי' יניקתם ואחיזתם מעיקר הקדושה כו'.

ולא מן השמרים ופסולת אשר ניתן להם כדי חיותם מלמעלה מחכמה תתאה, היא מלכותו ית' בהתלבשות' בהשרים כו', דרך ירידת והשתלשלות המדרגות מדרגה אחר מדרגה, עד שירדה בסתר המדרגות, שנמשך להם חיות מעט מן השמרים והפסולת, דרך יניקת שערות וצפרנים מותרי השפע כו'.

כי מאחר שנמשך אחר גשמית הדברים שהן מהשרים כו', ומחשיב אותם ליש ועיקר, הרי מעורר כך למעלה כביכול, ולכך נעשה לו סם המות ממש.

שלוקח חיותו מהקליפות הנקרא מות, ומשם נופל לו מחשבות רעות מהיכלות הקליפות וס"א, להחזיק א"ע ליש ודבר במה שלומד כו'.

[ועי' ביומא ד' ע"ב ב' ע"פ: וזאת התורה אשר שם משה זכה כו'. ובזוהר ר"פ חקת בענין וזאת. ועי' בפ' בהר דף ק"י ע"ב בענין ועשה טוב כו' ע"ש]

וזהו: "האומר אין לי אלא תורה כו'", שאומר: "אין לי" לעצמי, מפני שהוא בבחי' לא זכה ורוצה להיות לעצמו יש ודבר נפרד. ולכן: "אפי' תורה אין לו".

שהתורה היא נשפעת ונמשכת במקום קדושה דוקא, כי אין אור א"ס שורה אלא במי שבטל כו', והיינו סטרא דקדושה. ולכן כל השפעת הקדושה היא ממנה ולזולתה, דהיינו שאינו רוצה לעצמו. 

משא"כ סטרא דקליפה, הרי כל טיבו דעבדין לגרמייהו וכו'. ולכן א' על דואג ואחיתופל: "דלא מסקי שמעתתא אליבא דהלכתא". אבל בדהע"ה כתי': "וה' עמו", שהלכה כמותו בכל מקום.

והיינו, לפי שהמשכת התורה היא דוקא במקום קדושה, ואחר כוונת הלב של העוסק בתורה. כי כפי מה שהוא באתעדל"ת. כך מעורר למעלה שיערה עליו רוח ממרום באתעדל"ע.

אם זכה ומדבק א"ע באור א"ס הנמשך בתורה, וכמ"ש: "וכל בניך למודי ה'". דהיינו שיהא לימוד הלכה זו מפני שהיא דבר ה' כו'.

אך הכח הזה להיות המשכת אור א"ס שבתורה בקדושה דוקא הוא, הוא מבחי' החותם שלמעלה. וכמ"ש: "חתום תורה בלימודי", שפי': "בלימודי", להיות למודי ה' דוקא, וחותם זה הוא המפריד הקליפות, שלא יינקו מעיקר הקדושה ח"ו כנ"ל.

ולכן אנו חותמין בברוך, שלא יהיה יניקה ואחיזה לקליפות ע"י לא זכה. כי גם חותם זה באתעדל"ת תליא מילתא.

והנה מבקשי ה' יבינו כל, שכמו שהוא לענין תורה כך כיוצא בזה הוא לענין עבודת הלב באהוי"ר כו'.

כי הנה ב' בחינות יש בלב: דהיינו פנימיות הלב וחיצוניותו.

בחי' פנימית הלב היא התלהטות והתלהבות האהבה לה' בשמחה וטוב לבב מרוב כל, שהיא שמחת הנפש האלקית המשכלת ומתבוננת באור א"ס ב"ה מקור חוצבה ושרשה שהיתה כלולה במאצילה ב"ה טרם ירידתה לעוה"ז.

וגם עתה כן הוא, כל חפצה וכל ישעה להתענג על ה', הוא אור א"ס ב"ה ממש, אהבה בתענוגים, בגילוי אוא"ס ב"ה בחכמה שבנפש כח מ"ה כו'.

"ואיזהו חכם הרואה את הנולד" מאין כו', שאין העולם מעלים ומסתיר על אור א"ס ב"ה, שאינו בגדר עלמין כלל, וכולא קמי' כלא וכאין ממש.

ואי לזאת תהי' דביקות הנפש בשרשה באלקי' חיים, בהתכללות ויחוד עצום, כמו שהיתה כלולה ומיוחדת טרם ירידתה. וע"ז נאמר: "יום ליום יביע" כמעיין הנובע ממקורו שמתאחד עמו.

ומזה תהי' שמחת הנפש בה' עושה, הוא אור א"ס ב"ה השורה ומתגלה בחכמה. ותהי' השמחה גדולה לאלהים, בהתלהבות והתלהטות הנפש מחמת קרבת ה' הטוב לה.

ובשמחתה, לא יתערב זר ח"ו. כי אין בנמצא שמחה זו כמוה וכדוגמתה בזה לעו"ז כלל. שהיא מבחי' יחידה שבנפש, שאינה מלובשת כלל בלבושי הגוף והנפש הבהמית, רק שתתמלא הנפש אורה ושמחה לה' לבדו. וזוהי מדת: "יום, ואור" כמ"ש: יום ליום יביע.

אבל חיצוניות הלב היא מדת לילה וחשך, שיש בו העלם והסתר מלבושי הגוף ונה"ב שמנוגה שמלבישים את הנפש. וכמו שהמדות שבנפש אלקית, אהוי"ר כו', כך הם בזה לעו"ז כי אהבה זו היא מבחי' יחודא תתאה שנראה העולם ליש כו' מחמת התלבשות אור א"ס בהשתלשלות וירידת המדרגות עד שנעשה עוה"ז הגשמי כו'.

ולכן צריך מלחמה: "ולאם מלאם יאמץ". "ואלמלא הקב"ה כו'", שיש בכח נפשו לעורר את האהבה עד שתחפץ, להתפשט מלבושי'. לפי שבאמת אינה דבר נפרד כו' רק היחוד הוא מבחי' יחו"ת כו'.

(ועמ"ש ע"פ שיר השירים: בענין ב' בחי' כלה. משם יובן מ"ש כאן. ועיין עוד מ"ש ע"פ: צאנה וראנה בענין שאו ידיכם כו')

וע"ז התפלל דהע"ה: "יחד לבבי". כי אע"פ שהם שני לבבות, מדת יום ומדת לילה - אינן נפרדים בעצמותן ח"ו. רק מדת הלילה היא בחי' גילוי לעצמיות המדה שהיא מדת יום, כדי שתבא בבחי' גילוי בפו"מ, מהעלם ומצפוני בינת הלב לידי גילוי הלב בפו"מ, שיהא הלב כלי ומשכן להשראת אהבה זו.

וכן אהבה עליונה הבאה מלמעלה מן השתלשלות בחי' אהבה בתענוגים, מבחי' יחודא עילאה, תהיה בגילוי הנפש באהבת הלב המלובשת בגוף ונפש הבהמית, שהיא האהבה מיחודא תתאה. ואין גילוי המדה דבר נפרד מעצמיות המדה, רק והתקין לו ממנו כו'.

אלא שא"א שתבא בחי' אהבה עליונה לידי גלוי, רק ע"י מדת לילה וחשך, שהוא צמצום האור והתלבשותו בירידתו מדרגה אחר מדרגה עד שקנה שם לעצמו מדת לילה ויחו"ת, ונראה כאלו הוא דבר נפרד, לכן התפלל יחד לבבי כו'.

והנה בגילוי המדות, מאחר שנראה כאלו הוא נפרד, ויש שם התלבשות הגוף ונפש הבהמית שמנוגה המעלימים ומסתירים כו', לכך יש אחיזה לקליפות וסט"א להתאחז ולינק מעיקר הקדושה ח"ו.

ולזאת צ"ל המשכת החותם, דהיינו להיות המשכה וברכה עליונה, להפריד הקליפות. ושלא תהיינה גילוי המדות כי אם ליחודו ג"כ. וכמ"ש: "יחד לבבי".

וחות"ם אותיות תחו"ם. כלומר: עד פה תבא ולא תוסיף. שלא תהיה תוספת חיות יותר משיעור המוגבל כו'. דהיינו שלא יוסיף האדם תת כחו וכל יגיעתו לנפשו הבהמית. רק כמ"ש: "יגיע כפיך כו'". וכמ"ש במ"א.

ובזה, מעורר למעלה באתעדל"ת שלא יומשך להם אלא מותרי שפע שערות וצפרנים כו', וכמאן דשדי בתר כתפוי כו', שאינו נותן מרצונו הטוב דרך אהבה וחיבה, רק כמ"ש: "ואת עשו שנאתי".

וכ"ז, באתעדל"ת תליא מלתא. והכח לאתעדל"ת זו, שיהא תלוי בזה אתעדל"ע, הוא מבחי' חותם הנ"ל: