(שה"ש ג) צאינה וראינה וגו'.
"ביום חתונתו" - זה מתן תורה. "וביום שמחת לבו" - זה בנין בהמ"ק.
להבין למה נמשל מ"ת ליום חתונתו, ובנין בהמ"ק לשמחת לבו?
והענין, דתפלה הוא במקום קרבנות. והנה תפלה נק': עבודה שבלב. כמ"ש בגמ' ע"פ: "ולעבדו בכל לבבכם" - איזהו עבודה שבלב - זו תפלה.
ולכן בהמ"ק שהוא מקום הקרבת הקרבנות, נק' שמחת לבו. שהרי הקרבנות הם כענין התפלה, שנקרא עבודה שבלב.
ולכן גם עכשיו, התפלה בכוונה, ובפרט בצבור בבהכ"נ הנקרא מקדש מעט, היא בחי' שמחת לבו כביכול.
והענין. דהנה כתיב: "לבבתני אחותי כלה", שכנס"י נק' לב.
דהנה עד"מ הלב באדם, ששופע החיות לכל האברים. דכל הדמים הולכים מן הלב ויוצאים לכל האברים דרך הגידים והעורקים עד סיום כל הגוף. כמו גם בציפורני הרגל מגיע חיות הדם שהוא הנפש כידוע.
והנה, כל הדמים שיצאו מהלב לכל האברים הם חוזרים ושבים ללכת אל הלב. והיינו, שיש בלב ב' חללים. שבחלל אחד בו מתקבצים הדמים העולים מהאברים אל הלב, ויוצאים דרך חלל הב'.
וגם הדם שנתהווה מהמאכלים והמשקים עולה אל הלב. ואח"כ יוצא מהלב לכל האברים.
וה"ז כדמיון: "כל הנחלים הולכים אל הים", ואח"כ חוזר חלילה ויוצאים המים מהים אל הנהרות ע"י גידי הארץ כו'. ולכן: "הים איננו מלא כו'".
והנה כמו"כ בעבודה שבלב זו תפלה. שאז זמן העלאה והתקשרות האהבה של הניצוץ האלקי בהקב"ה. ואתערותא זאת - בלב הוא דוקא. כמ"ש: "ואהבת כו' בכל לבבך". וה"ז כמו קבוץ הדמים מהאברים אל הלב.
וזהו: "שמע ישראל", שמע ל' אסיפה וקבוץ לבחי' ע' רבתי, הוא כללות השבע מדות.
ואהבה זו נמשכת ונולדה ע"י התבוננות בפסוד"ז ובשמע ישראל.
ופי': "שמע ישראל ה' אלקינו", הוא בחי' יחוד חו"ב. שנקרא בזוהר פ' חיי שרה: מחשבה ויובלא.
והענין. ע"ד מ"ש בזהר: דבמחשבה א' ברא כל העולמות. והוא כענין: "צופה ומביט עד סוף כל הדורות" בסקירה אחת.
כי מה שנמשך ונתהווה בחי' זמן, עבר הוה ועתיד, זהו מקורו ושרשו ממדות עליונות. וכמ"ש: "אלף שנים בעיניך כיום אתמול". וששת ימ"ב שרשן מששה מדות הנ"ל. ועל ידי שנמשכו המדות בדבור ומתחלקים לחלקים, נעשה מכל מדה אלף שנים ומתחלקים עוד לר"ח וימים ושעות וכו'.
אבל בבחי' המחשבה עלאה שלמעלה מהדבור ואפי' מהמדות, דהיינו קודם שנולדו ונמשכו בחי' מדות - שם נכלל הכל בסקירה א'.
וזהו פי': "הוי"ה אלקינו" שהוא בחי' מחשבה כנ"ל. וישראל עלה במחשבה לכן נאמר: "הוי"ה אלקינו".
וכמו שהוא בבחי' זמן, כך הוא בבחי' עולם ונפש. כי עולם שנה - נפש הם.
וכיון שהוא למעלה מבחי' שנה, כך בחי' מחשבה הנ"ל הוא למעלה מבחי' עולם, והוא בחי' סוכ"ע.
ואי לזאת יומשך: "ואהבת" שיהי' "הוי"ה אלקיך", שיהי' גלוי בחי' סוכ"ע.
וענין פסוד"ז שלפני ק"ש. היינו, בהיות שעד ק"ש הוא בחי' העלאה, לבא לבחי' בכל לבבך, עד"מ העלאה וקבוץ הדמים מהאברים ללב. ע"כ תקנו לומר מזמורים מיוחדים. שמזמור זה הוא העלאה מבחי' אברים אלו, ומזמור שני העלאה מאברים אחרים.
וכמ"ש בכהאריז"ל: שמזמורים דהללוי' הן ע"ס דיצירה. שבמזמור זה הוא מלכות דיצירה. ובמזמור שני נגד יסוד דיצירה כו' ע"ש. וכ"ז הוא בחי' רצוא והעלאה.
ואח"כ שמו"ע: "בא"י", הוא בחי' שוב והמשכה. וכן עסק התורה ומצות מעשיות.
והוא כמו שהדמים נמשכים מן הלב לכל הרמ"ח אברים ושס"ה גידים, כך המצות נק' רמ"ח אברים דמלכא. ומצוה בלא כוונה כגוף בלא נשמה. והכוונה הוא התפלה (כמ"ש במ"א ע"פ לא הביט און ביעקב) לכן זהו כמשל התפשטות והמשכת הדם מהלב לכל הרמ"ח אברים.
וכך יובן ג"כ למעלה. כי גם בחי' המל', הנה בלילה יורדת לבי"ע. וה"ז כמו ירידת הדם מהלב עד צפורני הרגלים. וירידתה זו לברר רפ"ח ניצוצים.
ואח"כ מחצות לילה מתחלת לעלות. והוא כמו שהדמים עולים אל הלב. ועי"ז נמשך מהמוח ללב והוא ענין יחוד או"א וזו"נ בק"ש ותפלה כו'.
וזהו שכנס"י נק': "לבי", "לבבתני אחותי כלה".
(ועמ"ש ע"פ ולבי ער כו' דופק כו' וה' פקד כו')
ועיין באגה"ק בסופו סי' ל"א ד"ה נודע בשערים מ"ש בתקונים:
והנה אנו רואים באדם שאם סיבוב והילוך רוח החיים מהלב אל האברים ומהאברים אל הלב הוא כהלכתו אזי האדם בריא בתכלי'. אך אם יש איזה קלקול באיזהו מקומן, כמו איזה אוטם ומכה באיזה אבר המונע ומעכב או ממעט סיבוב והילוך הדם, אזי נפסק או מתמעט הקשר הלז המקשר כל האברים אל הלב. ואזי נופל האדם למשכב וחולי ה"י, וצריך רפואה.
וכך הנמשל בעבודה, כי עסק האדם כל היום, הוא כמשל המשכת החיות מהלב אל האברים. דהיינו מהתפלה אל רמ"ח מ"ע רמ"ח אברים וגם לכל מעשה האדם. ע"ד וכל מעשיך יהיו לש"ש.
ולכן אם העסק בהיתר עד"ז יוכל למחר לחזור ולעלות מהאיברים אל הלב להיות: "ואהבת בכל לבבך".
אבל אם נכשל באיזה עון ה"ז כמו מכה באיזה אבר, המונע ומעכב ההעלאה ונפסק הקשר. וזהו חולי הנפש.
וע"ז אמר: "מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, פצע וחבורה כו'".
ואין תקנה, כ"א ע"י תשובה שנקראת רפואה. כמארז"ל: "גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם". והיא בחי': "בכל מאדך", שמבחי' זו נמשך רפואה אם ח"ו יש קלקול בבחי' אהבה דבכל לבבך.
כי תשובה קדמה לעולם. פי', שממשיך אור מבחי' שלמעלה מכל החיות דהשתלשלות העולמות. והיינו ע"י מאדך בחילא יתיר.
ולכן ביכולת המשכה זו לתקן הפגם והקלקול שבסיבוב והילוך רוח החיות מהלב אל האברים, שהוא בחי' האור וחיות המחי' עולם שנה נפש בחי' מל' מכ"ע, שנק' לבי כנ"ל.
וכיון שע"י תשובה נמשך בחי' ממעמקי', מגלה עמוקות. מה שהוא נמשך אור חדש ומחודש, ע"כ חוזר ומחדש החיות כו'.
(ותקון המכה, הוא ע"י הוידוי דברים: "אשמנו בגדנו כו'"):
והנה התורה נק' ג"כ רפואה לנפש. כמ"ש: "ולכל בשרו מרפא".
והיינו ג"כ, משום דהתורה קדמה לעולם, שבה ועל ידה נמשך ג"כ אור חדש מלמעלה מהשתלשלות.
וזהו: "ביום חתונתו - זו מ"ת". פי', כי התפלה נק' עבודה שבלב. והוא ענין: "שמחת לבו", ובלב הוא יסוד האש שהוא העלאה מלמטה למעלה.
אך יסוד המים הוא במוח, ובו שורה כח התענוג שבנפש. כי מים מגדלים כל מיני תענוג. והתענוג הוא למעלה מהשמחה.
והנה, עד"מ הטפה נמשכת מיסוד המים שבמוח, ובה מתלבש מעצם השכל והתענוג שבנפש. ולכן עי"ז נעשה הולדה חדשה להוליד בדומה לו.
והיינו דוקא ע"י התלבשותה בטיפה גשמית. משא"כ בדבור כו'.
כמו"כ ע"י התלבשות התורה בעשיי' גשמיות: "היום לעשותם", יומשך עי"ז אור חדש ממש מאור א"ס ב"ה מלמעלה מההשתלשלות.
וז"ש: "אין כל חדש תחת השמש", משא"כ עמלא דאורייתא דהוא לעילא מן שמשא, ממשיך אור חדש.
כי ס"ר אותיות התורה הן אותיות המחשבה. והרי במחשבה א': "צופה ומביט כו'". והתורה היא מבחי': "מאד עמקו מחשבותיך", עמקו דוקא. בחי' עומק המחשבה. וכמו גבי תשובה כתיב: "ממעמקים". והיינו דוקא ע"י התלבשות התורה בגשמיות, וכמשל הנ"ל.
ופי' וענין אור חדש הוא. כי הנה ידוע דשרש כל ההשתלשלות דאבי"ע הוא נמשך מבחי' הקו"ח. והוא נמשך ע"י צמצום ומקום פנוי מתחלה, ונמשך אח"כ רק קו.
ולכן כל מה שנמשך מבחי' הארת הקו, לא נק' אור חדש ממש כו'.
אך אור הנמשך מעצמות אא"ס שלמעלה מהחלל והקו - נק' אור חדש.
וכמארז"ל על ד"ת: "בכ"י יהיו בעיניך כחדשים כו'".
ולכן נק' חתן: "חות דרגא", "מדלג על ההרים", בחי' דילוג מלמעלה מהשתלשלות כו'.
ולכן בקרבנות הנשיאים הוכפל בתורה בכ"א, ולא אמר: "וכן הקריב נשיא פלוני"?
אלא משום דאעפ"י שצירופי האותיות שבכל קרבן של כל הנשיאים שוין הן ממש - מ"מ האור המלובש בהן הוא בכ"א בחי' אור חדש ממש.
וכמו: "שלשים ומאה משקלה" שהם ה' שמות הוי"ה. הנה בכל קרבן של נשיא נמשך בחי' ה' שמות דהוי"ה חדשים מעצמות המאציל מה שלא נמשך כן בשל נשיא שלפניו כו'. ע"ד: "ממעמקים קראתיך הוי"ה":
וזהו: צאנה וראנה.
פי', צאנה ממקום שרשם למעלה בג"ע להתלבש בעוה"ז הגשמי. כי דוקא: "היום לעשותם", בעוה"ז. אז יומשך ע"י התורה אור חדש ומחודש כו', משא"כ למעלה ברוחניות כנ"ל:
"במלך שלמה" במלך שהשלום שלו.
פי' ע"י שנמשך אור חדש מלמעלה מהשתלשלות, נעשה בחי' שלום והתחברות ב' הפכים משפיע ומקבל אש ומים.
ולכן ארז"ל: "העוסק בתורה משים שלום בפמשמ"ע ובפמשמ"ט".
כי הנה מלכות דאצי' נעשה עתיק לבריאה ומחבר אצי' עם בריאה. אף שאצי' ובריאה הם ב' הפכים.
והכח הזה בבחינת מל' דאצי' הוא, להיות כי נעוץ סופן בתחלתן, ושרשה מבחי' כתר, שהוא בחי' תחתונה שבמאציל, ע"כ ביכולתה לחבר אצי' עם בי"ע.
וכידוע בענין המשל, ופחד עמו ע"כ עושה שלום במרומיו כו'.
וזהו: "מלך שהשלום שלו", היינו בחי' מלכות דא"ס שכל השלומות נמשכים משם: