בעטרה שעטרה לו אמו
כי מצות התורה, הן תרי"ג מצות דאורייתא וז' מצות דרבנן, שהם תר"ך עמודי אור, בחי' כתר ועטרה. והוא מה שלמעלה מהשתלשלות.
והנה עד"מ העטרה היא עשויה מאבנים טובות מאירים ומבהיקים מאד. והרי גוף האבנים הם רק בחי' דומם אלא שמזככים אותם. ולפי שהוא דבר פלא שהדומם כאבן יאיר כ"כ, ע"כ הם יקרים מאד, ולכך ניתן לתכשיט על הראש. אעפ"י שהראש מעלתו נכבדת, להיות שבו שוכן אור החכמה כו'.
וכך המצות נעשים בענינים גשמיים מבחי' ק"נ, אלא ע"י הבירור נעשה זה דבר הפלא, שהיש גשמי יהיה בטל, לכן נעשה מזה עטרה ובחי' המשכת הכתר. והוא לעילא מן שמשא כו':
"ביום חתונתו - זו מ"ת"' כבר מבואר למעלה הטעם שנק' ביום חתונתו, שהיא המשכת ח"ע מוחא כו', ובזה מתלבש כח התענוג, שהוא פנימי' הרצון כנ"ל.
"ושמחת לבו - זה בנין בהמ"ק". פי', פתיחת הלב נק': "שמחת לבו", משא"כ בגלות נק': "חולת אהבה". שאין הסיבוב והילוך רוח החיים מהלב אל האברים כדבעי.
וע"כ אומרת: "סמכוני כו'", ע"י התורה שנק' רפואה כנ"ל.
והנה התענוג והשמחה לכאורה ענין א' הם. אבל באמת ב' ענינים המה.
כי עד"מ, עשיר שיש לו מטמון כסף וזהב באוצרו, הוא שמח וטוב לב, אעפ"י שאינו רואה אותו. וגם אעפ"י שהממון רחוק ממנו כמה מאות פרסאות. אך להיותו יודע שישנם בשלימות בודאי, אעפ"י שמכוסה ונעלם הוא מעיניו עתה - ישמח לבו מאד.
וזהו ענין ומהות השמחה, שיכול להיות על הטוב אף כשהוא נעלם ומכוסה מעיניו.
אבל ענין התענוג והשעשועים אינו אלא דוקא כשרואה הדבר שמתענג ממנו בעיניו ממש.
כמו שעשוע האב - עם בנו הוא דוקא כשרואהו בעיניו. משא"כ מרחוק אינו שייך תענוג רק שמחה.
ולכן מברכין ברכת הראיה כשרואה אדם החביב לו כו'.
והנמשל יובן בענין שמחה של מצוה. דהנה טעמי תורה לא נתגלו עתה. שאין עתה הגילוי רק שכך רצונו ית'. ולע"ל יתגלו טעמי תורה, בחי' ענג עליון שיש בכל מצוה.
אמנם, גם עתה ידוע לנו שמלובש ונמשך בהמצוה מבחי' תענוג העליון, רק שאין מהותו מושג.
ולכן יכול להיות מזה בחי' שמחה גדולה. וכמ"ש: "בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". כמו שהעשיר שמח מהמטמון אף שאינו רואהו בעיניו כו'.
אך לע"ל יתגלה מהות התענוג העליון. וזהו: "ישקני מנשיקות פיהו".
ולכן בהמ"ק נק': "שמחת לבו", שהיה האור ג"כ מוסתר בארון וכפורת כו'.
וכן תפלה באהוי"ר, הוא ג"כ רק השגת המציאות ולא המהות.
אך: "ביום חתונתו - זו מתן תורה", נמשך בחי' תענוג.
אלא שמ"מ, עכשיו אין התענוג בגלוי. שמלובש ג"כ בהתלבשות בענינים גשמיים. כ"א לע"ל יתגלה מתוך הלבושים.
וע"ז נאמר: "וראנה", בבחי' ראי' ממש. כמ"ש: "ולא יכנף עוד כו' והיו עיניך רואות כו'":
ועפ"ז יובן המדרש (בפ' בראשית פ' כ"ז) ע"פ: ויתעצב אל לבו. "אמר רבי ברכיה משל למלך שבנה פלטין ע"י אדריכל. ראה אותה ולא ערבה לו. על מי יש לו להתכעס? לא על אדריכל?! כך ויתעצב אל לבו" עכ"ל.
כי ממש"ל בענין: "וביום שמחת לבו - זה בנין בהמ"ק", שמדת מלכותו ית' נקראת לב. שממנו נמשך החיות לכל האברים ואח"כ חוזרים הדמים מכל האברים אל הלב.
כך בחי' מלכותך, הוא מלכות כל עולמים, שממנה נמשך השפעת החיות לבי"ע והוא בחי' ממכ"ע.
ואח"כ עולה האתעדל"ת מבי"ע לבחי' מלכות. ואתעדל"ת זו הוא מ"ש: "ואהבת את הוי"ה אלקיך בכל לבבך כו'".
ולכן בנין בהמ"ק שבו מקריבים הקרבנות, שהוא ענין העלאת מ"ן מבירור ק"נ ונפש הבהמית, נק': "שמחת לבו". שהשמחה היא פתיחת הלב. שעי"ז המ"ן - נמשך מ"ד מבחי' סוכ"ע בממכ"ע.
ולכן ההפוך מזה היה בדור המבול שהיו מכעיסין ובאין. ה"ז עד"מ כמו שיש ח"ו קלקול בהאברים, המונע סיבוב והילוך הדם מהלב אל האברים ומהאברים אל הלב כו'. ועי"ז לא נמשך ג"כ מהמוח בהלב ונפסק הקשר כו'.
וכך הוא ענין: "ויתעצב אל לבו", שלא נמשך האור בגילוי מבחי' סוכ"ע אל בחי' ממכ"ע הוא בחי' מלכות כו'.
ולכן בפ' נח אחר שהקריב קרבן, וכתיב: "וירח ה' את ריח הניחוח" - כתי': "ויאמר ה' אל לבו כו'". והוא ע"ד מעין שנקרא בנין בהמ"ק מקום הקרבנות שמחת לבו כנ"ל: