Mamer review
ארדה נא וגו'.
הנה: "הכצעקתה" הוא לשון נקבה. וכן: "הבאה". ו"עשו", לשון נקבה ולשון זכר?[1] וגם להבין מהו: "ארדה נא ואראה" - הלא משמים הביט ה'?
אך פי': "הכצעקתה", היינו הצעקה העולה מבחינת מדת הדין, שהיא בחינת מדת מלכות, שנק' "דין": "דינא דמלכותא דינא". רק שהוא דינא רפיא: "מלך במשפט יעמיד ארץ".
וזהו שכתוב "הכצעקתה הבאה", וכמו שכתוב" "בערב היא באה": "ורחל באה".
וביאור הענין, הנה מתחלה יש להקדים לשון השגור בדברי חכמינו זכרונם לברכה: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם" - "גלוי וידוע" דייקא.
כי הנה הפילוסופים נלאו להשיג ענין ההשגחה פרטית, כמו: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה" - דקשה להם, כיון שהוא יתברך יחיד ומיוחד, אחד האמת, ואם כן איך יתכן ידיעת השם יתברך הפרטים, וההשגחה פרטית, לתת דעתו על ענינים רבים - שהרי זה בחינת רבוי?
וחכמינו זכרונם לברכה, כיוונו לתרץ זה בדבור אחד, באמרם: "גלוי וידוע לפני כו'", שאין ידיעתו יתברך כדמיון ידיעת האדם איזו דבר - שדעתו השיג הדבר, ומתחלה לא ידעו, וכשיודע הדבר, הרי דעתו מלובשת בידיעה זו ומחשבה זו, שנותן דעתו להשיגה, וקודם ידיעתו היה דעתו פנוי, והרי זה בחינת שינוי והתפעלות.
מה שאין כן למעלה, ידיעתו יתברך שיודע כל העולמות ופרטיהן, אין הענין שדעתו מתלבשת ונתפסת בזה, אלא על דרך: "גלוי וידוע". שהכל גלוי וידוע לפניו יתברך ממילא, ואין צריך להיות נתפס ומתלבש בהדבר לידע.
(במכל שכן ממה שמחיה ומהווה הדבר שלא על ידי התלבשות בהדבר כי אם על ידי היותו סובב כולא עלמין. וכל שכן וקל וחומר שידיעת הדבר ופרטיו אין צריך להיות על ידי התלבשות ותפיסה בהדבר כו')
וכיון שהוא גלוי וידוע אין שייך כלל קושייתם, שהוא בחינת רבוי - כי זה אינו רק במין ידיעת האדם, שאי אפשר לו לידע דבר כי אם על ידי שדעתו ומחשבתו מתלבשים בידיעת הדבר. וזהו: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם כו'", כי הוא גלוי וידוע כו'.
(והמשכיל יבין דקות הדברים, ולאו כל מוחא סביל דא).
והנה כתיב: (זכרי' סי' ד') "שבעה אלה עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ".
וכתיב: (ד"ה ב' י"ו' ט') "כי ה' עיניו משוטטות בכל הארץ".
ויש להבין, דענין משוטטים ומשוטטות משמע, שנמשך לראות ולעיין הדבר על ידי ראיה זו, והרי זה כמו בחינת התלבשות בהדבר הנראה וידוע, וזה לכאורה הפך ממה שכתבנו בפירוש גלוי וידוע?
אך הענין, כי נודע שבעשר ספירות יש אורות וכלים. כי בחינת חסד וגבורה זהו בחינת כלי, אבל האור הוא הארה מאין סוף ברוך הוא: "דלאו מכל אינון מדות איהו כלל".
רק שהאור מתלבש בהכלי, שהוא חסד וגבורה ושאר המדות, שהן נקראים בחינת כלים, שהם מגבילים את האור, ובהן ועל ידם נמשך האור להיות מחיה נבראים בעלי גבול, להיות התהוות מיכאל וגבריאל - מחנה מיכאל מקבלים מבחינת חסד, וגבריאל מבחינת גבורה.
שאי אפשר להיות המשכה זו מהאור עצמו כי אם על ידי הכלים. כמו שאי אפשר להיות השפעת כסף וזהב מהנשמה אלא אם כן מלובשת בגוף, ונותנת הנשמה צדקה לעני על ידי היד הגשמי.
והנה כמו כן, על ידי הכלים דעשר ספירות הוא גם כן בחינת העלאת הזכות וחוב של כל נברא, כי על ידי שהאדם עובר עבירה, קונה לו קטיגור אחד, נעשה פגם וכתם באותו המלאך הממונה על זה. - כי יש מלאכים שמקבלים ממדה זו, ויש ממדה זו, כנזכר לעיל בענין מיכאל וגבריאל כו'.
ומלאך זה מעלה הדבר למלאך גבוה ממנו, עד שמתעלה בכלים דעשר ספירות דמלכות דאצילות המתלבשים בבריאה יצירה עשייה, ובתוך הכלי מלובש האור מאין סוף ברוך הוא.
ונמצא על ידי הכלים מתעלה להאור אין סוף ברוך הוא המלובש בהכלים דעשר ספירות. ולכן נאמר על זה "עיניו משוטטות" שהוא בחי' הכלים דעשר ספירות.
וגם המלאכים המקבלים מהם[2] נקראים: "מארי דעיינין", ויש, "מארי דאודנין". והם משוטטים בכל הארץ, כמאמר: "דע מה למעלה ממך, עין רואה כו'".
ובהכלים שייך לומר, "משוטטים" בבחינת התלבשות בהדבר. ובהם ועל ידים מתעלה הדבר בבחינת האור המלובש בתוכן מאין סוף ברוך הוא.
והוא על דרך גלוי וידוע, שידיעה זו שבכלים דעשר ספירות שעל ידי עיניו משוטטים היא בחינת גלוי וידוע לאור אין סוף ברוך הוא המלובש בהכלים. כיון שהאור באמת לאו מכל אינון מדות איהו כלל, אף על פי שמלובש בהכלי כו'.
וזהו תירוץ לקושיית הפילוסופים, שאין ידיעה והשגחה זו גורם בחינת רבוי, כי ההשגחה על דרך עיניו משוטטות הוא על ידי הכלים כנכר לעיל, אבל הידיעה באין סוף ברוך הוא המלובש בהכלים, מה שיודע ורואה מה שעיניו משוטטות, הנה ידיעתו יתברך זו, היא בבחינת גלוי וידוע כו':
(ועיין בפרדס שער פ"ח, ושער ד' פ"ט[3] מענין זה. ובזוהר פקודי רנ"ב ע"א: "ואלין עיני ה' כולהו נטלי אשגחותא כו'", עיי"ש, וברע"מ פרשת שופטים דף ער"ה סע"א.
ויש להבין, כיון דפירש עיני ה' הם הכלים דעשר ספירות דאצילות בריאה יצירה עשייה, והמלאכים. א"כ איך שייך שהבורא יתברך יצטרך לידע את כל הנבראים על ידי אמצעות העשר ספירות, והרי: "היוצר עין הלא יביט" בעצמו?
דבשלמא לענין ההשפעה והמשכת החיות בהנבראים, הוצרך להיות על ידי הכלים דעשר ספירות, שאם לא כן לא יוכלו הנבראים לקבל. מה שאין כן לענין ידיעת השם יתברך, שיודע את כל הנבראים, אין שייך לומר כן חס ושלום. ואם כן למה צריך להיות בחינת העינים, שהם הכלים משוטטים כו'? דהא בודאי הכל גלוי וידוע לפניו יתברך בעצמו ביתר שאת שלא על ידי אמצעות הכלים כלל?:
אך הענין כמו שכתוב: "כי אל דעות ה'" - שיש ב' בחינות בדעת: דעת עליון ודעת תחתון.
דעת עליון הוא בחי' מקיף וסובב כל עלמין. היינו כי יש בחינת דעת שיודע ורואה הכל, רק שהדעת הוא בבחינת מקיף, דהיינו שאינו מתפשט בהמדות להיות התפעלות מהדבר שהוא יודע או רואה.
וכענין שנאמר: "לא הביט און ביעקב" - שאין הפירוש שלא הביט כלל, אלא כמו שכתוב: "וירא און ולא התבונן"[4]. וכמו שכתוב: "אם צדקת מה תתן לו".
ועל זה נאמר: "טהור עינים מראות ברע" - שאין ראיתו הרע עושה רושם והתפעלות כלל. כי: "שממית בידים תתפש". ומשם מקור הסליחה והרחמים - שאין מגיע שם שום פגם, והוא למעלה מהכלים דעשר ספירות.
רק הפגם והשכר והעונש הוא נמשך על ידי הדעת המתפשט ונמשך במדות, ונקרא דעת תחתון. והוא המתלבש בבחינת ממלא כל עלמין, היינו בכלים דעשר ספירות דאצילות בריאה יצירה עשייה.
ולכן ידיעה זו היא על ידי בחינת: "עיני ה'", שהם הכלים והמדות, שעל ידי זה נמשך ההתפעלות שכר ועונש, שהפגם מגיע בהכלים דייקא.
מה שאין כן על ידי הידיעה שבדעת העליון שלא על ידי הכלים דעשר ספירות, אף על פי שהכל גלוי וידוע, לא נמשך מזה התפעלות כו'.
ותדע שכן הוא, מענין ידיעה ובחירה - שאין הידיעה שהשם יתברך יודע שזה יהיה צדיק או רשע, מכרחת את הבחירה כלל. ואיך הוא?
אלא לפי שידיעה זו שהשם יתברך יודע הכל מקודם אשר נעשה, זהו בבחינת דעת עליון שלא על ידי הכלים דעשר ספירות.
דהא: "עיני ה'" משוטטים לראות המעשה שכבר נעשה, שזה נראה לבחינת המלאכים והכלים דבריאה יצירה עשייה, שנעשה על ידי זה פגם וכתם בהמלאך כו' וכנ"ל.
מה שאין כן הידיעה שהקדוש ברוך הוא יודע העתיד ומעשה האדם קודם שנעשה, אינו על ידם כלל - כי אם ידיעה זו היא במקום גבוה מאד בחינת דעת עליון. ולהיות דעת זה בחינת מקיף, אינו מכריח את הבחירה, שאין האדם מתפעל מזה. כמו שלא נמשך מדעת זה התפעלות אפילו בהמדות עליונים חסד וגבורה, להיות מזה שכר ועונש כנזכר לעיל.
ושיהיה שכר ועונש, זהו דוקא על ידי דעת תחתון שעל ידי הכלים והעינים.
ועיין בפרדס שער ד' פרק ט', בענין ידיעה ובחירה, שכתב: כי יש חילוק בידיעה קודם שיחטא האדם אעפ"י שעתיד לחטוא, לאחר שחטא כו' ע"ש. ולפי מה שכתבתי יובן, כי הידיעה קודם שיחטא זהו בבחינת דעת עליון, וכנזכר לעיל.
וזהו שכתוב בפרשת שמות: "וירא אלקים את בני ישראל, וידע אלקים" - פירוש, לא שנתחדשה הידיעה, אלא שמקודם היה בדעת עליון, שלא נמשך מזה התפעלות להיות עונש לפרעה ושכר לישראל, ועל ידי: "וירא אלהים", על ידי בחינת "עיני ה'", לראות המעשה כשכבר נעשה בפועל, על ידי זה: "וידע אלקים". שנמשך בחינת הדעת תחתון, המתפשט במדות להיות שכר ועונש.
והנה השגחה זו מבחינת דעת עליון, על זה נאמר: "עין ה' אל יראיו", וכתיב: "עין בעין נראה". כדפי' באדרא רבא דף ק"ל ע"א. ועיין שם, דיוסף הצדיק זכה לזה. וזהו: "בן פורת עלי עין". וזכה לזה, על ידי: "ויכלכל יוסף". וזהו: "טוב עין הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל" ע"ש.
ומזה יובן, דבעון סדום שפגמו בזה, על כן נמנע מהם גלוי בחינה עליונה זו, הממתיק כל הדינים בחינת ורב חסד כו'):
(ע"כ הגה"ה):
והנה בזוהר בסבא דמשפטים דף ק"ז ע"א פירש, מה שכתוב "עיניו משוטטות", אלין נוקבין, ומה שכתוב "המה משוטטים", אלין דכורין. וכן הוא בזוהר ויחי דף רמ"א סוף עמוד א', דפירש משוטטים הם בתקוני שכינתא לתתא כו'.
היינו כי יש מלאכים שהם מז"א ויש מלאכים שהם ממלכות, כמו שכתב הרב חיים ויטאל על מה שכתוב בזוהר ריש פרשת שמות, דף ד' עמוד א', בענין "איש וביתו באו".
וזה לשונו: "נ"ב ת"ת ומלכות"[5]- "ורצונו לומר, המלאכים שמן הז"א, והמלאכים שמן המלכות" עד כאן לשון המקדש מלך שם.
והמלאכים שהם בתקוני שכינתא, היא בחינת מלכות דאצילות - נקרא נוקבין. וכמו שכתוב שם בזוהר דף רמ"ז עמוד א', בפירוש: "בנות צעדה" למיהוי "עלי שור" - "'בנות צעדה' - 'צעדות' מיבעי ליה? אלא ההוא 'עין' דכתיב לעילא. ומאן איהו? 'עין משפט כו''. ואיהו עין צעדה ופסעת למיטל בנות לתקונהא". והיינו "בנות צעדה" ולא "בנים".
פירוש שההשגחה הנמשכת על ידי העשר ספירות דמלכות דאצילות, שהיא בחינת "עין משפט", על שם "מלך במשפט יעמיד ארץ" הוא נמשך ומתלבש בהמלאכים הנקראים "בנות" שהם בחינת נוקבין.
וזהו, "בנות צעדה", שהמלכות צועדת על הבנות, "עלי שור" לראות ולהשגיח מעשה התחתונים. ועל זה נאמר: "עיניו משוטטות" לשון נוקבא.
וזהו ענין: "הכצעקתה הבאה אלי" - לשון נקבה, שהיא בחינת מלכות, שנקרא: "דינא דמלכותא" - והוא העלאת הפגם על ידי המלאכים שמבחינת מלכות, והכלים דעשר ספירות, דבחינת מלכות "הבאה אלי" - לאור אין סוף ברוך הוא המלובש בעשר ספירות דאצי'.
ועל זה נאמר: "ארדה נא ואראה" - ע"י מדת החסד, וכנודע: שז"א רובו חסדים, אנפוי דמלכא נהירין, שהוא מה שכתוב: "עיני ה' הם משוטטים" - לשון זכר, שהם בחינת דוכרין, שהוא בחינת חסד, "ואראה הכצעקתה כו'". שאולי על ידי מדת החסד ימצא להם זכות.
וכמבואר באדרא זוטא דף רצ"ג עמוד ב': שבחינת ההשגחה על ידי בחינת: "עיניו משוטטות" - לשון נוקבא, הוא בחינת דין. וההשגחה שעל ידי בחינת: "עיני ה' המה משוטטים" - הוא בחינת רחמים כו' עיין שם.
והענין שהוא על דרך משל כמו שכתוב: "ושפטו העדה והצילו העדה" - עדה שופטת ועדה מצלת. לפי שבכל דבר יוכל ללמד זכות וחובה.
ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה: "פסילנא ליה לצורבא מרבנן לדינא דחביב עלי כגופאי, ואין אדם רואה חוב לעצמו". הרי אף על פי שהוא חייב באמת, אינו רואה עליו חובה - שמחמת קירוב הדעת והחביבות מוצא מקום ללמד זכות. מה שאין כן למי שאינו חביב עליו כל כך היה מלמד חובה.
וכמו שכתוב: "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כו'", ועל ידי זה, נמשך: "ויאמר ה' אמחה את האדם כו'" - הרי מחמת זה שיצר מחשבות לבו רק רע, נמשך ללמד חובה. ואחר כך בפרשת נח כתיב: "ויאמר ה' אל לבו, לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו" - הרי שמסברא זו עצמה, ש"יצר לב האדם רע", מצא ללמד זכות, שלא יוסיף לקלל את האדמה בעבור האדם.
והיינו, לפי שהיה התגלות מדת החסד על ידי: "וירח ה' את ריח הניחוח" - שבקרבן שהקריב נח המשיך גילוי מדת החסד ללמד זכות בזו הסברא עצמה שנמשך תחלה ללמד חובה על ידי מדת הדין.
וזהו ענין החילוק בין ב' בחינות השגחות הנזכרים לעיל.
(ועיין מה שכתוב במקום אחר על פסוק: "לעשות הישר בעיני ה' אלקיך").
וזהו פירוש: "ארדה נא" - כי צעקתה היא הבאה מלמטה למעלה, שהוא בחינת גבורות ואור חוזר. ולזה נאמר: "ארדה נא" - לשון ירידה הוא, מלמעלה למטה, דהיינו בחינת אור ישר, שהוא בחינת חסד, להשגיח במדת החסד, ללמד זכות.
"ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו" - דהיינו, אם עוונם גדול מנשוא כל כך עד שגם על פי החסד לא יוכל למצוא זכות - אז: "כלה". "ואם לא" - פירוש, אולי על ידי החסד יוכל ללמד זכות כו'.
וזהו שכתוב במדרש: "ארדה נא" - ממדת הרחמים למדת הדין. ובזוהר דף ק"ה עמוד ב', "ארדה נא" - מדרגא דרחמי לדרגא דדינא. רצונו לומר, להמשיך רחמים ממדת הרחמים אל בחינת מדת הדין, "ואראה כו'".
והנה רש"י פירש בחומש: "ארדה נא - למד לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה".
והענין, דאיתא בתקוני זוהר: "ואלין עשר ספירן אינון אזלין כסדרן, חד אריך, וחד קציר, וחד בינוני".
פירוש, כי עשר ספירות נחלקים לג' קוין.
קו הימין: חכמה, חסד, נצח - נקרא: "חד אריך". כי החסד נמשך ומתפשט יותר - ולכן גמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים - הרי שהחסד מתפשט יותר מהרחמים, שעל העשיר אין שייך רחמנות, כי אם על העני.
וקו השמאל: בינה, גבורה, הוד - נקרא: "חד קציר". שאינו נמשך כי אם למי שהגון ביותר.
וקו האמצעי: נקרא: "בינוני" - שמרחם על מי שנופל רחמנות.
והנה יש ראיה ושמיעה: הראיה נמשך מבחינת חכמה, קו הימין, ושמיעה מבינה, קו השמאל. וכנודע מענין ראובן ושמעון. ולכן הראיה היא מלמעלה למטה, והשמיעה ממטה למעלה, שהאותיות מתעלים ונכנסים לאוזן השומע.
ולזה גם כן הראיה נשפלת למטה יותר מהשמיעה, שרואה דבר גשמי - מה שאין כן השמיעה היא רק קול ודבור. כי הראיה היא מבחי': חד אריך. וכנודע שיסוד אבא אריך כו'.
וזהו מה שכתוב: "ארדה נא ואראה". כי "הכצעקתה הבאה" - זהו כמו בחינת שמיעה שמבחינת בינה, ולכן היא הבאה מלמטה למעלה, והוא בחי' קו השמאל.
אבל: "ארדה נא ואראה", בבחינת ראייה, שהוא בחינת חסדים כו':