ביאור על הנזכר לעיל להבין ביאור הדברים על פסוק אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה כו'. (שיר השירים ח, ז)
הנה: "אם" הוא לשון כאשר. שיש אם שאין משמשין בלשון ספק, אלא בלשון ודאי. כמו, "אם כסף תלוה" (שמות כב, כד). "ואם יהי' היובל כו'" (במדבר לו, ד). שאין זה לשון ספק כלל, אלא שבודאי יהיה הדבר ויבא, ולשון "אם" אינו אלא לשון "כאשר". פירוש, כאשר "כסף תלוה את העני, לא תהיה לו כנושה". וכן, כאשר "יהיה היובל כו'".
וכמו כן "אם יתן איש כו'". פירוש כאשר "יתן איש כו'", שיתן בודאי. והיינו לעתיד, (ש"יתן" הוא לשון עתיד). שלעתיד לבא "יתן איש את כל הון ביתו".
שבזמן הזה אינו בא לידי גילוי, להיות בבחינה זו, שיתן "כל הון ביתו", כי אם לעתיד דוקא.
והענין, כי הנה: "הון ביתו", היינו כמו האוצרות והמטמונים שמונחים בתוך הבית.
והוא על דרך מה שכתוב, "ובדעת חדרים ימלאון כל הון יקר ונעים" (משלי כד, ד).
והנה כתיב, "בחכמה יבנה בית, ובתבונה יתכונן, ובדעת חדרים ימלאון" (משלי כד, ג-ד).
פירוש "בחכמה", הוא רק עצם בנין הבית לבד, שהן אותיות התורה, שנקראים "בתים" כנודע.
"ובתבונה יתכונן", פירוש, עיקר קיום והעמדת תבנית ותוכן הבית, ברבוי חדריו ומוצאיו ומובאיו, הוא על ידי הבינה דייקא.
אבל, "בדעת ימלאון כל החדרים בהון יקר כו'".
ולהבין את כל זה, צריך להקדים הקדמה אחת, בביאור ענין סדר השתלשלות, די' ספירות דאצילות, איך הוא סדרם ואופנם?
ומצינו בזה בדברי המקובלים, (בע"ח ובפרדס) שני אופנים, אשר לכאורה הם כמעט הפכים.
האופן הא', שבחינת השתלשלות הם זה תחת זה. דהיינו שבחינת בינה נאצלה מבחינת חכמה ובחינת דעת מבחי' בינה. וג' אלו הן ג' ראשונות. ומהם נאצלו חסד גבורה תפארת, גם כן על דרך הנזכר לעיל.
והנה ציור גשמי הלז הוא על דרך משל "מבשרי אחזה כו'". כמו עשר כחות הנפש שמתלבשים בתוך אברי הגוף, שראשית הגילוי הוא בחכמה, שהיא בחינת הברקת השכל בבחי' נקודה כו'. ונקרא "חכמה, כח מ"ה כו'", לפי שעדיין אינה מושגת ונקרא בחינת י', נקודה כו'. וממנה נמשכת בחינת בינה, התפשטות ההשגה באורך ורוחב. והוא בחינת ה' כו'.
והן הם אב ואם, המולידות את המדות אהבה ויראה, כי לפי שכלו והתבוננותו בדבר, הוא מוליד אהבה לדבר ההוא או יראה ממנו כו'.
וכמו כן למעלה בעולם האצילות בסדר השתלשלות הי' ספירות, בחינת חכמה עילאה דאצילות, היא ראשית הגילוי. והיא בחינת י' של שם הויה, שעדיין אינה בבחינת גילוי. ו"החכמה מאין תמצא", ולכן התלבשות אור אין סוף בחכמה דוקא.
ומבחינת חכמה נמשכה בחינת בינה דאצילות שהוא בחינת גילוי ההתפשטות באורך ורוחב הנקרא ה'. ונקרא "אם הבנים" (תהילים קיג, ט).
והאופן הב' של סדר ההשתלשלות, שהם בציור ג' קווין, חכמה, חסד, נצח, בקו ימין כו'.
נמצא לפי סדר זה, בחינת חכמה בינה דעת, אין נמשכות זו מזו. וגם המדות כולן, אין עיקר המשכתן מן הג' ראשונות, מאחר שחכמה ובינה עומדות בב' קווין מקבילות כו'.
והנה עיקר ההפרש שבין ב' הבחינות בסדר ההשתלשלות הנזכר לעיל הוא בב' אופנים.
הא', שלפי סדר הא' שחכמה בינה דעת, הם זו תחת זו, נמצא שהדעת עומד למטה מחכמה ובינה, ולמעלה מחסד וגבורה, כי הוא הממשיך הארת החכמה ובינה לחסד וגבורה.
מה שאין כן לפי סדר הב', שהם בג' קווין, נמצא שהדעת הוא בקו האמצעי, ואינו עומד תחת חכמה ובינה, רק תחת הכתר. והוא ממשיך הארת הכתר לחכמה ובינה, ולחסד וגבורה כמו שיתבאר.
והב', שלפי סדר הא', עיקר הולדת ומציאות המדות הוא מחכמה ובינה על ידי הדעת הממשיך כנזכר לעיל.
מה שאין כן לפי סדר הב', הן נמשכות מבחינת הכתר על ידי הדעת הממשיך בהן הארת הכתר דוקא.
והענין הוא דשניהם אמת.
ויובן זה על פי מה שנודע שיש ב' בחי' דעת: דעת עליון, ודעת תחתון.
דעת העליון הוא הנמשך מבחינת הכתר, ומחבר ומייחד לחכמה ובינה וחסד וגבורה על ידי הארת הכתר.
ודעת התחתון, הוא הדעת המתפשט בתוך המדות, להמשיך בהן הארת חכמה ובינה.
וגם הנה נודע שיש ב' בחי' מדות.
הא' מדות שעיקר מציאותן הוא מחכמה ובינה.
על דרך משל באדם למטה, כשהמדות הן רק לפי השכל, שהשכל הוא המולידן, וקטן ששכלו קצר כו'.
והב', הוא בחינת המדות שמקורן ושרשן למעלה מן השכל, רק שיוצאין ונמשכין דרך השכל. וכמו שכתוב ברעיא מהימנא "דזעיר אנפין, בעתיקא אחיד ותליא כו'". וכמו שכתוב באריכות במקום אחר:
ומעתה יובנו ויבוארו ב' הבחינות בסדר ההשתלשלות על נכון.
כי הנה הסדר הב' שהן בג' קווין כו', היינו בענין המדות שאין עיקר מציאותן מחכמה ובינה כי אם מבחינת הכתר שמאיר בהן. וכמאמר, "דזעיר אנפין, בעתיקא אחיד ותליא", הנזכר לעיל. והיינו על ידי בחינת דעת העליון הנזכר לעיל, שהוא מבחינת הכתר, ומחבר ומייחד בחינת חכמה ובינה כו'. שנמצא בחינת הדעת עומד בין חכמה ובינה, ותחת הכתר כו'.
מה שאין כן סדר הא', היינו בבחינת המדות שמציאותן הוא רק מן השכל. והיינו על ידי בחינת דעת התחתון המתפשט בתוך המדות, ומאיר בהן הארת חכמה ובינה כו':
ולהבין כל הדברים הנזכרים לעיל בתוספת ביאור, צריך להבין תחלה בחינת הדעת מהו?
ומתחלה נבאר בחינת הדעת התחתון, וממנו יובן בחינת דעת העליון.
דהנה כבר נתבאר למעלה, כי עיקר הולדת המדות הוא מחכמה ובינה. וצריך להבין בחינת "דעת" מהו משמש?
אך הענין הוא, דהדעת בכל מקום הוא מבחינה הפנימית. וכמו כן כאן בחינת הדעת המתפשט בתוך המדות, הוא פנימית המדות, שהוא תכלית הבירור שלהן.
כי הדעת, היינו התקשרות, ומחמת התקשרות בחינת חכמה ובינה בתוך המדות, מברר ומבדיל בין טוב ורע, שלא תהיינה המדות מעורבות טוב ורע.
כי המדות בטבען כתולדותן, יכולות להיות מעורבות טוב ורע. ולכן יניקת החיצונים הן מן המדות, כמו אברהם שיצא ממנו ישמעאל כו'.
וכמו כן בעבודת ה', מבחינת האהבה וההתפעלות כרשפי אש על ידי ההתבוננות בגדולת ה' בשעת התפלה יוכל לבא אחר כך לידי כעס. ומוכרח להיות שגם בשעת התפלה היה קצת תערובת זר.
שאם היתה בבחינת אלקות לבד, שהוא גילוי אור ה' על נפשו בשעת התפלה, מאין בא אחר כך לידי כעס וכדומה, שהוא בחינת יניקת החיצונים?
כנודע שאין יניקת החיצונים רק מבחינת אחוריים דשם אלקים, שהוא ענין בחינת ההסתר כו'.
(וצריך עיון בתניא פרק כ"ח?
וצריך לומר דמה שכתוב כאן "קצת תערובת זר", היינו מצד התלבשות הנפש הבהמית והמדות שבה, הן הם המעורבות טוב ורע. ולפי שהנפש האלקית מלובשת בה כו'.
וההוכחה היא, שגם בשעת התפלה לא יצאה מנרתקה ומהתלבשותה לגמרי מכל וכל כו'. והיינו ממש כמו שכתוב שם פרק כ"ח, "שהקליפה מתאמצת כו'".
וגם מן הראייה שיתבאר מעובדא דר' חנינא בן תרדיון משמע גם כן, כמו שכתבתי.
דהתם גם כן קא סלקא דעתין שטעה בנפשו, מחמת טבעיות נפשו הבהמית, שאפשר שסייעה בעבודתו כמו שיתבאר):
ובזה יובן מעשה דר' יוסי בן קיסמא עם ר' חנינא בן תרדיון, שאמר "תמה אני אם לא ישרפו אותך כו'". והשיבו, "מן השמים ירחמו". ואמר ליה "אני אומר לך דברי טעם כו'".
ואמר ליה ר' חנינא, "מה אני לחיי עולם הבא?". ואמר ליה, "כלום מעשה כו'". והשיבו, "מעות פורים וכו' וחלקתים לעניים". עד כאן.
ולכאורה מאד תמוה שאלתו, "מה הוא לעוה"ב?"?! אם הוא מוסר נפשו על קדוש השם, שהיה מקהיל קהלות ברבים, לא יהיה לו עדיין חלק לעולם הבא?!
וגם מה שאל ר' יוסי, "כלום מעשה בא לידך?", מהו התשובה על שאלתו כו'?
אך הענין, שהיה ר' חנינא בן תרדיון מסופק בעצמו, ענין מסירת נפשו בשביל עסק התורה, אם הוא באמיתות לשם שמים בלבד.
אף שהיה צדיק מופלג, ולומד לשמה באמת - מכל מקום, לפי שיש בני אדם שמצד טבעו ומזגו ומדותיו, להמשיך חשק ותשוקת כל לבבו אל למוד החכמות. ולהיות תמיד מחשבתו ולבו ושכלו דבוק בהן.
והראיה מהפילסופים מהאומות הקדמונים, שהיו שרים גדולים לא יחסר להם כל מעדני עולם, היו עוזבים כל תענוגים. ועוסקים בכל לבבם ותשוקת נפשם בלמוד החכמות, כל היום והלילה, אין מחשבתו פנויה, ולהבין ולהעמיק בענין החכמות. ותערב לנפשו ותתענג בהם כל כך כמו זולתו בכל תענוגי העולם.
וזה אינו להם מצד אמונתם - שהם היו גוים עובדי כוכבים, שאין להם שום הכרח ואמונה, שיגרום להם סבת עסקם בחכמותיהם, בתכונה, ותשבורת, ופילסופיא, חכמת החיצונית, תענוג נפלא. כי אם מצד מזג טבעם, מאד תכריח, בחשק נפלא, שנולד בטבע כזה.
ויש מהם נולד במזג אחר, שלא יתאווה ויחשוק לחכמות, אף כי יבינם, אין לו תענוג, להשים מחשבתו בהם אפילו רגע אחת. רק אחר שרירות לבו, רק רע כל היום, לזאת תכלה נפשו.
וסבת זה, הוא מצד המרות.
יש שגובר בו מרה הלבנה, שאין ביכלתו לצמצם מחשבתו בדבר א', אף שהוא שכלי, ולא יתענג בו כלל.
ויש שגובר בו מרה שחורה בתולדתו, תשתוקק נפשו מאד אל החכמה: "כל חפציה לא ישוו בה", כאשר כל זה מבואר בח' פרקים להרמב"ם, עיין שם פרק ח'.
ולכן גם בישראל, ימצא טבעיים מחולקים כמותם. אך, שתמשיך נפשו, לדבר הנהוג בישראל. כמו, ענין למוד התורה שבעל פה. יחשוק נפשו ולבו, להגות בה יום ולילה, לא ישבות.
ולפיכך רבי חנינא בן תרדיון, היה ירא, שמא גם מצד טבעו גופנית, גורם לו מסירת נפשו בעד החכמה. אף שבודאי אינו אלא מעט מזעיר, מכל מקום אין זה לה' לבדו כו'. ושאל מר' יוסי, היאך הוא משיג בו? אם הוא מנוחלי העולם הבא, ש"אין בלבו אלא אחד כו'."?
והשיבו, זה לא יבורר, כי אם, "אם בא מעשה לידך".
צריך להקליט קטע דלקמן
פירוש, נסיון. שהחילוק בו, שאם הוא מצד טבע הגוף, אף שיחשוק חשק נפלא, על כל פנים לא יגיע למסירת נפש כו'!
ואמר לו, ש"מעות פורים כו'". שהוא ענין פיזור ממון. שזה אות ומופת, שאין במסירת נפש שלו אפילו שרש המרה כו'. שמדת המרה שחורה הנזכר לעיל, גורמת מדת הקמצנות. והמרה הלבנה, הפיזור כו'.
לכן השיבו, "אם כן, מחלקך יהא חלקי". שמזה מובן שמסירת נפש על התורה, הוא רק לפי ש"אין בלבו אלא אחד", ואין בו תערובת טבעית כלל.
עד כאן צריך להקליט
ומכל זה מובן שיוכל להיות במדות הנפש בחינת תערובת. שאפילו במדה שנראה ודאי טוב גמור, יוכל להיות, שיש בזה עדיין קצת תערובת כו'. ולכן, כדי שיהיה בירור המדות לתכליתן, הוא על ידי בחינת הדעת. והיינו שהוא ממשיך פנימית המדות.
כי עיקר תערובת טוב ורע, זה שייך בחיצונית הלב, מה שאין כן בבחינת פנימית הלב כו'.
(עיין מה שכתוב לעיל בסוף דבור המתחיל, להבין ענין הברכות כו').
והנה כל זה בבחינת דעת התחתון, המתפשט במדות אהבה ויראה. שהדעת הזה, הוא תחת הבינה, ואהבה שנולדה מהבינה. והדעת, נקרא "אהבת עולם". ובזוהר נקרא "אהבה זוטא".
ומתוך זה נוכל להבין גם כן בבחינת דעת העליון.
כי הנה יש ב' מיני מדות. הא', המדות הנולדים מהשכל, וכשהם נולדים ונמשכים מהשכל על ידי הדעת, אז הם בבחינת פנימיות, ובבירור יותר מכל סיג.
והב', הם המדות שלמעלה מהשכל. ונקרא "אהבה רבה", שיש בכל נפש.
ולמעלה הוא בחינת מדות שבכתר, חסד וגבורה דאריך אנפין, שהם למעלה מהשכל, שהוא חכמה ובינה, רק שנמשכים דרך מעבר בחכמה ובינה. והם נמשכים על ידי הדעת, שעומד בקו האמצעי, מכוון תחת הכתר.
מה שאין כן חכמה ובינה, הם, חכמה חסד נצח מימין. בינה גבורה הוד משמאל. לכן, על ידי הדעת זה, נמשכים המדות דכתר, שהם מדות שלמעלה מהשכל, להיות נמשכין בזעיר אנפין (בז"א). ולמטה, הוא הגילוי במדות שבלב כו'.
ובחינת אהבה רבה זו, ישנה גם כן בכל אחד. וכמו שכתוב בתניא (סוף פרק מ"ו) על פסוק "בהמות הייתי עמך". "בהמות", לשון רבים כו', דעת העליון, הכולל חסד וגבורה כו' ע"ש.
וזהו ענין רבקה, שהוא בחינת קשר וחבור, של שלש או ארבע בקר יחד להיותה בחינת אהבה רבה, שהוא המדות שלמעלה מהשכל. שהם בחינת התכללות כל המדות יחד, ואין בהם התחלקות כלל.
(וכנזכר לעיל, שדעת כולל חסד וגבורה, שהן תרין עטרין, הנמשכים מכתפין דאריך)
כי בהמדות, שעיקר התהוותן הוא מהשכל, שייך התחלקות המדרגה. כי אותו השכל שמוליד אהבה, הוא אינו אותה ההשכלה המוליד יראה. ואותו השכל שמוליד יראה, אינו המוליד אהבה. ולכן המדות הנולדים מהן, הן בחי' ענפין מתפרדין זה מזה. מה שאין כן בלמעלה מהשכל, אין שייך התחלקות כלל.
והוא על דרך ההפרש בין עולם העקודים לעולם הנקודים. שבעקודים כל העשר ספירות עקודים בכלי אחד, ואין בהם התחלקות כלל. מה שאין כן בנקודים, הם י' נקודות מחולקים.
והיינו, משום כי נקודים הוא מבחינת חכמה. (כי בענין טעמים, נקודות, טעמים, אותיות (טנת"א), הנקודות בחינת חכמה כו') ושם שייך התחלקות.
אבל העקודים, הוא מבחינת כתר, דשם הוא למעלה מההתחלקות.
ולכן בחינת המדות שלמעלה מהשכל, הנקרא "אהבה רבה", שיש בכל נפש, זה נקרא, בחינת "רבקה". שהוא קשר וחבור כמה בהמות. דרצונו לומר, התכללות המדות יחדו ממש.
וזהו שכתוב: "ותרד העינה", יש לפרשו כפשוטו, לשון ירידה ממש, כי החכמה נקרא מעיין. כי "והחכמה מאין תמצא", מבחינת כתר, כמו המעיין הנובע מתחת לארץ. ונהר הוא בחי' בינה.
והנה לגבי רבקה, שהם המדות שבכתר, אם כן ההמשכה בחכמה ובינה נקרא "ותרד העינה".
(ועיין מה שכתוב בפירוש "ויוציאנו ה' אלקינו ממצרים". אב ואם (או"א) שהלבישו לזרועות דאריך אנפין (דא"א) כו')
"ותמלא כדה", היינו כ"ד ספרין דאורייתא. "דאורייתא מחכמה נפקת".
ובעבודה הוא, שעל ידי האהבה רבה, ממשיכים התגלות אור אין סוף, בחכמה, ובתורה, "דמחכמה נפקת".
"ותעל", כי באמת ירידה זו, עלייה היא. כי פירוש, "אורייתא מחכמה נפקת", היינו שהתגלותה היא מחכמה. אבל שרשה, למעלה מהחכמה.
כי תרי"ג מצות דאורייתא עם ז' מצות דרבנן, הם תר"ך עמודי אור, שהם בחינת כתר. ואם כן התורה נמשכת מחכמה שבכתר, שהיא גבוה מבחינת המדות שבכתר, הנקרא "רבקה, של שלש בקר" כנזכר לעיל.
(ועיין מה שכתוב במקום אחר בענין, תנופת שתי הלחם על גבי שני הכבשים):
וזהו: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה".
והיינו, להיות שאהבה זו, היא בחינת אהבה רבה, ששרשה למעלה מהשכל, על כן לא ישקיטו המים רבים והנהרות, שהן השגות אלקות הנמשכים מחכמה ובינה דאצילות, את האהבה זו.
כיון ששרשה למעלה מכל ההשגות, ונמשכה מבחינת דעת עליון, הממשיך בחינת מדות שבכתר כו'.
אך "אם יתן איש את כל הון ביתו, בוז יבוזו", לשון, ביזה ושלל. כי "ביתו" קאי על אותיות התורה. דכתיב, "בחכמה יבנה בית". ו"הון ביתו" היינו מה שכתוב "ובדעת, חדרים ימלאון כל הון יקר ונעים". והיינו בחינת דעת העליון, שממשיך גילוי בחינת הכתר שלמעלה מהחכמה.
ודעת זה מחבר חכמה ובינה, שהם תורה שבכתב ותורה שבעל פה, וממשיך בהן אור הכתר. דהיינו, להיות גילוי רצון העליון, איך לעשות הסוכה והציצית והתפילין.
ולכן גם בחי' אהבה רבה הנזכר לעיל, תתרוה צמאונה על ידי גילוי זה, כיון שהוא גם כן המשכת דעת עליון.
ולא עוד, אלא שהוא המשכה מבחינה גבוה, יותר הרבה מהמשכת המדות שלמעלה מהשכל. כי המדות הם בחינת ז' תחתונות דאריך אנפין (ז"ת דא"א). אבל "הון ביתו", הוא התורה, זהו בחינת ג' ראשונות דארך אנפין (ג"ר דא"א).
(ועיין מה שכתוב בדרוש השופר, שהכתר הוא ממוצע בין המאציל לנאצלים. שיש בו מבחינה תחתונה שבמאציל, והוא בחינת ג' ראשונות דאריך אנפין. ויש בו בחינת שרש הנאצלים, והוא מז' תחתונות. עיין שם.
ואם כן מובן איך שבחינה זו ד"הון ביתו" הנמשך על ידי התורה, שהוא מבחינת ג' ראשונות, גבוה לאין קץ גם מבחינת המדות, שלמעלה מהשכל, שהן בחינת ז' תחתונות כו'.
וזהו, "ותרד העינה כו' ותעל", שהיא עלייה גדולה, למעלה מבחינת רבקה.
וביאור הענין, שדעת זה שנמשך על ידי התורה, דהיינו מה שכתוב "הון ביתו", גבוה מבחינת דעת הממשיך אהבה רבה. יובן עם מה שכתוב בלקוטי תורה פרשת שמות, על פסוק "כי סר לראות".
שבחינת דעת, הכולל תרין עטרין, עם היותן מדות דכתר, הוא למטה מבחינת דעת הכולל תרין אחסנתוי, דאב ואם (דאו"א) כו'. שממשיך ב"פ קדמאין, שהם בחינת חכמה, בינה דעת, שבחסד, גבורה, דאריך אנפין.
ועיין מה שכתוב בפרשת ראה אנכי נותן, בענין "יום יום יעמס לנו כו'". עיין שם. ויובן שייכות ש"י עולמות, לדעת זה. וגם דעת זה, שרשו עוד גבוה יותר, דהיינו מתקון ואמת כו'. וזהו שכתוב "תורת אמת כו'").
ובכל זה יובן מאמר רבותינו זכרונם לברכה: דחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום.
דצריך להיות מספר מאה דוקא.
אלא כי פירוש "אל תקרי 'מה' אלא מאה". כי, "מה" היינו בחינת מלכות, ממלא כל עלמין, וצריך להמשיך מבחינת סובב כל עלמין בממלא כל עלמין. והוא על ידי הכתר, שהוא הממוצע בין המאציל לנאצלים. ולכן צריך להיות מאה ברכות דוקא. להמשיך מעשר ספירות דאריך אנפין, הכלולים מעשר. דהיינו, שיהיה ההמשכה גם מג' ראשונות דאריך אנפין כנזכר לעיל.
וזהו, "ונאם הגבר הוקם ע"ל". שהעי"ן מורה על ז' תחתונות. והלמ"ד על ג' ראשונות.
(ובזה יובן מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שהיו מתים ק' אנשים בכל יום, עד שתקן דוד מאה ברכות. וצריך להבין השייכות, שעל ידי המאה ברכות, פסקו מלמות).
אך הענין, כי הנה על ידי גילוי זה דסובב כל עלמין יהיה תחיית המתים לעתיד לבא.
והנה ענין תחיית המתים, שיהיה גוף עם קרביים ומעיים, וחי וקים לעולם, בלי אכילה ושתיה. ואיך הוא זה?
אלא על ידי שיהיה גילוי סובב כל עלמין, דקמיה שוה רוחניות וגשמיות ממש. על כן גם הגוף יוכל לחיות מזה.
ועל דרך משל באדם, יש ב' מיני המשכות. הא', בבחינת פנימיות השכל במוח, ומדות בלב, כח המעשה ביד כו'. והב', בחינת מקיף. והוא הרצון והמחשבה, שישנו אפילו ברגל. שמיד כשרוצה להניע רגלו, תתנענע רגלו כו'.
ואף על פי שהרגל אינו כלי לגילוי המחשבה, מכל מקום פועל בו המחשבה, וזהו בחינת מקיף.
ועל דרך זה גם הגוף הגשמי, יקבל חיות וקיום למזון מאור אין סוף ברוך הוא ממש. ודי למבין: