^[1]מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וגו' עד בוז יבוזו לו^[2].

ובזוהר חלק ג' דף נ"ד ע"ב: "מים רבים - דא הוא נהר עלאה, דמניה נפקין נהרין לכל עיבר כו'".

והנה, הנהרות נמשכים מן המעיינות. שהמעיינות נובעים מן התהום, ומהם נמשכים הנהרות. וכמו שכתוב: "השולח מעינים בנחלים". והמעיינות נובעים מתחת לארץ. אבל הנהרות נמשכים בגלוי, על פני כל הארץ. 

לכך, התורה שנמשלה למים, כמו שכתוב: "הוי כל צמא לכו למים", יש בה בחינת "מעיין". והוא, כמאמר, "חכים ולא בחכמה ידיעא". שאינו מושג כלל. כמשל המעיין שנובע מתחת לארץ, ואינו ניכר ונגלה כל כך.

ויש בה בחינת "נהרות". וכמו שכתוב: "ונהר יוצא מעדן, להשקות את הגן כו'". שזיו השכינה המתגלה בגן עדן, בהשגת רזין דאורייתא, נמשך מבחינת: "נהר היוצא מעדן כו'". ונמשך ומתחלק לכמה בחינות נהרות והמשכות פרטיים, לכל אחד כפי השגתו כו'.

ולכן נקרא נהר, לפי שבא ונמשך בגילוי, להיות מושג לצדיקים. ועל זה נאמר: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" של כנסת ישראל להקדוש ברוך הוא.

כי עם היות שזהו גילוי מדריגות עליונות מאד, עם כל זה לא ישקיטו את האהבה. שהנפש לא תתמלא ותתרוה צמאונה על ידי גילוי זה לבד. 

וכמו שכתוב: "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ". כי שמים וארץ הם גן עדן העליון והתחתון, שבו מתענגים הנשמות על ידי נהר היוצא מעדן כו'. ועם כל זה: "מי לי בשמים כו'". כי גן עדן הוא רק לפי שעה.

אבל עיקר הגילוי יהיה לעתיד לבא בתחיית המתים. וכמו שכתוב: "ומעין יצא מבית ה'". שזהו למעלה מעלה מבחינת נהר כו'.

והיינו על ידי עסק התורה ומצות. שעל זה נאמר: "ותרד העינה ותמלא כדה". הם כ"ד ספרין דאורייתא. שהם נמשכים מבחינת המעיין, בחינת "חכים ולא בחכמה ידיעא". שעיקר גילוי זה יהיה לעתיד לבא:

 

אך הנה כדי להיות המשכה וגילוי זה על ידי תורה ומצוות מעשיות. על זה נאמר, "ותרד העינה ותמלא כדה". שזהו על ידי רבקה אמנו. שהיא היא אשר ביכולתה להיות "ותמלא כדה כו'".

ולהבין מהו בחינת רבקה? יש להקדים תחלה ענין בחינת יצחק.

כי הנה יצחק הוא לשון צחוק ותענוג. והוא גילוי תענוג העליון לצדיקים לעתיד לבא. כמו שכתוב, "לויתן זה יצרת לשחק בו". ולכן יצחק הוא לשון עתיד.

כי הנה בחינת "צחוק עשה לנו אלקים", שבחינת גילוי תענוג זה נמשך על ידי שם אלקים.

והענין, "כי שמש ומגן הוי"ה אלקים". ששם אלקים הוא המגן ונרתק על שם הוי"ה, המהוה מאין ליש.

שהנרתק הוא כסוי והעלם, שלא יהיה גילוי שם הוי"ה רק על ידי לבוש והנרתק המסתיר עליו. וכמשל אור וזיו השמש המאיר דרך מסך ופרגוד. כמו שכתוב במקום אחר על פסוק "והבדילה הפרכת כו'".

ומחמת נרתק ומגן זה נעשו הנבראים בחינת יש ודבר נפרד. ובהתרבות הלבושים על ידי ק"ך צירופי אלקים, נמשך למטה בעשייה, החשך וההסתר ביותר.

ועל כן ירדה הנשמה למטה, להיות "עובד אלקים". דהיינו לעבוד ולתקן את בחינת החשך וההסתר הנמשך משם אלקים, לאהפכא חשוכא לנהורא.

וזהו "אשר ברא אלקים לעשות". ופירוש במדרש, "לעשות, לתקן". (והיינו לתקן) ההסתר הנמשך משם אלקים.

והוא על ידי בטול היש לאין, שעל ידי זה אתהפכא חשוכא לנהורא. והיינו על ידי מסירת נפש בתפלה ועל ידי תורה ומצוות.

וזהו "צחוק עשה לי אלהים". שעיקר הצחוק ותענוג העליון נמשך על ידי שם אלקים. כמשל הצחוק שעושים השרים, שהוא מדבר חדש. כמו מלחמת הארי עם חיה אחרת, שמההתחדשות נמשך הצחוק והתענוג.

כך בחינת בטול היש לאין, זהו ההתחדשות, שהנברא שנעשה יש ודבר נפרד יוכל לבטל את עצמו.

מה שאין כן אם לא היה שם אלקים מסתיר, לא היה נמשך בחינת צחוק ותענוג זה כלל.

אם כן עיקר הצחוק והתענוג עשה לנו השם "אלקים" המסתיר ומעלים, שבסבתו נמשך התענוג. והיינו על ידי בטול היש לאין.

והנה עיקר הצחוק והתענוג מתגלה, כשנשלם הבירור והתקון דשם אלקים. וכמו במעשה בראשית כתיב "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ויכולו השמים". שבגמר כל המלאכה נתגלה התענוג.

מה שאין כן בעוד שלא נגמרה המלאכה - אין התענוג מתגלה, כי אם הוא עוסק לגמור המלאכה.

כך על דרך זה עכשיו העסק הוא להיות עובד אלקים, לאהפכא חשוכא לנהורא. ובגמר ושלימות הבירורים, אזי כתיב "ותחדש פני אדמה ישמח ה' במעשיו". ויהיה גילוי הצחוק והתענוג.

ולכן נקרא "יצחק" על שם העתיד, שלעתיד יהיה גילוי צחוק ותענוג זה:

 

והנה ביצחק כתיב "והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו". 

פירוש' שכל הצחוק ותענוג עליון דיצחק הנזכר לעיל, הוא נמשך על ידי רבקה אשתו. כי הנה עיקר בחינת אתהפכא חשוכא לנהורא, הוא שייך בנפש הבהמית שבאדם, שהיא צריכה בירור ותקון, "לעשות, לתקן". מה שאין כן הנשמה עצמה, אינה צריכה תקון.

ונפש הבהמית שרשה מחיות המרכבה, "פני שור וכו'". וכמו שיש כח בהמרכבה להיות "והחיות נושאות את הכסא". כך יש כח בנפש הבהמית להיות בה ועל ידה עליות לנפש האלהית. והיינו אחר הבירור של נפש הבהמית. משום ששרשה גבוה מאד נעלה מ"לפני מלך כו'":

ובזה יובן ענין בחינת רבקה, שהוא מלשון רבקות של שלש שלש בקר או של ארבע ארבע. דהפירוש הוא, חבור וקשור של שלש או ארבע בהמות יחדיו נקרא רבקה.

וכך הוא בענין חיות המרכבה, כשהן כלולים ומתייחדים יחד להיות "והחיות נושאות", הן בחינת רבקה של שלש שלש בקר, שהוא התכללות חסד גבורה תפארת, פני אריה מבחינת חסד, ופני שור מבחינת גבורה כו'.

ולפעמים הן של ארבע ארבע, שהוא בחינת פני אדם שבחיות המרכבה, שהן ד' בחינות חסד גבורה תפארת מלכות.

ועל דרך זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה "האבות הן הן המרכבה", שהן ג' בחינות חסד גבורה תפארת, ודוד הוא רגלא רביעאה כו'.

וזהו שנאמר במרכבת יחזקאל "חוברות אשה אל אחותה" שהן בבחינת חבור והתכללות, שעל ידי זה דוקא "והחיות נושאות כו'".

משום שעל ידי ההתכללות וחבור המדות יחדיו, על ידי זה מתעלים וממשיכים מבחינה עליונה מאד. ששם כל המדות כלולים יחדיו.

(עיין מה שכתוב בפרשת נח בענין זה).

ועל דרך זה יובן בעבודת ה' באדם, כשיש בחינת התכללות המדות אהבה ויראה, והתעוררות רחמים על נפשו שירדה פלאים, זהו נקרא בחינת "רבקה של שלש שלש בקר". שמדות נפש הבהמית מתבררים מקליפת נוגה ועולים לה'.

וזהו "והנה רבקה יוצאת". שיוצאת מקליפת נוגה ואתהפכא חשוכא לנהורא.

ולפעמים היא של ארבע ארבע בהתכללות מדת מלכות, שהוא בחינת בטול וקבלת עול, ועבודת עבד. כי העבודה והיראה הן שני מצות כו'.

וזהו ש"יצחק מצחק את רבקה אשתו".

דהיינו שבחינת יצחק, שהוא התענוג שיתגלה לעתיד לבא, הרי הוא נמשך את רבקה אשתו.

(שהוא בחינת בירור דשם ב"ן, בגימטריה בהמה. דהיינו על ידי בירור נפש הבהמית כשעולה למעלה מעלה להיות בבחינת רבקה. כי למטה הוא ענפין מתפרדין, אבל על ידי הברור, אז נעשה התכללות כו')

ולכן על ידי זה דוקא: "ותרד העינה ותמלא כדה".

דהיינו שעל ידי בחינת בירור ובטול נפש הבהמית דוקא, הנה על ידי העלאה זו נמשך להיות ירידה והמשכה בחינת, "ותמלא כדה" היינו כ"ד ספרין דאורייתא.

כי הנה כל התורה נתלבשה בענינים גשמיים. כמו מצות תרומות ומעשרות בצמח וזרע הארץ, ומצות קרבנות בבעלי חיים, וכן בכל המצות.

שכל זה הוא נלקח מקליפת נוגה, ועל ידי המצות מתבררים, ונמשך על ידי זה גילוי אין סוף ברוך הוא "אשר אנכי מצוך".

וזהו: "הנה אנכי נצב על עין המים", דהיינו בבחינת: "ותרד העינה ותמלא כדה" נמשך ממש בחינת אנכי, שהוא סתימא דכל סתימאה, שממנו נמשך המעיין כו'.

ולכן כדי שיהיה המשכה זו גילוי אור אין סוף ברוך הוא בדברים גשמיים שמקליפת נוגה, הוא דוקא על ידי בירור נפש הבהמית תחלה, שהיא גם כן מקליפת נוגה, שאז אחר בירור והעלאה זו, יוכל להיות המשכה וירידה זו.

(ועיין מה שכתבתי כיוצא בזה על פסוק "וספרתם לכם כו'". ועל פסוק "זכור את יום השבת").

ועל כן לא נתנה תורה למלאכים משום "כלום יצר הרע יש ביניהם". ואין שייך אצלם בירור קליפת נוגה, ואתהפכא חשוכא לנהורא. ולכן אי אפשר להיות גם כן אצלם המשכה זו מבחינת "אשר אנכי מצוך".

ואף על פי שבודאי נמשך גילוי אלקות למלאכים - הוא מבחינת: "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן", דבזה כתיב: "היושבת בגנים חברים", שהם המלאכים: "מקשיבים לקולך". אבל גילוי בחינת: "ותרד העינה ותמלא כדה" לא נמשך להם כי אם למטה דוקא.

ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה "עתידים צדיקים שיאמרו (המלאכים) לפניהם קדוש":

וזהו "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה".

פירוש: "מים רבים" הוא ההתבוננות^[3] שהאדם משיג ומתבונן בגדולת ה' ביחדא עילאה ויחודא תתאה בפסוק: "שמע ישראל", ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", שמזה נמשך "ואהבת בכל לבבך כו'".

ואהבה זו גדלה מאד, להיות נפשו צמאה לה' בבחינת: "בכל מאדך", בלי גבול. ולא יוכל להשקיט ולכבות צמאון האהבה זו על ידי המים רבים עצמן, שהיא ההתבוננות הנזכר לעיל, שמשיג ביחודא עילאה ויחודא תתאה.

כי, "אם רץ לבך, שוב לאחד", הוא דוקא על ידי עסק התורה ומצות מעשיות, שזהו בחינת "אשר אנכי" ממש "מצוך".

מה שאין כן בידיעה והתבוננות לבד, הוא רק ידיעת מציאותו ולא בחינת "אשר אנכי" ממש "מצוך", שהוא כמו בחינת תפיסא במהותו ועצמותו כביכול, על ידי המצות מעשיות. דרמ"ח פקודין אינון רמ"ח אברים דמלכא.

יתר על כן, אפילו ההשגות שבגן עדן שהיא השגת מהות זיו השכינה ממש ולא מציאותו לבד, עם כל זה, על זה נאמר: "מים רבים" הנמשכים מ"נהר היוצא מעדן כו'" "לא יוכלו לכבות את האהבה", דבחינת "רבקה", "בכל לבבך, ומאדך" הנזכר לעיל.

וכמו שכתוב "מי לי בשמים וגו'".

כי הגלוי שבגן עדן נקרא רק זיו והארה בלבד, ונקרא "לקבל פרס", לשון פרוסה, כמו שכתוב במקום אחר.

אבל האהבה הנזכר לעיל היא למהותו ועצמותו יתברך, וזה ש"לא ע"מ לקבל פרס כו'".

וזהו: "ונהרות לא ישטפוה". כי: "בעבר הנהר ישבו אבותיכם".

שבחינת אהבה רבה הנזכר לעיל, היא מגעת למעלה אפילו מבחינת הנהר הנזכר לעיל שהוא מקור כל הנהרות כו', ואם כן ודאי: " ונהרות לא ישטפוה":

אך, "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו".

פירוש "אם" הוא לשון, "כאשר". שיש אם שאינו משמש בלשון ספק, אלא בלשון ודאי. כמו, "אם כסף תלוה". "ואם יהיה היובל". שאין זה לשון ספק, אלא שבודאי יהיה הדבר ויבא. ולשון "אם" כאן, אינו אלא לשון, "כאשר". פירוש, כאשר כסף תלוה את העני, "לא תהיה לו כנושה". וכן, "כאשר יהיה היובל".

וכמו כן, "אם יתן איש". פירוש: "כאשר יתן איש", זה הקדוש ברוך הוא, שיתן בודאי, והיינו לעתיד. ש"יתן" הוא לשון עתיד, שלעתיד לבא יתן את כל הון ביתו. שבזמן הזה, אינו בא לידי גילוי כי אם לעתיד דוקא.

אך הגם שאין זה בגלוי עכשיו, מכל מקום נמשך הוא ממש בחינה זו על ידי תורה, כ"ד ספרים דאורייתא, ומצות מעשיות.

שהם בחינת: "והיו הדברים האלה אשר אנכי", מי שאנכי ממש, נמשך על ידי זה.

וזהו: "מצוך", ל' צוותא וחבור.

וזהו: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו".

"אתה", היינו מהות ועצמותו יתברך, "ברוך", ונמשך בבחינת שם "הוי'" המתלבש בעשר ספירות, יו"ד בחכמה כו', עד שנמשך להיות מלך העולם בבחינת מלכות, מקור דבריאה יצירה עשייה.

והוא: "אשר קדשנו", "אשר", לשון "ענג", כמו, "באשרי, כי אשרוני".

והוא בחי' תענוג וצחוק העליון שיתגלה לעתיד לבא בפועל ממש כשיתן הון ביתו כו', הוא נמשך עכשיו ממש. כי "היום לעשותם, ולמחר לקבל שכרם".

וענין פירוש ברכה זו, שצריך להיות הוא, על דרך משל אם רוצה אדם להאיר למרחוק, או במקום חשך ואפילה, צריך להדליק אבוקה גדולה, ולהוסיף על האור, בכדי שיגיע אורו גם למרחוק. וכך, כדי שיגיע האור והגילוי בעשייה הגשמית, צריך להוסיף אור האבוקה, וזהו הברכה כו'.

ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, "חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום". וכמו שכתוב בזוהר ריש פרשת חיי שרה דף קכ"ג עמוד א', שהוא המשכה "מאתר עלאה, סתימא דכל סתימאה כו'".

והנה על זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא".

כי גן עדן הוא רק זיו השכינה, ולכן לא יוכל לכבות את האהבה. אבל המשכה זו היא מבחינת מהותו ועצמותו, ולא זיו לבד, ולכן נקרא "הון ביתו".

דהנה כתיב, "בחכמה יבנה בית". פירוש אותיות התורה נקראים בתים. כמו שכתוב בספר יצירה, "שני אבנים בונות שתי בתים". ולכך נקראים תלמידי חכמים "בנאים", שעוסקים בבנינו של עולם.

והנה בחינת חכמה, הוא "חכים ולא בחכמה ידיעא", שהוא למעלה מבחינת "ונהר יוצא", כמו שנתבאר לעיל.

"ובתבונה יתכונן", הוא מה שכתוב, "ולתבונתו אין חקר".

"ובדעת חדרים, ימלאון כל הון יקר ונעים", והוא בחינת תענוג עליון הגנוז ומלובש בהתורה, כמו שכתוב "אני תורתך שעשעתי".

וזהו בחינת "הון ביתו", שנמשך על ידי הדעת. כי דעת לשון חבור. כמו, "והאדם ידע". והיינו שמחבר וממשיך בחינת תענוג עליון ממקור התענוגים, בחכמה ובינה. דאורייתא מחכמה נפקת.

והוא על דרך מה שכתוב בספר הבהיר, "דוד המלך עליו השלום, היה מחבר תורה שלמעלה בהקדוש ברוך הוא".

וגילוי זה יהיה בפועל ממש לעתיד לבא, שיתן איש את כל הון ביתו הון יקר ונעים. 

וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה, "עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות". וזהו בחינת ההון יקר. כי יקר גם כן גימטריא "יש". ולכן נאמר, "אם יתן אי"ש", א' י"ש. שהמשכת ש"י עולמות, נמשכים מן אלופו של עולם. וכמו שכתוב "אאלפך חכמה אאלפך בינה". ונאמר, "קנה חכמה, קנה בינה". ב' פעמים "קנה", גימטריא י"ש. שכל זה נמשך מבחינת האלף, "אאלפך כו'":

והנה בחינת גילוי זה, הוא מרוה צמאון האהבה רבה הנזכר לעיל. וזהו, "בוז יבוזו לו", לשון "ביזה, ושלל".

וכמו אדם הבוזז וחוטף דבר יקר הערך, כמו ביזת אוצרות יקרים, שבוזז וחוטף, משום שמא אין ראוי שיתנו לו דרך נתינה, על כן בוזז וחוטף לגודל תשוקתו לזה.

וכך הוא בהתגלות אוצרו הטוב, שהוא בחינת סתימא דכל סתימין, אשר: "עין לא ראתה אלקים זולתך".

ונקרא "הון ביתו", על כן כאשר יומשך ויתן גילוי אוצרות אלו, אזי בוז יבוזו על דרך משל.

ובחינה זו עכשיו, היא שמחת הנפש בעסק התורה ומצות, אחר הצמאון ואהבה רבה בקריאת שמע. אשר יעורר האדם בנפשו, להיות "מי לי בשמים כו'". ו"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה".

זאת ישים אל לבו, כי "הדברים האלה", הן דברי תורה ומצות, הם הם בחינת גילוי הון יקר הנזכר לעיל. וכמו שכתוב "יראת ה' היא אוצרו". ולזאת ישמח לבו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל.

וזהו, "ותרד העינה, ותמלא כדה, ותעל". שעל ידי כ"ד ספרים דאורייתא, עם היות שזהו בחינת שוב וירידה, שנתלבשו בעשיה גשמית, הנה על ידי זה אדרבה, "ותעל", גם למעלה מאהבה רבה הנזכר לעיל., דבחינת רבקה כו'.

והגם, ש"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", היינו "מים רבים" דייקא, שנמשכו מבחינת הנהר. אבל כ"ד ספרים דאורייתא הם נמשכים מבחינת: "ותרד העינה" - שהמעיין נמשך מבחינת: סתימא דכל סתימין ממש. כמו שכתוב: "הנה אנכי נצב על עין המים". ולכן על ידי זה ירוו צמאון האהבה רבה. 

ולכן אדרבה המעיין הוא נראה קטן יותר מהנהר, היינו משום שהוא קרוב יותר לבחינת: "אנכי", סתימא דכל סתימין - על כן יש בו הבטול יותר. דכל הקרוב קרוב קמי' כו'. וכמאמר: "אין זולתך לחיי עולם הבא, אפס בלתך כו'".

אבל באמת בודאי הרי מקור מוצא המים הוא מהמעיין' וממנו נמשך להנהר. כמו שכתוב: "הַֽמֲשַׁלֵּ֣חַ מַ֭עְיָנִים בַּנְּחָלִ֑ים^[4]". וגם מי מעיין, נקראים: "מים חיים כו'".

ו"בוז יבוזו"^[5] - כמאמר: "שיננא, חטוף ואכול חטוף ובריך^[6]". דהיינו כמו שכתוב: "לכו לחמו בלחמי^[7]". וכמו שכתוב: "פי פערתי ואשאפה כו'"^[8]. "עמא פזיזא כו'"^[9].

ולכן נרמז גם כן נסוך המים בחג בלשון: "בוז יבוזו", כמו שכתוב בזוהר. דהיינו, כי בקרבנות דיום שני וששי ושביעי, נרמז נסוך המים. כמאמר רבותינו זכרונם לברכה: "נאמר בשני ונסכיהם כו'"^[10]. ושני וששי ושביעי, הם אותיות "בוז". והיינו משום שזהו גם כן על דרך ביזה הנזכר לעיל, להשקיט רשפי אש האהבה שבמזבח, שהוא על ידי נסוך המים מהמעיין. כמו שכתוב: "ושאבתם מים בששון כו'"^[11].

ולכן נסוך זה דוקא אחר עשרת ימי תשובה, שהיא תגבורת האהבה בבחינת תשובה: "ועמך לא חפצתי כו'"^[12], על דרך: "והנה רבקה יוצאת"^[13] כנזכר לעיל. ועל ידי זה אחר כך דוקא, נמשך בחינת: "ותרד העינה ותמלא כדה", וכמו שנתבאר לעיל.

ולכן היה בזה שמחה רבה ועצומה כו'. וגם כי זהו כמו בחינת: "הון ביתו" ממש' שהוא גנוז באותיות התורה. שהרי לא נתפרש בתורה בפירוש מצות ניסוך המים, רק שחכמינו זכרונם לברכה גילו לנו זה שהוא מרומז בתורה, המ"ם ביום שני. והיו"ד ביום ששי. והמ"ם בשביעי. וזהו, "הון ביתו", הגנוז ומוטמן כו':

ועם כל זה יובן מה שכתוב "נשאו נהרות קולם, ישאו נהרות דכים"^[14]. ופירש בזוהר פרשת וארא: (דף כ"ג עמוד א'): "אינון נהרות, כמה דאת אמר: ונהר יוצא מעדן וגו'"^[15]. והיינו בחינת בינה שעל ידי ההתבוננות בגדולת אין סוף ברוך הוא נולדה רשפי אש האהבה לדבקה בה'.

וזהו, "נשאו נהרות קולם". והוא ההעלאה מלמטה למעלה, וכן בתרגום: "קלהון בשירתא" - הרי קול זה הוא בחינת השיר, שהוא העלאה, כנודע מענין השיר שהלוים אומרים. ואחר כך נמשך על ידי זה המשכה מלמעלה למטה.

וכמו שנתבאר לעיל שעל ידי: "והנה רבקה יצאת" - בבחינת העלאה, על ידי זה אחר כך: "ותרד העינה ותמלא כדה", כנזכר לעיל. וכמו שכתוב: "אם ישים אליו לבו, רוחו ונשמתו אליו יאסף"^[16].

וזהו: "ישאו נהרות דכים" - ותרגומו: "יקבלון נהרותא אגר שבחיהון". שהשכר הוא ההמשכה מאור אין סוף המלובש בתורה: "חכים ולא בחכמה ידיעא", שהיא למעלה מבחינת הבינה וההשגה. והוא על דרך ה"שולח מעינים בנחלים".

וכדפירש בזוהר פרשת חוקת (דף קפ"א עמוד א'): ונקרא "דכים" - לשון צלילות ובהירות, כמו: "מר דרור^[17]" ומתרגמינן: "מירא דכיא". וזה מורה על הלכות התורה, כמו שכתוב במקום אחר בענין: מרדכי. 

וכן הוא לשון טהרה, כמו: "על איל קמצא - דכן"^[18]. דהיינו המשכת חכמה עילאה בתורה, הוא לברר הטהור מן הטמא. ונקרא: דכיין ומסאבין^[19].

וגם: "דכים" - דך ים. היינו כד הנמשך מים החכמה, כמו שכתוב: "ותמלא כדה כו'".

וגם: "דכים" - לשון עומק ושפלות, כדפירש רש"י^[20] - שהוא בחינת השוב ובטול שאחר הרצוא. וכתיב: "ואת דכא ושפל רוח"^[21]. וכמו שכתוב במקום אחר על פסוק: "ונשב בגיא כו'"^[22]. וכמו שכתוב גם כן: "אי זה בית אשר תבנו לי כו' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח כו'"^[23]. 

והדר מפרש מהו מעלת השכר הזה: "מקולות מים רבים אדירים כו' אדיר במרום כו'". ופירושו, כמו שכתוב בפרי עץ חיים שער היום כיפור פרק ג', כי יש קולות עליונים שמהן ניזונים אב ואם כו', עיין שם. ועיין מה שכתוב על פסוק "וכל העם רואים את הקולות כו'".

וזהו: "עדותיך נאמנו מאד, לביתך נאוה קודש". - על דרך משל, "בחכמה יבנה בית", דקאי על תיבות ואותיות התורה, שנמשכו ונבנו על ידי חכמה עילאה. ו"עדותיך נאמנו" - עדות לשון "דעת" היא' כמו שכתוב: "ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר" הנקרא "הון ביתו". וזהו: "לביתך נאוה קדש" - שהוא המשכה מבחינת קדש העליון, אור אין סוף ברוך הוא.

"ה' לאורך ימים" - הוא כמאמר רבותינו זכרונם לברכה על אלף השביעי: יום שכולו ארוך. והענין הוא, כי פירוש: "כולו ארוך" - היינו שגם בתחלתו הוא ארוך. ולכאורה אין לשון אריכות נופל רק בסיום וסוף ולא בתחלה? ואיך "כולו ארוך" גם בתחלתו?

אך הכוונה, שיהיה גילוי אור אין סוף ברוך הוא המלובש בסתר עליון, שנקרא: "אריך אנפין", כמו שכתוב "ארך אפים כו'". ונקרא "אריך אנפין" - היינו שיכול לימשך גם למטה בעשייה. כי קמיה יתברך שוה ומשוה רוחניות וגשמיות, ולכן יהיה הגילוי למטה ביחודא תתאה כמו ביחודא עילאה.

(ועיין מה שכתוב, על פסוק: "ועתה יגדל נא כו' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים כו'")

ועל כן: "כולו ארוך", בתחלה כמו בסוף, שהוא גילוי בחינת שאין לו תחלה ואין לו תכלה.

ועל דרך זה הוא מאמר רבותינו זכרונם לברכה: "כסא דמלכא משיחא, מחזיק רכ"א לוגין", שאין לו פירוש על פי פשוטו כלל? מהו ענין רכ"א לוגין דוקא? אלא הכוונה, שהכוס הוא הכלי לגילוי אור אין סוף ברוך הוא, ויהיה הגילוי בו מבחינת "ארך אפים" כו', כנזכר לעיל: