ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'.
להבין, דהא יצחק הבין שהוא עשו, ואיך היה חשוב בעיניו כ"כ?
גם באמת אינו מובן איך היה עשו בעיני יצחק?
כי פעם אמר הכתוב: "כי ציד בפיו", שהי' מרמהו בשאלות. "איך מעשרין את התבן כו'?" ופעם אמר הכתוב: "הקל קול יעקב" והיינו לפי שאמר: "כי הקרה ה' אלהיך כו'", וידע שעשו אין ש"ש שגור בפיו?
אך הענין כי הנה עשו סוספיתא דדהבא, פסולת הגבורה דיצחק, שהוא בחינת מעלת הזהב על הכסף, ומפסולת שלו יצא עשו. "ורישא דעשו בעטפוי דיצחק".
ולהבין ענין רישא.
הנה יש י"א סממני הקטרת, "הצרי והצפורן כו'", והם כנגד יו"ד כתרין דמסאבותא שהוא החיות שבקדושה המחי' את זלע"ז.
כמו שיש בקדושה י"ס, כך יש ממש בקליפה הארה מי"ס דקדושה.
אך בקדושה עשר ולא תשע ולא י"א, ובקליפה הוא י"א סממני הקטורת.
והענין, כי ע"י החיות שנמשך בקדושה, הנה כתיב: "וצבא השמים לך משתחוים", שהם בטלים מחמת שמשיגים החיות שנמשך עליהם מקדושתו יתברך. משא"כ הקליפות הם מגביהים א"ע כנשר כו', בחוצפה.
והיינו לפי שהחיות הנמשך אליהם הוא אצלם בסוד גלות. ולפיכך הגם שנמשך אליהם מחיות דקדושה - אינם בטלים, ואדרבה מגביהים א"ע כנשר כו', והחיות שנמשך להם הוא נבלע בתוכם.
אך כיצד הם חיים וקיימים מקדושה, מאחר שהחיות נבלע בתוכם? - הנה זהו ענין לבונה שבי"א סממני הקטורת, שהוא אור המקיף עליהם מלמעלה, ואינו נבלע בתוכם.
ולפי שהוא אור המקיף מלמעלה מן הדעת שלהם, ואינם מרגישים בו, והחיות שנמשך להם בפנימית נבלע כנ"ל, לפיכך הם מתגאים ומגביהים א"ע בחוצפה כנ"ל.
ובחי' לבונה הוא המחבר י"ס דקדושה להאיר לע"ס דמסאבותא. והוא רישא דעשו, דהיינו בחי' המקיף מלמעלה הוא נכלל בעטפוי דיצחק ממש בקדושה.
ולכן, מצד בחינת המקיף, עשו שואל: "איך מעשרין את התבן?", ומצד הפנימיות, אין ש"ש שגור בפיו:
והנה נודע כי החיות בעשר כתרין דמסאבותא, הוא מפני כי "חיל בלע ויקיאנו" (איוב כ, טו), ו"עת אשר שלט האדם באדם לרע לו" (קהלת ח, ט).
והוא מפני הנצוצות שנפלו בהם בתחלת בריאת העולם בשבירת הכלים, "וימלך וימת כו'". וגם מחמת חטא עה"ד, כמ"ש בס' הגלגולים. ולפיכך נמשך להם החיות בם שהוא בסוד גלות. כמארז"ל לא גלו ישראל אלא כדי להוסיף עליהם גרים (פסחים פז, ב).
וכן בעשו היו ניצוצות, כמו ר"מ, ואונקלוס, ושמעי' ואבטליון, ועובדיה, ומהם הי' "ציד בפיו". והי' רוצה יצחק להוציא ממנו בעצמו שלא ע"י יעקב.
כי הרי גם עכשיו: "חיל בלע ויקיאנו", רק שהוא ע"י יעקב, שהוא בחי' ז"א, שכל האורות שלמעלה נכללים בו, והוא מתלבש ביצירה ביומין דחול, בחינת עבדו זקן ביתו, להעלות משם ולברר כנ"ל.
אך יצחק רצה שיהי' זה שלא ע"י ז"א רק שיהי' התגלות האורות העליונים בעשו עצמו. והוא ענין תוס' ורבוי האור. כי הרי לברר הטוב מן הרע, צריך להאיר שם אור רב כדי שעל ידי זה יקלוט וילקט כל הניצוצות הנשפעים שמה.
וזהו: "ויתן לך האלקים מטל השמים", הוא טלא דעתיקא דנטיף לז"א בחי' שמים.
"ומשמני הארץ", שמן הוא חכמה, ו"אבא יסד ברתא" הנקרא ארץ.
ורצה להמשיך בחי' הטל והשמן דלעילא שעי"ז יהי' העלאת הניצוצים.
כמו שאנו רואים עד"מ, כשהשמש זורח על הארץ כחום היום, שואב לחלוחית הארץ, "ואד יעלה מן הארץ". וכן בנר, לפני האבוקה הגדולה שואבת אור הנרות.
כך ע"י הארה עליונה הבאה בתוס' ורבוי מלמעלה, שואב ולוקט כל הניצוצין שנפלו למטה.
אך הארה זו צריך להיות בתוס' ורבוי דייקא, בחי' ברכה, שהיא למעלה מסדר ההשתלשלות, שלפי סדר ההשתלשלות לא הי' עשו כדאי לו.
וזהו: "ואברככה לפני ה'". "לפני הוי'" דוקא.
והרצון שהי' ליצחק להמשיך לעשו עצמו שלא ע"י יעקב, הוא מפני שראה אותו מלמעלה למטה, ע"י בחי' לבונה שהוא בחי' המקיף, ע"כ רצה להמשיך בו בחי' גלוי המקיף בתוס' ורבוי אור.
אך מ"מ טעה בזה, שאין עשו כדאי בבחי' זו, כ"א ע"י יעקב. שלפי שאם הי' החיות נמשך אל עשו, יבלע ח"ו כמקדם או שלא יהיה מבחי' עשו כלום.
אבל שיהא לאהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא, א"א כ"א ע"י יעקב, ז"א דקדושה, שע"י יתברר מעשו ויוכלל בקדושה. ולכן הסכים יצחק ג"כ לברכת יעקב אח"כ.
ולעשו אמר "הנה משמני הארץ כו'", "משמני", מקצת שמני, (וליעקב א' "ומשמני" בתוס' וא"ו) דהיינו מתמצית הנשאר משמן שנמשך אל הארץ, שם יהיה "מושבך" בחי' פנימי', "ומטל השמים של יעקב" יומשך לך ג"כ, אבל אינו אלא "מעל" דהיינו בחי' מקיף בלבד.
(משא"כ ביעקב "ויתן לך") ובתנאי "ואת אחיך תעבוד", שתהי' בטל אל בחי' יעקב, שע"י יהי' עליי' דוקא כנ"ל:
ועתה יבואר הכתוב: "ראה ריח בני כו'".
כי הנה יצחק רצה להמשיך בחי' מקיף ולבונה כנ"ל וכל המשכה הוא ע"י העלאת מ"ן כנודע.
והנה להמשכת מ"ד של פנימי' די בהעלאת מ"ן בבחי' פנימית אבל להמשכת מ"ד של מקיף, צ"ל העלאת מ"ן ג"כ בבחי' מקיף.
והנה ריח הוא העלאת מ"ן שהוא בחי' אור חוזר. והוא מהגבורות.
כמו שרואים שתפוח מתוק אין בו ריח. רק החמוץ וכל הדברים החריפים יש בהם ריח חזק. והוא לפי שהעלאת מ"ן הוא בירורים מניצוצות שנפלו בשבה"כ.
ולכן בכל המצות לא נאמר ריח ניחוח כמו בקרבנות, שהוא ע"י שמעלין נפש הבהמה ומתהפך ועולה ונכלל באש שלמעלה.
והנה הריח משיב את הנפש דהיינו מה שהיה בתחלה בבחי' הסתלקות המוחין חוזר ומאיר, כאדם שהוא נרדם וע"י הריח הוא חוזר ומקיץ.
דהיינו, ע"י השינה היה השכל בהעלם. ואח"כ כשניער משנתו הנה השכל מאיר בו בגילוי, והכל נעשה ע"י הריח שהוא אור החוזר ממטה למעלה.
וזהו ענין נח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני.
והנה עשו לא היה בו בחי' גילוי פנימי', כי הפנימי' שלו נבלע כנ"ל רק שהוא בחי' המקיף ולבונה.
וזהו "וירח את ריח בגדיו", הוא בחי' המקיפים, שיהיה מזה ריח הוא העלאת מ"ן להמשיך המקיף מטל השמים:
כריח שדה אשר ברכו ה'. הנה השדה הוא בחי' מל' דאצי', שיש בה ג"כ בחי' העלאת מ"ן.
ויש בזה ב' בחי': הא', היא העלאת מ"ן בטבעה ומאליה וממילא, כמ"ש: "למען יזמרך כבוד ולא ידם". קארי תדיר לנהורא עלאה ולא שכיך כו'. והוא העלאת מ"ן לפנימית דהיינו לעורר המשכת הקו.
ויש העלאת מ"ן שצריך סיוע מלמעלה, שאין כח בה להעלות מ"ן מעצמה. והוא בחי' מקיף, שהוא בחי' גילוי אור א"ס ב"ה בעצמו (שהקו מאיר לתוך מקום החלל עצמו).
והנה העלאת מ"ן של בחי' פנימי', הוא בחי' בארה של מרים, שהוא מעיין הנובע מאליו.
משא"כ העלאת מ"ן של המקיף, כתיב: "באר חפרוה שרים". "ויכרו שם עבדי יצחק באר".
עבדי יצחק הן המשכות מבחי' יצחק, שהוא עיקר האבות, מבחי' בוצינא דקרדוניתא מקור הגבורות, כמ"ש: "כי אתה אבינו".
ולכן כתיב: "ויריבו רעי גרר לאמר לנו המים", שבחי' המקיף נמשך גם אליהם מלמעלה, שאינו נבלע כמו בחי' פנימית שלהם כנ"ל.
וזהו: "אשר ברכו הוי"ה", שהוא ע"י סיוע מלמעלה כנ"ל:
והנה כ"ז הוא הבנת הפסוק לפי דעתו של יצחק שהבין שעשו היה לפניו.
אך באמת היה זה יעקב. ואיך יבואר בחי' זו על יעקב?:
הנה איתא במדרש וירח את ריח בגדיו. בוגדיו בחי' בעלי תשובה, שהוא בחי' מקיף, דמשכין ליה בחילא יתיר.
שבזוהר אמר ע"פ: "ואברהם זקן בא בימים כו'. זכאין אינון מארי דתיובתא דמשכין כו'".
פי' למעלה מכדי שתוכל הנפש שאת, שאין לו בחי' כלי להכיל.
וכמעשה דר"א בן דורדייא.
משא"כ באברהם כתיב בא בימים. בחי' כלי ולבוש כו'.
והעלאת מ"ן כזה שהוא בחי' מקיף, הוא מפני שמתבונן בגדולת א"ס ב"ה בעצמו ובכבודו.
כי "אני הוי"ה לא שניתי" כתיב, רק "הודו על ארץ ושמים". "וירם קרן לעמו כו'".
ונק' בחי' בע"ת אף מי שאין עבירות בידו. רק צועק על הפירוד כו'.
והוא בחי' ריח שהיא העלאת מ"ן לבחי' מקיף להמשיך בחי' מקיף דלעילא "מטל השמים כו'":
אך להבין כ"ז והלא יעקב הוא בחי' קדושה, ובלא"ה נמשכים בו כל האורות עליונים, א"א, ואו"א, כנ"ל?
אך הברכה היא בתוס' ורבוי, המשכה מלמעלה מסדר ההשתלשלות, שאינו לפי ערך ההשתלשלו', כדי להיות "ורב דגן ותירוש", אלו הלכות ואגדות שנתלבשו בלבושים גשמיים, זרעים בחסד כו'.
וכן כל התורה ספורי מעשיות כו'. וכן נביאים, שופטים, מעשה דשמשון ופלגש בגבעה. וכן כל מעשה המלכים וספורי מעשיות שבגמ' דרבב"ח ודומיהן, הכל מרומז בהן סודות התורה.
ועד"ז ג"כ מעשה המצות שע"י סוכה ולולב וציצית ותפילין גשמיים, יהיה המשכת אוא"ס ב"ה שלמעלה מעלה מהשתלשלות. שלפי ערך וסדר השתלשלות, בעשי' החיות מצומצם מאד. ובכדי שיאיר אור רב מאא"ס ב"ה בעצמו ובכבודו, הוא ע"י יצחק דייקא, שהוא שרש הגבורות, בוצינא דקרדוניתא, שהוא קו המדה שמודד להיות חכם כו', ומשם נמשך תוס' אור וגילוי גם בעשי' הגשמי'.
וזהו: "ויתן לך האלקים", גם בבחי' צמצום. וקאי "ויתן" על בחי' הוי"ה האמור למעלה בפ', "אשר ברכו ה'".
ואף גם זאת בלי דעתו של יצחק, רק: "בא אחיך במרמה", שא"א להתלבש בבחי' הדעת.
וכענין שאמרו, "לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא". כי ענין בזכותא הוא לפ"ע ההשתלשלות, שכך ראוי לו. משא"כ במזלא, הוא למעלה מלפ"ע, אף שאינו ראוי כו'.
והיה צריך לזה, לתקן חטא עה"ד, שהיה ג"כ במרמה ופתוי של נחש, שע"י נתגשמו העולמות ונעשה עירוב גשמיות ברוחניות.
ולתקן זה עשה מהפוך אל הפוך, והמשיך רוחניות ואורות העליונים שיהיה נמשך גם לגשמיות.
משא"כ אלו לא קבל יעקב הברכות, היה נמשך מן התורה רק ברוחניות לבד, כמו שהוא למעלה, "וכדה על שכמה כו'":