וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו כו'[1].
הנה ידוע, שיעקב שרשו הוא מבחינת שם מ"ה, דעולם התקון. ושרשו של עשו, הוא מבחינת עולם התהו. והאורות דתהו הם גדולים מאד. ולא יכלו להתלבש בתוך הכלים. ונסתלקו מהכלים, והן בחינת מקיפים. והכלים נשברו ונפלו למטה. לכן היה עשו שלמטה רשע. אבל מצד שרש שרשו במקיפים דתהו, הרי האורות דתהו הם למעלה מהאורות דתקון. וכמו שיתבאר לקמן בעזרת השם על פסוק[2]: "ויקח מן הבא בידו מנחה" כו'. וכמו שנתבאר גם כן בפרשת תולדות על פסוק: "ראה ריח בני" כו'[3].
והנה, יעקב חשב שעשו נתברר כבר, וחזר לשרשו הנעלה בחינת המקיפים דתהו שלפני התקון. לכך שלח יעקב: "מלאכים, לפניו", "לפניו" ממש. דהיינו אל בחינה שלמעלה ממנו במדרגה. "אל עשו אחיו שעירה". שהוא בחינת מלכין קדמאין דתהו, בחינת מקיפים. כנזכר לעיל. כדי להמשיך בחינת המקיפים דתהו אליו למטה בתקון, שהוא בחינת האור פנימי, ויאיר המקיף בפנימי ויתייחדו יחד.
ולכן צוה אותם[4]: "כה תאמרון לאדני לעשו כו' עם לבן גרתי ויהי לי שור וחמור" כו'. - דהיינו, שהודיעו שכבר נגמר ונשלם כל סדר התקון דאצילות בתכלית השלימות. כי כל הבחינות ומדרגות שבעולם האצילות, בחינת: "שור וחמור צאן ועבד ושפחה" כו', כולם נתבררו ונתקנו על ידי שם מ"ה. וזהו: "ויהי לי" כו'.
וכל זה בא מפני: ש"עם לבן גרתי". פירוש, בחינת לובן העליון, שמשם היה עיקר כח השפע ליעקב, בעל עולם האצילות, לברר ולתקן הכל.
וכיון שכן, שנגמר ונשלם מלאכת התקון בשלימות, מעתה ראוי ויוכל להיות השראת והמשכת המקיפים דתהו. שאם לא היה נגמר התקון בשלימות, לא היה יכול להיות המשכת המקיפים. כמו שכתוב בזוהר: "דלית ברכתא שריא באתר ריקניא כו' אלא באתר שלים" כו'.
אבל עכשיו שנגמר התקון בתכלית, הרי זה: "אתר שלים", שראוי להיות בו המשכת המקיפים עליונים. לכן:[5] "ואשלחה להגידל אדני למצא חן בעיניך" - דהיינו, שתשפיע ותאיר אתה מקיף שלך אלי בעולם התקון. וזהו מציאת החן. והיינו מפני: כי "ויהי לי שור וחמור צאן" כו'. - דאתהפכא חשוכא לנהורא בעולם התקון, והרי זה אתר שלים ממש. אם כן ראוי אני: "למצא חן בעיניך" - שהוא השראת הברכה דבחינת המקיפים כו':