שיר המעלות בשוב כו' היינו כחולמים.
הנה החלום הוא מחבר שני הפכים בנושא אחד, ומרכיב שני ענינים הפכיים כאלו היו לאחדים.
והיינו מפני כי בשינה נסתלק מוח השכל המבחין, ולא נשאר רק כח המדמה.
וכח המדמה יכול להרכיב ב' ענינים הפכיים, כמו ספינה רצה באויר כו', כמו שכתב הרמב"ם בשמונה פרקים.
רק שבהקיץ, שמתעורר כח השכל, הוא השולט על כח המדמה, ואינו מניחו להרכיב.
לפי שרואה בעין שכלו, שהם דברים נפרדים ואינן מתאחדים כלל.
וכך הענין בגלות ניצוץ אלקות בנפש האדם, שהוא בבחינת שינה והסתלקות המוחין.
יכול הוא להרכיב ב' דברים הפכיים.
להיות כל היום טרוד במשא ומתן, "אִישׁ לְבִצְעֹו מִקָצֵהוּ" (ישעיה נו, יד) זה פונה לזיתו כו'.
הגם שבתפלה מעורר את האהבה, עד שתחפץ להתפשט מלבושיה כו', לדבקה בו יתברך, מחמת התבוננותו ביחודא עילאה ויחודא תתאה.
אף על פי כן, אחר התפלה, חולפת ועוברת האהבה.
ואינו שם ללבו, כי הוא הפוך ההתבוננות שבתפלה.
ומדמה בלב, להרכיב ולחבר שני עניינים הפכיים יחד, כאלו היה לאחדים.
ובאמת הם נפרדים ורחוקים זה מזה.
כי הגם דכתיב בתורה, "שש שנים תזרע שדך"?
וכן בקריאת שמע "ולעבדו בכל לבבכם כו' ונתתי מטר ארצכם כו' ואספת דגנך כו'"?
הנה הכל הוא על דרך עבודה.
כידוע שבכל עניני עולם הזה יש בהם ענין
כח,ד
עבודת ה'.
"שש שנים תזרע כו' ובשנה השביעית כו'".
והוא ענין הבירורים שבבחינת "שש שנים".
וההעלאה שבבחינת "השנה השביעית", כמו שכתוב במקום אחר.
ואחר כוונת הלב הן הן הדברים.
אבל לב ההמון הנוטים אחר בצעם, להטריף לחם חוקם כפשוטו.
לבבם לא כן ידמה, ולבם לא נכון על פי הכוונה הראויה.
רק כל ישעם וכל חפצם, למלאות די מחסורם אשר יחסר להם בצרכי גופם, ועושים מצרכי הגוף עיקר.
וזהו ממש הפוך ההתעוררות שבתפלה, להיות נקבע בלבו האהבה לה' לבדה, בלי תערובת זר חס ושלום כו':
והנה גם אחרי הדברים והאמת האלה, לא יפול לב האדם עליו לומר, כי ההתעוררות שבתפלה והתבוננותו הן דמיונות שוא. [1]
שהרי הוא כמו החלום, שהוא כח המדמה שמחבר ב' הפכים.
כי הנה מאחר שרואה בנפשו אחר התפלה, שחולפת ועוברת האהבה לה', ומתהפך לאהוב את גופו דוקא, הרי מובן שגם בתפלה לא ביטל אהבת גופו מכל וכל.
וההתעוררות שבתפלה את האהבה לה' לבדה, אינה אמיתית.
רק כדמיון החלום שמחבר ב' הפכים, ודומה לו שאוהב את ה', ואף על פי כן אוהב את גופו, הגם כי לא צדקו יחדו.
לפי שזה נלקח מכח המדמה, אשר יכול לדמות דמיונות שוא. [2]
אך באמת הנה בחינת חלום זה, שרשו למעלה, ויסודתו בהררי קדש עליון.
ויובן בהקדים מה שכתוב "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
ופריך בגמרא "אטו האידנא לאו שמו אחד הוא?"
ומשני, "לא כשאני נכתב אני נקרא כו'".
והענין, כי שמו הוא בבחינת גלות, ולכן אינו נקרא כמו שנכתב רק בלבוש ונרתק כו'.
והנה בגלות הוא בבחינת שינה והסתלקות המוחין.
"תלת כלילן כו'"[3]
ואז, נשמתו מושכת לו חיים מלמעלה כו'.
ושם הוא בבחינת עגולים, שאין בהם בחינת מעלה ומטה, רק הכל בהשוואה אחת, ובהתכללות והתאחדות כל הענינים, בלי שום פירוד והתחלקות.
כנודע מאמר רבותינו זכרונם לברכה, "אלו ואלו דברי אלוקים חיים".
רק כשנמשך דרך קוים, אזי יש התחלקות, קו ימין חסד כו'.
מה שאין כן בבחינת עגולים, אין שם התחלקות כלל.
ושם כל הדברים המתפרדים למטה, מחוברים וכלולים יחד, ולא נראה שום פירוד והתחלקות ביניהם:
אך להיות בחינה זו בגילוי למטה, אינה כי אם על ידי בחינת שינה והסתלקות המוחין בגלות.
ועל זה נאמר, "אלביש שמים קדרות".
"שמים", הם בחינת עגולים, הם מלובשים בבחינת "קדרות" וחשך, שהוא העלם והסתר.
שאז מאיר ומתנוצץ מלמעלה, מעולם העליון, שהוא בבחינת עגולים, בבחינת חלום, שהוא כח המדמה לחבר שני הפכים בנושא אחד, כאלו הם אחדים ממש.
לפי שבאמת בשרשם בעולם העליון הם מחוברים ומיוחדים, כי שם הוא בבחינת עגולים כנזכר לעיל.
רק למטה, בהתחלקות הקוין על פי חכמה ודעת, להיות קו זה כך וזה כך, אזי נראה ונגלה ההפוך.
שזה ההפוך מזה, ואזי הם נפרדים ורחוקים זה מזה.
ולכן אי אפשר להיות גילוי בחינת ההתכללות, בבחינת גילוי החכמה, שהיא ראשית התחלקות הקוין.
אלא בבחינת שינה והסתלקות המוחין בגלות, אזי מתנוצץ ומאיר האור העליון, והוא מסתתר ומתעלם בבחינת קדרות וחשך.
דהיינו בבחינת התלבשות ההעלם כו', ולא בבחי' גילוי.
כי הגילוי הוא בבחינת חכמה ודעת שהוא על פי קוין:
ולעתיד לבא כתיב, "ולא יכנף עוד מוריך", בכנף ולבוש כו'.
ולכן, "ביום ההוא יהיה שמו אחד", שלא יהא מלובש ומכוסה בנרתק, ויהיה נקרא כמו שנכתב כו'.
"כי עין בעין יראו כו'".
ואזי נאמר, "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים".
פירוש, שיתגלה מדרגה ובחינה זו של החלום, עד אשר כולם יכירו וידעו וישיגו החיות הנמשך להם בזמן הגלות, שהוא מבחינת החלום.
ולכן יאמרו "היינו כחולמים".
ובזה יובן מעלת ומדרגת יעקב ויוסף על ידי החלומות.
ויש בחינה שיוסף הוא יותר במעלה ממדרגת
כט,א
משה רבינו עליו השלום.
ונדב ואביהוא, היו נפש רוח של יוסף.
"ואנחנו טמאים לנפש אדם", זה "אביהוא".
אבל "נדב" היה מבחינת "רוח", ולא היו צריכים הזאה בשבילו כלל.
ועליו נאמר "ורוח נדיבה תסמכני".
וזהו שכתוב "נוהג כצאן יוסף".
כי בזמן הגלות הנהגת ישראל הוא בבחינת יוסף שהוא מבחינת חלום, מעולם העגולים כו'.
ולכן נקרא בן פור"ת, אותיות פות"ר ותופ"ר, שמחבר כו'.
ולכן היה פותר חלומות: