Audio explaining the Mamer based on Rebbe's letter^[1] 1x 1.5x 2x

בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה כו', שכשנכנסו יונים להיכל וכו'. וכשגברו מלכות בית חשמונאי, ונצחום, לא מצאו אלא פך א' של שמן כו'. לשנה אחרת, קבעום ח' יום טוב, בהלל והודאה.

להבין ענין הלל וענין הודאה? וגם להבין, למה תקנו בנס זה, להדליק נרות זכר למקדש, שמצאו פך א' של שמן כו', ולא תקנו כן בשאר נסים? וגם, מה ענין נרות להלל והודאה?

אך הענין הוא, דכתיב: "נר מצוה ותורה אור כו'^[2]". ויובן בהקדים, לבאר ענין המנורה שבבית המקדש, שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: "וכי לאורה הוא צריך כו'"^[3]? והנה כתיב: "ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים, יקטירנה".^[4]ובבקר: "בהטיבו את הנרות יקטירנה"^[5]. שבלילה היה מדליק כל ז' הנרות, ולמחר מדשנם ומטיבם, ולא היה מדליק אלא נר המערבי שהוא נר ששי, שממנו היה מתחיל, ובו היה מסיים.

והענין כי הנרות הם המדות: "לך ה' הגדולה והגבורה כו'"^[6]. והן ז' נרות, כנגד ז' מדות.

והנה בכל מדה ומדה, יש זה לעומת זה, בקליפה נגד הקדושה, והן יונקות מן הקדושה.

כמו מאהבה שבקדושה, נמשך בהשתלשלות המדרגות, להיות תאוה גשמית. וכן מיראה שבקדושה, יראה רעה וכעס וכהאי גונא. וצריך לבררם ולהפכם להתכלל בקדושה עליונה שתהיינה המדות כולן לה', בבחינת בטול: "לך ה' הגדולה והגבורה כו'". 

והבירור הוא בחכמה: "כי בחכמה אתברירו כו"'. והחכמה הוא בחינת אור להאיר את המדות ולזככן. ובלילה שהוא זמן החשך היה צריך להאיר את כל ז' הנרות, דהיינו להמשיך אור החכמה בכל מדה ומדה בפני עצמה,. מה שאין כן ביום היה די בהדלקת נר הו' שהוא עיקר ההשפעה, וממילא היה נמשך אור החכמה בכל המדות.

והנה יש עולם, שנה, נפש. וכשם שהיה אהרן ממשיך המשכת אור החכמה בעולם, שהן ז' בחינות ומדות עליונות שבסדר והנהגת העולם, כך היה ממשיך אור החכמה בנפש ישראל שהם: "יוצאי ירך יעקב שבעים נפש" נגד בחינת ז' הנרות. והם: "יוצאי ירך יעקב" - יו"ד עקב. דהיינו בחינת יו"ד הוא בחינת חכמה, הנמשכת ומשתלשלת בבחינת "עקב" וסוף המדרגות התחתונות. וזהו: "וידו אוחזת בעקב עשו" - כי: "ידו" אותיות יו"ד אוחזת את העקב של עשו, לבלתי נתון לו תוקף התפשטות וממשלה רק להכניעו תחת הקדושה ולאכפיא לסטרא אחרא. וזה היה ענין המשכת אהרן: בהעלותו את הנרות - להמשיך בחינת יו"ד של יעקבהוא אור החכמה לבחינת עקב, כדי שתהיינה גם מדות הטבעיים שבנפש הבהמית עולות ונכללות בקדושה.

והנה כתיב: "ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה". וכן בבקר: "בהטיבו את הנרות יקטירנה". בהעלות והדר יקטירנה, וכן בבקר. וכמו שכתוב בסדר המערכה: "הטבת שתי נרות קודמת לקטורת". 

ולהבין ענין הקטרת שהיה אחר הדלקת והטבת שתי נרות הוא - כי הנה ענין הנרות כבר מבואר למעלה שהוא ענין העלאת המדות שירדו ונשתלשלו בגשמיות הנפש הבהמית, שתהיינה עולות ונכללות בקדושה. אך הקטרת הוא ענין העלאת האותיות שהן במחשבה דבור ומעשה, לבושי המדות, שהן בחינת דומם. ואותיות דקדושה נקראים: "חומת בת ציון", חומה של אבנים: "שתי אבנים בונות שני בתים כו'", כנודע. וכמו שכתוב במקום אחר על פסוק: "גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלקינו, אימתי נקרא גדול, כשהוא בעיר אלקינו כו'".

והנה אותיות של המחשבה דבור ומעשה שנפלו בגשמיות תחת ממשלת הקליפות וסטרא אחרא, אין להם עלייה על ידי המשכת אור החכמה, כי אין אור החכמה אלא במדות עצמן, אהבה ויראה כו' שהן בחינת רוחניות. (עיין מה שכתוב על פסוק וייצר כו', בפרשת בראשית) אבל גשמיות האותיות אין להם עלייה כי אם על ידי הקטורת, שסממני הקטרת היו מדברים שאין בהם טעם כלל, ואינם ממין מאכל כלל, הרי הן בבחינת דומם. ובהקטרתן נעשה בחינת ריח העולה למעלה שמשיב את הנפש: "אשה ריח ניחוח להוי"ה" - שעל ידי הריח נעשה: "ניחוח", דהיינו ירידה להשתלשלות. המשכת בחי' הוי"ה יו"ד חכמה כו':

והנה כל זה היה בבית המקדש, שהיו מקריבין קרבנות. ועכשיו היא התפלה במקום הקרבנות. ולהבין ענין זה, בתפלה - הנה בסדר המערכה היה, דם התמיד קודם להטבת שתי נרות, ונרות לקטרת, וקטרת לאברים. נמצא, שדם התמיד קודם לנרות וקטרת, ואברי התמיד אחר נרות וקטרת. ויובן ענין זה בעבודת ה' בתפלה.

כי הנה עיקר העבודה בקריאת שמע ותפלה, הוא למסור נפשו בקריאת שמע. והנה יש ב' פעמים מסירת נפש: למסור נפשו ב"אחד". "ובכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך כו'". ולהבין מהו ענין ב' פעמים מסירת נפש הללו?

הנה למסירת נפש ב"אחד", קאי על נפש האלקית שהיא בבחינת ביטול ממש. וכמו שכתוב: "חי ה' אשר עמדתי לפניו". בחינת עמידה, היא ביטול באור אין סוף ברוך הוא ממש.  ובחינת "ובכל נפשך", היינו שגם בחינת נפש הבהמית היה בבחינת אתכפייא ואתהפכא כו'. שמסירת נפש זו אינה באחד אלא בבחינת "ברוך שם כבוד מלכותו כו'".

והענין. כי הנה נודע שבחינת ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין הכל נקרא בחינת "שמי" בלבד. וכמאמר: "מלך משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול". "ועדי עד" פירושו, כל העליות ש"מעולם עד עולם" בעילוי אחר עילוי, עולם הבא, וגן עדן העליון, וימות המשיח, ותחיית המתים, וכמה רבוא רבבות עולמות והיכלות המבואר בזוהר. 

ובאמת יש הרבה יותר עד אין קץ. וכמו שכתוב: "ולגדודיו אין מספר". ו"גדודיו", הן מלאכים, שהן בחינת חיצונית העולמות. ומכל שכן נשמות, שהן פנימית עולמות - אין זה אלא בבחינת שמו, "שם כבוד מלכותו". כמשל התפשטות המלך במדינה, שרק שמו הולך בכל מדינות מלכותו, ולא עצמותו ומהותו. כך כביכול, התפשטות החיות הנמשך מאור אין סוף ברוך הוא, להחיות כל הברואים ונפש כל חי, אין התפשטות והמשכה זו רק בבחינת שם, שהוא רק זיו והארה בבחינת התפשטות בלבד, ונקרא אור אין סוף.

אבל עצמות אין סוף ברוך הוא ממש, הוא רם ונשא. כי: "אני ה' לא שניתי" כתיב. ואין ערוך אליו יתברך אפילו כערך טפה מים אוקינוס כו'.

והנה הנשמה ונפש האלקית, מחמת שהיא בבחינת פנימית העולמות, היא בטלה ונכללת ביחוד עליון ברוך הוא, לגבי אור אין סוף ברוך הוא ממש. מחמת ששורה ומאיר עליה אור אין סוף ברוך הוא, ומשכלת ומתבוננת ברוממותו יתברך, איך שאין להעריך אליו, ו"אני ה' לא שניתי כו'".

אבל בהשתלשלות וירידת המדרגות, עד סוף המדרגות תחתונות דנפש הבהמית המלובשת בגוף הגשמי ממש, הנה הגשמי הוא מסך מבדיל ומפריד היחוד עליון, מחמת שנראה לעיני בשר ליש ודבר נפרד.

ומכל מקום על ידי ירידת הנשמה ונפש אלקית, שלא ירדה בשביל עצמה, שהרי גם קודם ירידתה היתה בבחינת: "אשר עמדתי כו'". אלא הירידה היא צורך עלייה, נפש הבהמית היא. להאיר לה, הארה מיחוד עליון ברוך הוא, שתוכל גם היא לעלות וליכלל באור אין סוף ברוך הוא.

והארה והמשכה זו היא מבחינת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". דהיינו על ידי התבוננות, שכל מה שנראה ליש ונפרד, אין זה אלא בחינת, "זיו", ו"שם כבוד מלכותו". ואי לזאת, יהיה היש בטל כמו זיו השמש בשמש כו'. וכמו שכתוב במקום אחר.

והנה בעליית נפש הבהמית להתכלל באור אין סוף ברוך הוא - גדול מאד ורב כחה. שהיא בחינת בעל תשובה: "דמשכין בחילא יתיר". כי נפש הבהמית נלקחה מחיות הקודש שבמרכבה. ו"החיות נושאות את הכסא, ודמות כמראה אדם עליו מלמעלה". "וברעש גדול מתנשאים".

וזה היה ענין דם התמיד: "צפונה לפני הוי"ה". שהקרבנות היו בנפש הבהמה, להעלותה לשרשה, שנלקחה מבחינת "פני שור" שבמרכבה. והתמיד היה מקדשי קדשים, ששחיטתן בצפון, בחי' גבורה, שמהשמאל, בחינת רעש גדול.

וגם: "צפונה", "צפון ה'". דהיינו, בחינת ה' אחרונה של שם הוי"ה, שהוא בחינת העלם וצמצום אין סוף ברוך הוא, שמחמת זה היה הרעש.

וזהו: "צפונה לפני הוי"ה". שמבחינת "צפונה", שהוא בחינת רעש גדול, מתנשאים ונושאים את הכסא, דמות כמראה אדם, למעלה מבחינת אדם. לפי ששרשם מעולם התהו: "לפני מלך מלך לבני ישראל".

והנה "הוי"ה", יו"ד חכמה כו', בחי' אדם. מה שאין כן "ברעש גדול מתנשאים" למעלה מבחינת אדם. וזהו: "לפני הוי"ה", מקור בחינת הוי"ה, שמשם נמשך להיות התהוות בחינת הוי"ה.

והנה, כמו שדם התמיד היו מקריבים מנפש הבהמה ממש, כך התפלה במקום הקרבנות, היא בעליות והתכללות נפש הבהמית שבאדם, שהיא גם כן ברעש גדול, בחינת רשפי אש והתלהבות, בתשוקה וצמאון כו'. וזהו: "אדם ובהמה תושיע הוי"ה", בחינת בהמה שבאדם תושיע, להיות בה גם כן המשכת בחינת הוי"ה.

וצמאון זה ותשוקה זאת, היא בחינת "בכל לבבך". שבלב יש ב' חללים, חלל הימני מלא אויר ורוח. וחלל השמאלי, מלא דם. שה"דם הוא הנפש", רביעית דם שהנפש תלוי בו, משכנו בלב, ששם יסוד האש והחום הטבעי. כנודע, שכנפי הריאה מנשבים על הלב לקררו מחמימות, ושם הוא משכן התשוקה וצמאון האלקי, להעלות ולהתכלל באור אין סוף ברוך הוא:

והנה אחרי בחינת ההעלאה והתכללות זו: "רוח אייתי רוח ואמשיך רוח", להמשיך אור אין סוף ברוך הוא למטה, "כמים הפנים". כשם שמבטל את עצמו מיש לאין, כך נמשך מלמעלה מאין ליש, שתהא השראת אור אין סוף ברוך הוא ממש, למטה כמו למעלה. "ובכל נפשך" בכל כחות הנפש, מחשבה דבור ומעשה. וגם כל נפש כלולה מנפש רוח נשמה. ועיקר הנפש היא המשכלת, כל חד לפום שעורא דיליה. יש מארי מקרא. ויש מארי משנה ותלמוד.

וזהו ענין הדלקת הנרות. אלא שבין הערבים מדליק כל ז' הנרות. ובבקר, בשעת הטבת שתי נרות, היה מדליק נר הששי אחר הטבתו, ואח"כ מדליק נר הז'. והוא כענין, "ותורה אור", להיות מאיר אור התורה בכל נפשך, נפש השכלית.

ומזה בא לבחינת "ובכל מאדך", בכל ממונך. היא בחי' הצדקה, שהיא סתם מצוה מעשיית. כנודע שהמצות שהן בעשייה גשמי' הן בבחי' קטרת הנעשה מסממנים, שאין בהם טעם ואינם ממין מאכל.

ומהם נעשה בחינת ריח, העולה למעלה לחזק את המוח, ולהשיב את הנפש. שראשית גילוי כלליות הנפש, הוא במוחין שבראש. ופעולות הריח היא, שלא תהיה הנפש בבחינת הסתלקות מן המוחין, רק שתשוב ותתגלה מהעלם אל הגילוי.

וכך הוא ענין המצות. וכללותן היא מצות הצדקה. שעליה נאמר: "וצדקה תרומם גוי". שמתרוממת ועולה למעלה מעלה.

וכתיב: "וילבש צדקה כשריון, וכובע ישועה בראשו". שריון הוא מקשקשים רבים. וכך הנה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול, להיות בחינת שריון, שהוא מגן לכל החוסים בו. וכך הצדקה נעשה בחינת מגן ומחסה, שלא יהיה יניקת הקליפה וסטרא אחרא. ונעשה בחינת "כובע ישועה בראשו":

וביאור ענין זה. הנה כתיב: "עטרת תפארת שיבה, בדרך צדקה תמצא". שמבחינת צדקה, נעשה בחינת "עטרת תפארת שיבה", היא בחינת הדרת פנים. "יאר ה' פניו כו'", בחינת פנימיות, היא בחינת תעלומות לב ופנימית הלב, שמתאחדת עם המוח בבחינת "תרין ריעין דלא מתפרשין".

כי חיצוניות הלב, אינה מתאחדת עם המוח. שהמוח ברשותו, להשכיל ולהתבונן, בגדולת אין סוף ברוך הוא. ואף על פי כן חיצוניות הלב, אינה ברשותו. אבל פנימית הלב, היא מתאחדת ממש עם המוח. ומחמת הצדקה, נעשה בחינת ריח המשיב את הנפש, ומאיר גילוי המוח, להתאחד בפנימית הלב.

וזהו: "שמן וקטורת ישמח לב". זה הקב"ה, דכתיב "צור לבבי". דכמו שהלב ממשיך חיות לכל האיברים, כך הנה כתיב, "ואתה מחיה את כלם". ושמחת הלב, היינו בחינת, גילוי פנימיות.

דהיינו בחינת פנימית אור אין סוף ברוך הוא אין ערוך אליו כו'. ועל ידי הצדקה, שהוא בחינת בטול היש לאין, שנותן חיי נפשו, מיגיעו, נמשך מלמעלה, המשכה ליש מאין ממש, הוא בחינת פנימית אור אין סוף ברוך הוא ממש.

וזו היא בחינת "עושים רצונו של מקום". כי הנה "רצון" הוא בבחינת שינוי. ו"אני הוי"ה לא שניתי" כתיב. אלא "ישראל עושים רצונו של מקום", להיות התפשטות רצונו יתברך, בבחינת מקום. שהן הן המצות, שהן רצונו יתברך המלובשות בעשייה גשמית, בבחינת מקום וזמן.

ותרי"ג מצות דאורייתא, וז' דרבנן, הם תר"ך עמודי אור. כמו עמוד המחבר מעלה ומטה, להיות אור אין סוף שבבחינת פנימית, שלמעלה מעלה מגדר עלמין, שורה ומתלבש, בבחינת רצון, בתרי"ג מצות דאורייתא, וז' דרבנן, המלובשות בגשמיות.

ולכך נקרא מעשה הצדקה, "כובע ישועה". כי "ישועה" מלשון "וישע ה' אל הבל כו'". שפונה אל תפלתו, דהיינו שגורם להיות הקדוש ברוך הוא, פונה בעצמו ובכבודו, להמשיך גילוי עצמותו ומהותו ממש.

וגילוי זה, מתחלק לש"ע נהורין, והוא מקור ה"תפארת שיבה", בחי' "הדרת פנים". כדכתיב גבי כהנים, "ומגבעות תעשה להם לכבוד ולתפארת". שהמגבעות, שהם בחינת ה"כובע ישועה", נמשך להיות בחינת "תפארת שיבה", ו"הדרת פנים".

וזהו, "עטרת תפארת שיבה", וכל זה "בדרך צדקה תמצא".

כי מבחינת צדקה נעשה בחינת "כובע ישועה", להמשיך בחינת "הדרת פנים", "יאר ה' פניו", בחינת פנימיות, כנזכר לעיל.

ואחר כך בחינת איברים.

שבקרבנות היו שני דברים, דם וחלב.

והדם קודם לנרות וקטורת, היא בחינת "בכל לבבך".

והאיברים, שהן החלב, היה אחר הנרות והקטרת.

והענין, כי החלב הוא בחינת התענוג, כמו שאנו רואים, שמי שהוא בעל תענוג, יש לו רבוי חלב.

והיינו, להיות "כל חלב להוי"ה", שיתענג "על ה', בשמחה ובטוב לבב, מרוב כל".

ולא יהיה לו תענוג אחר כלל.

ועל ידי זה "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך כו'".

ו"אנכי" ממש "מצוך כו'".

שעל ידי זה, יהיה בעיניו מתיקות התורה כו':

ומעתה נבא לבאר ענין חנוכה מה שמברכין להדליק נר חנוכה. ומה ענין חנוכת המזבח וחנוכת הבית. הנה כתיב חנוך לנער ע"פ דרכו. שהוא כשרוצים ללמדו. והרי הוא רחוק מזה צריך לחנכו. והחינוך הוא במתנות רבות שנותנים לו. אך הנה כתיב נער הייתי שרו ש"ע אמרו שהחיות המתפשט בכל העולמות לכל חד לפום שיעורא דיליה הוא בבחי' נער. וכמ"ש והוא נער את בני בלהה כו'. שם הקטנה רחל. ה' קטנה בחי' מל' ה' אחרונה של שם הוי"ה להיות ומלכותו בכל משלה. להוות הנבראים מאין ליש הוא בבחי' קטנה לפי שהיא בבחי' גבולים ומצרים. ולגבי א"ס ב"ה שכשמו כן הוא אין לו סוף כו' נק' כל כללות החיות בשם קטנות שאין ערוך אליו ית'. ולכן כתיב מי יקום יעקב כי קטן הוא. כי יעקב מבריח מן הקצה אל הקצה ומאחר שיש קצה בראש וקצה בסוף הרי יש לו בחי' גבול וה"ז בבחי' קטן לגבי א"ס ב"ה. וכדי להמשיך אוא"ס ב"ה ממש בקרבנות דם התמיד ונרות וקטרת ואברים היה המזבח קטן מהכיל ולכן התנדבו הנשיאים לחנוכת המזבח רבוי מתנות לחנך את המזבח והיה מתנתם מרובה מזה שהקריבו עליו בכ"י את הכבש אחד כו' שהקריבו משל צבור של כל ישראל. והנשיאים לפי שהיו במעלה יותר משאר כללות ישראל נתנו לחנוכת המזבחל,א מתנה מרובה קערות כסף ופרים וכבשים ועתודים כדי שיהיה כח בקרבנות של ישראל להמשיך אור דבר יום ביומו בקרבנות של כל יום ויום. וכך היה ענין הנרות דחנוכה בימי חשמונאי שהיונים לא בקשו לשלוח ידם רק להשכיחם תורתך ולהעבירם כו' וכמארז"ל (בב"ר פ' ט"ז ופ' מ"ד) שאמרו כתבו לכם על קרן השור כו'. ופי' לפי שכל העובדי כוכבים יש להם נה"ב מפני שור אלא שהם מקבלים מבחי' הפסולת והשמרי' בחי' קרנים וטלפים שמרים ופסולת שאין עולים ונכללי' בקדוש' פני שור שבמרכב' שנושאות את הכסא ודמות אדם שעליו מלמעלה שכח זה רק בהנפש אלקית שהוא מבחי' אדם שעל הכסא. והנה"ב היא מבחי' אדם שבחיות שבמרכבה ודמות אחד לארבעתן. ודמות פניהם פני אדם. ולכן יש להם כח להמשיך אור א"ס ב"ה ממש. והיונים נתקנאו בישראל ורצו שגם ישראל יכתבו על קרן השור שיקבלו מבחי' קרנים וטלפים כנ"ל שלא ליכלל בקדושת אדם העליון. וזהו שאין לכם חלק כו'. והישראל היו חלשים ומעטים בזמן ההוא ואעפ"כ מסרו נפשם על קדוש השם ובכח מס"נ הי' להם כח להמשיך אור התורה מחדש והמשכ' זו היא בבחי' חנוכה בחי' מתנה מרובה המשכת כובע ישועה להיות עטרת תפארת שיבה כו': וזהו ענין הלל והודאה כי הלל הוא ל' שבח וגם לשון בהילו נרו כו'. הארה בבחי' גילוי וזה נמשך מזה כי מחמת השבח שמשבחים את האדם במעלות ומדות שיש בו מעוררים את המעלות ומדות שבו לצאת מהעלם לגילוי. וזהו הללויה שיצא שם י"ה מהעלם לגילוי להיות בחי' יו"ד חכמה כו' מלמעלה מן החכמה כי חכמה כ"ח מ"ה בגימטריא אדם והמשכת בחי' אדם שעל הכסא הוא מבחי' שלמעלה מעלה מבחי' אדם הוא בחי' אור א"ס ב"ה ממש ועי"ז נעשה בחי' שם י"ה תרין ריעין דלא מתפרשין ואח"כ הללו את שם ה' להיות המשכת חכמה במדות שתהיינה גם המדות בבחי' בטול לך ה' הגדולה כו'. אך כ"ז ההילול והשבח להמשיך מההעלם לגילוי הוא ע"י עבדי ה' שהם בבחי' עבדים שמקבלים עליהם עומ"ש בבחי' שום תשים כו' וכמ"ש במ"א שבחי' הלל והשבח הזה והמשכה זו היא בחי' מאה ברכות שחייב אדם לברך בכל יום שהוא בחי' הברכה והמשכה מהעלם אל הגילוי. וזהו יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם. מעתה מהתחל' הזמן שהוא בבחי' מלכותו ית' שאז שייך ל' זמן מלך מלך כו' כמ"ש במ"א ועד עולם היינו שיומשך ויתפשט עד סוף כל המדרגות שיהי' גילוי אלקות כו'. וכ"ז בחי' הלל והללויה להמשיך מההעלם אל הגילוי. אבל בחי' הודאה הוא בחי' שוב שצ"ל רצוא ושוב ולמעלה נק' מטי ולא מטי שבאמת אין אא"ס ב"ה בגילוי ממש בזה"ז כ"א לע"ל ונגלה כבוד הוי"ה כי עין בעין כו' משא"כ עכשיו אין הגילוי רק בבחי' קול דודי דופק אני ישנה ולבי ער כו' ומשחרב בהמ"ק אין להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה כו' ונמשך מזה בחי' הודאה ובטול לאור א"ס ב"ה הנמשך בתורתו ועבודתו. ודברי אשר שמתי בפיך. ואשים דברי בפיך. אני המשנה המדברת בפיך כו':