ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עומד על היאור.
הנה כתיב, (רות ד) "וזאת לפנים בישראל".
ואין, "זאת", אלא תורה.[1]
כי הנה, "זאת התורה", ישנה בבחינת פנימיות של כל נפש מישראל.[2]
כי יש לכל נפש בחי' פנימיות ובחי' חיצוניות, דהיינו בחי' סתים וגליא.
שכמו שקוב"ה סתים וגליא. כך אורייתא, וכך ישראל כו'.
ובחי' סתים, היינו בחי' פנימיות. חב"ד שבנפשו האלקית, שאינו מושג ונראה לעין.
ובחי' גליא, הוא בחינת חיצוניות שבו. שהוא בחי' אהבה ויראה כו'.
ולכן כמו שיש טנת"א[3] בתורה, כך יש בחי' אלו בנפש האלקית כדלקמן.
והנה כמו שיש פרעה בקליפה, כך יש בקדושת נפש האלקית.
כמ"ש בזהר ויגש, "דאתפריעו ואתגלו נהורין" כו'.
כי, "זה לעומת זה" כו'.
שבהשתלשלות מבחי' פרעה שבקדושה, למטה מטה, נמשך בחינת פרעה התחתון, שאמר, "לא ידעתי את ה'".
שהוא בחינת השכחה, המשתלשלת מבחי' עלמא דאתגלייא, פרעה שבקדושה.
כמ"ש, "רגליה יורדות מות".
אבל בסמוי מן העין, עלמא דאתכסייא, הברכה מצוייה ממקור הברכות.
כמ"ש, (משלי יא) "ואת צנועים חכמה".
מקום הזכרון, כמ"ש, "ולזכרון בין עיניך".
והנה לא שייך לומר, "דאתגלו" כו' אלא מתוך מכסה שהיה עליהם בתחלה.
דהנה כתיב, "מי יעלה לנו השמימה". ראשי תיבות "מילה". וסופי תיבות "הוי"ה".
שבכדי שיאיר עלינו אור ה' בהתגלות, ולא בציור אותיות לבד, כי אם בעומק המחשבה, בהתבוננות מהות ועצמות "אני ה' לא שניתי", שיקבע במוחו ולבו.
שהוא בחינת "מי יעלה לנו השמימה", שהוא בחי' השגת אלקות,
צריך מתחלה בחי' מילה.
כי יש למעלה בחינת, "עונותיכם מבדילים". וצריך להסיר המונעים.
וכן למטה בנפש האדם, הנה כתיב, "ומלתם את ערלת לבבכם".
אך אחרי כריתות הערלה, יש עוד בחי', פריעה. שהוא עור דק המכסה וחופף.
והוא בחי' תאוות גשמיים שמקליפת נוגה, שהוא לדברים של היתר, המכסים ומסתירים אור ה'.
וכן, אפי' בכדי שיתגלה עליו בחי' מרכבה, "פני אריה, פני שור" כו', שהוא בחי' אהבה ויראה טבעיים.[4]
הנה כתיב, (יחזקאל א) "וארא כו' ומתוכה כעין החשמל" כו'. חש מל, ומתוכה דמות ד' חיות כו'.
והעצה היעוצה לזה, הוא מה שאומרים, "ונפשי כעפר לכל תהיה".
כי "פרעה", אותיות העפ"ר.
שעל ידי זה יוכל להיות בבחינת פרעה. שיפרע ויגלה המכסה אשר עליו.
וכמ"ש, (במדבר ה) "ופרע את ראש האשה".
דכנסת ישראל נקרא, "אשה יראת ה'".
וצריך לגלות אוצר של יראת שמים, על ידי, שמשים נפשו כעפר לכל.
ועל ידי זה יקרע המסך שעליו. שהוא נמשך מבחינת גסות הרוח.
שמחמת גסות רוחו, שמחשיב את עצמו ליש ודבר בפני עצמו, הוא מתאוה תאוה. וחפץ הוא, שימלא רצונו דוקא. וצריך הוא לבטש גסות רוחו.
ועל דבר זה הוא יסורי עולם הזה הבאים לאדם.
כי לא מחמת עונש, אינו ראוי לישב בשלות עולם הזה.
שהרי מצינו בנבוכדנצר, (סנהדרין צו. ע"ש וע' ילקוט), בשביל שהלך ג' פסיעות לכבוד השם יתברך, פסקו לו מלוכה על כל העולם, ולזרעו אחריו, עד ג' דורות.
ואין לך אדם מישראל, שלא כיבד המקום בכך. וכל טוב עולם הזה כדאי הוא לו.
אלא היסורים באים לבטש את האדם. להכניעו ולהשפיל גסות רוחו.
וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, (ברכות ז) "טובה מרדות א'" כו'.
שכשעיניו רואות שיסורים באים עליו, נשפל דעתו, ונעשה נכנע.
והוא יקר בעיני ה', להיות על ידי זה בחינת התגלות בחינת פרעה מן העפר.
והנה בתורה יש בחי' טנת"א.[5]
ובחי' טעמים שבתורה, שבע"פ,[6] הוא כמ"ש, (תהלים מב) "ובלילה שירה עמי".
שבחי' השירה והטעמים, שהם בחי' הניגון, הוא "עמי".
וביאור הענין הוא, כמ"ש, (תהלים קיט) "זמירות היו לי חקיך בבית מגורי".
ולהבין זה, איך הם זמירות?
וגם למה נענש דוד, על שקרא לד"ת זמירות?
הנה אמרו, (גטין ז) "השכם והערב עליהם לבהמ"ד, והם כלים מאליהן".
והענין הוא, דכתיב, (תהלים מ) "רבות עשית אתה ה' אלהי, נפלאותיך ומחשבותיך אלינו, אין ערוך אליך, אגידה ואדברה, עצמו מספר":
וביאור הכתוב: "רבות עשית".
פירוש "רבות", כל דבר שהוא רב ועצום. דהיינו עולמות עליונים הגדולות ונוראות - "עשית". בבחינת עשיה גשמית.
שנשתלשלו מעילה לעלול, במדרגות רבות ושונות, כמו שאמר בפסוק, "אגידה ואדברה עצמו מספר", עד שנתהוו בבחי' עשיה גשמית.
וכמ"ש, (שם קלה) "למה יאמרו, איה אלקיהם". שהוא בבחי' אי"ה.
שהוא מובדל ומכוסה ורחוק מהם. כמ"ש, "רם על" כו'.
ולא ידעו ולא יבינו, "כי כל אשר חפץ ה' עשה", שנשתלשל חפץ ה' כל כך, עד שהוא בעשיה גשמית.
וכל כך למה?
כדי שיהיה, "הוי"ה אלהי". אלוה שלי. על ידי "כי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו".
כי, "אורייתא מחכמה נפקת".
פירוש, עיקר התגלותה הוא מחכמה.
אבל באמת, הוא רצונו של מקום. והוא ורצונו אחד.
וזהו, "נפלאותיך", מה שהוא מופלא ומובדל ומכוסה, שאין בו השגה כלל, פלא עליון.
"ומחשבותיך", הוא בחי' חכמה עילאה.
נמשך אלינו על ידי התורה.
"אין ערוך אליך, אגידה ואדברה, עצמו מספר".
כי להיות השתלשלות וירידה גדולה כל כך, מבחינה גבוה ונעלה מאד, עד בחינת מטה מאד, הוצרך להיות כמה מיני עולמות, אין מספר. מינים ממינים שונים.
וכמ"ש, (איוב כה) "היש מספר לגדודיו?".
וכתיב, (דניאל ז) "אלף אלפין ישמשונה ורבו רבבן" כו'.
והוא מספר גדוד והיכל אחד, והיכלות אין מספר.
ואף על פי כן, כולם אין ערוך אליך.
שאפילו בחינה הגבוה מאד, שהוא שרש התחלות התהוות, מכל מקום לגבי מהותו ועצמותו יתברך אין לו ערך כלל, שאינו מערכו, ולא ממהותו כלל.
מאחר שהוא בבחי' נברא או נאצל, ויש לו התחלת גבול.
מה שאין כן בבורא יתברך, דכולא קמיה כלא ממש חשיב, ואצלו נחשב הכל כאין.
בחינה הראשונה ובחינה אחרונה שבמדרגה תחתונה, הכל שוה אצלו.
ואף על פי כן, להיות השתלשלות העולמות וירידת המדרגות, הוצרך להיות מדרגות, "עצמו מספר". שלא יבטלו העולמות ממציאותן.
וכל זה הוא בשביל שיהיה, "הוי"ה אלקי, ונפלאותיך ומחשבותיך אלינו" כנ"ל:
והנה קודם מ"ת, היו עליונים ותחתונים, "ניזונים בחסדו של הקב"ה".
דהיינו, שהיה מזון עולמות, עליונים ותחתונים, וחיותם, נמשך ממקורם וראשיתם, מלמעלה למטה, בנדבה, וחסד פשוט, באתערותא דלעילא לבד.
אבל אחר מ"ת, הנה קיום חיות העולמות הוא ע"י מעשה התחתונים, בתורה ומצות ממטה למעלה.
וכמו למשל ארץ הלזו הגשמית, שמצמחת כל מיני תענוגים. והם, מזון האדם, וקיום חיותו.
וגם כשאדם אוכל מבעל חי - הנה עיקר גידולו וחיותו של הבעל חי, ממה שאוכל מן הארץ.
נמצא, שכל מזון וחיות האדם, הוא ע"י בירור. שנבחר הטוב הגנוז מן הארץ.
כך על דרך משל, הנה מזון עולמות עליונים, הוא ממה שמקבלים חיותם מן התורה, שבעולם הזה השפל.
והנה כתיב, (משלי ד) "סלסלה ותרוממך".
כאדם שמסלסל בשערו, שיהיה כל נימא בפני עצמה, כך הוא בכל פרטי הלכות אין מספר, שיהיה בזה הענין הדין כך, ובזה הענין יהיה הדין כך, נמשך מחכמה עילאה מבחינת, "נפלאותיך ומחשבותיך" הנ"ל.
וז"ש דוד המלך ע"ה, (תהלים צב) "מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך".
פי' "גדלו", על דרך שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, "במקום שאתה מוצא גדולתו, שם אתה מוצא ענותנותו".
כי לא שייך לפניו ית' בחי' גדולה, מאחר, "כי גדול ה' ומהולל מאד, ולגדולתו אין חקר".
ואינו בבחי' ערך ומדה ומקום כלל, שיפול עליו לשון גדולה.
אלא, לשון "גדולה", הוא ענותנותו.
שנתלבש בבחי' ומדת גדולה. להתפשט ולהתלבש תוך עלמין להחיותם.
וזהו, "מה גדלו מעשיך ה'?"
כי מה שנמשך ונתפשט למטה, דרך פרטי הלכה אחת, הוא הוא מזון, וקיום חיות, כל העולמות עליונים ותחתונים.
וכל העולמות עליונים, הם כלא ממש, נגד מה שנמשך מפרטי הלכה אחת. שהיא, מקור חיותם וקיומם.
כי כל הלכה היא המשכת והתפשטות אור מרצון העליון ב"ה, וחכמה עילאה.
שהן מקור החיות לכל העולמות.
ואם כך הוא בענין גדולת מעשיו, אם כן על אחת כמה וכמה "מאד עמקו מחשבותיך".
שהיא בחינה למעלה מעלה, מבחי' עלמין, אלא מקיף וסובב עליהם, ואינו מתלבש בתוכם.
ומזה יתבונן המשכיל, להיות בתורת ה' חפצו, להיות שש ועלז בה.
כמ"ש, (משלי ח) "וכל חפצים לא ישוו בה".
שאפילו חפצים העליונים, שהוא כענין שכתוב, "כל אשר חפץ הוי"ה עשה, בשמים ובארץ".
ו"שמים", הם העולמות העליונים.
ו"לא ישוו בה", שכולם הם כלא ממש, בערך הלכה אחת, שהיא מבחי', "נפלאותיך ומחשבותיך" הנ"ל.
וכמ"ש באדרא, שההלכות הן בחי' הנימין ושערות של מעלה, וכל נימא, להיט לעלמין סתימין כו'.
וכמ"ש בע"ח, שכל הנימין ושערות, הם מבירור רפ"ח ניצוצים, כו'.
ותכלית הבירור הוא בעולם הזה, כו'.
וזהו, "זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי".
שהיה שש ושמח בהם, עד שהיו לו כמו זמירות ותענוגים.
אלא שנענש על שקראם זמירות.
ולא על שלמד בענין זה, אלא על ששיבחם בזו המעלה לחוד. שהוא מקור וחיות כל העולמות.
שבאמת הוא גבוה למעלה מעלה מבחי' קיום וחיות כל העולמות.
וכמ"ש, (שם) "ואהיה אצלו אמון, ואהיה שעשועים יום יום".
ופי' במדרש, (ב"ר פ"א) "אמון"' מופלא. שהוא מבחי' פלא העליון. בחינת, "נפלאותיך ומחשבותיך".
וזהו, "יום יום", נגד ב' בחינות, שהם, "נפלאותיך ומחשבותיך".
וזהו, "ואהיה שעשועים", שהיא שעשועים של הקב"ה, כביכול, בכבודו ובעצמו.
ולמשל, כמו שאדם משתעשע בחכמתו, כשאומר דבר חכמה.
כן, ויותר מכן לאין קץ ותכלית, באלף אלפים הבדלות, הקב"ה, משתעשע בחכמתו העליונה. שאינה יכולה להתלבש תוך עלמין כלל.
אלא שדוד המלך ע"ה היה צריך לפי שעה. "בבית מגורי", שהיו שונאין לו.
ואין דינים נמתקין אלא בשרשן. דהיינו בשרש התהוות העולמות. כשנתהווה ונמשך מאין המוחלט.
להתענג, ולשמוח בחלקו, אשר הוא ממשיך בתורתו, לקיום וחיות העולמות.
שעי"ז, ממילא יתבטלו כל המונעים. מאחר שמקבלים חיותם ממנה, והם בטלים לגבה.
וכשממשיך אורה למטה, "תפול עליהם אימתה ופחד". והיו כלא היו.
וזו היא העצה שיעצו חז"ל: "השכם והערב עליהם".
דהיינו, שיהא בבחי': "עליהם", מעלה מעלה וגבוה מהם. דהיינו בבחי' עסק התורה, שהיא גבוה ונעלה מאד שהיא מקור חיותם. ולכן הם כלים ומתבטלין מאליה,ן וממילא נדחים.
"והערב עליהם", היינו בבחי': "נפשי כעפר לכל תהי'", לידום וליסבול. כנ"ל, שיהיה כעפר וארץ שממנה יצא לחם, וכל ההשפעות ממטה למעלה, אחר מ"ת כנ"ל. דהיינו, כשנברר הטוב מן הרע וכו'. ואזי ממילא יפול הרע ויבוטל. כמ"ש: (ישעיה מא) "יהיו כאין ויאבדו אנשי ריבך", כי אין להם חיות עוד.
אבל באמת אין זו לבדה מעלת ושבח התורה, כ"א כמ"ש: "ובלילה שירה עמי". "שירו" קרי. דהיינו שעשועים של הקב"ה. כמ"ש: "ואהיה אצלו כו' שעשועים" זה יהיה "עמי". וכמ"ש: (תהלים קמט) "ישמח ישראל בעושיו".
והנה ע"י בחי' שמחה ותענוג הזה בתורת ה', יסיר כל מונע מבית ומבחוץ, ואין רע יורד מלמעלה כלל. משא"כ כשאין לו בחי' השעשועים הנ"ל, עליו נאמר: "ויהי מקץ שנתים ימים", פי' שבחי' שנתים ימים, שהם בחי' יום יום, בחי' השעשועים הנ"ל, הם אצלו בקץ ותכלית. כלומר, שאין לו בחי' הנ"ל בעסק התורה, ואז: "ופרעה חולם".
פי', אע"פ שיש לו בחי' פרעה, שהוא בחי' התגלות אלקות ע"י התפלה, אעפ"כ אינו בבחי' טעמים, שהם בחי' הנגון ושעשועים הנ"ל, כ"א בבחי' נקודה ברישי אתוון. כי הנפש מלאה אותיות, ואור ה' שמאיר בה הוא בחי' נקודה קטנה בראשו לבד, שמתנוצץ בשכלו הארת והמשכת אלקות. אבל אינה מלובשת בתוכו כ"א בבחי' מקיף עליו:
"והנה עומד על היאור": שממנו ג"כ נמשך בחי' המשכה לשבע פרות הטובות שהם ז' מדות אהבה ויראה וכו' הטבעיי', שיהיה אחר התפלה מחמת זה בסור מרע ועשה טוב.
אך אחר זה: "הנה שבע פרות אחרות כו'. ותאכלנה כו' ולא נודע כו'". שבערך זמן רב אחר התפלה יוכל להתעורר מדות ותאוות גשמיות ומשכחות לגמרי את מדות הטובות אהוי"ר כו' שבשעת התפלה.
משא"כ בבחי' הטעמים שהם בחי' שירה וזמרה הנ"ל. ע"ז אמרו: (ע"ז ג) "כל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום, שנאמר: יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי". שחוט של חסד ואהבה עליונה באה עליו מלמעלה, אהבה חדשה יותר מכדי טבעו של נפש אלקות - לדבקה בו ית' בחי' אהבה בתענוגים.
ומשם נמשך יאור והמשכה לבחי' נקודה ברישי אתוון, שהיאור הוא עומד על החולם וממשיך עליו הארה רבה ועצומה, שלא יהיו פרות הרעות כלל, כי אין רע יורד מלמעלה כו':