רני ושמחי בת ציון כו'.[1]
להבין למה נק' כנס"י בשם בת? כמו: "בת ציון", "בת ירושלים"?
הנה איתא במדרש: "משל למלך כו' לא זז מחבבה עד שקראה בתי. כמ"ש: "שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך ויתאו המלך יפיך כו'"
(ופי': "יפיך", הוא כמו בחי' רעיתי יפתי).
לא זז מחבבה עד שקראה: "אחותי". וכמ"ש: "אחותי רעיתי".
לא זז מחבבה עד שקראה: "אמי". וכמ"ש: "צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו כו'" וכתיב: "הקשיבו אלי עמי ולאומי אלי האזינו" ולאמי כתיב":
והנה להבין ענין ג' בחי' אלו בעבודת ה'. שיש ג' מדרגות בישראל שע"ש כך נקראו בבחי' הללו.
וצריך להבין מ"ש: "נר הוי"ה נשמת אדם", שהנשמה קרויה נרה של שם הוי"ה. והרי פעם אמר הכתוב: "כי אתה נרי ה'", שהוא ית' נק' נר של נש"י?
והענין. כי הנה כתיב: "כל הנשמה תהלל יה". פי': "תהלל", מלשון: בהלו נרו כו'" לשון הארה.
וביאור הדבר. כי הנה כתיב: "אני ה' לא שניתי", "ואתה הוא קודם שנבה"ע ואתה הוא כו'".
ואינו כדמיון הנשמה שמתפעלת ומקבלת שינויים ממקרי הגוף לפי שמלובשת ממש בתוך לבושי הגוף בג' לבושיה, שהם מחשבה דבור ומעשה. שמחשבתו של האדם מלבשת את הנשמה ומקיפה מכל צד וממשיכה להטותה אל כל אשר תחפוץ, ששם תהא משכן הנשמה והשראתה. וכן בדבור ומעשה.
משא"כ אצלו ית' כתיב: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם". שאינו מקבל שום שינוי ח"ו מבריאת העולמות. וכמו שהיה הוא לבדו קודם שנבה"ע כך הוא לבדו אחר שנבה"ע. שאין העולמות תופסים מקום אצלו ית' כלל.
והגם שהוא מחי' את כולם, וצופה ומביט עד סוף כל הדורות בהשגחה פרטית על כל דרכי איש ועלילות מצעדי גבר. וכמ"ש: "עיניך פקוחות על כל דרכי כו'".
אין זה אלא כמאמר: "לפניך נגלו כל תעלומות". "הכל גלוי וידוע לפניך". פי' הכל גלוי וידוע: שהם נעשים בבחי' גילוי וידיעה לפניו, אבל לא שייך עליו לומר שיודע בהם כידיעת האדם, שידיעתו מלבשתו ומקפתו.
שהוא ית' רם ונשא מזה רבבות מדרגות עד אין קץ, והוא קדוש ומובדל. וג"פ: "קדוש ק"ק", עד שהוי"ה צבאות, להוות עולמות מלאכים ונשמות:
וביאור ענין ג"פ קדוש הוא, כי הנה ב' ההי"ן שבשם הוי"ה. ה' הראשונה בחי' מחשבה. וה' השניה בחי' דבור.
והנה בחי' דבור הוא מקור התהוות העולמות מלאכים ונשמות. וכמ"ש: בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם:.
וג' אותיות הראשונות הם ג"פ קדוש, שהוא השתלשלות מעילה לעילה כו', עד שיהיה בחי' ה' אחרונה בחי' דבור.
כי כדי להיות ה' ראשונה בחי' מחשבה והתפשטות החיות והתהוות איזו הארה צ"ל תחלה בחי' יו"ד שהוא צמצום. שמא"ס ב"ה בעצמו לא היו העולמות יכולים לקבל הארה כלל, ולא הי' יכול להתהוות יש מאין כלל, אלא ע"י צמצום.
וכמאמר: "מכלכל חיים בחסד". ופי' מכלכל, מלשון כלי תוך כלי. שלהיות חיים להחיות העולמות צ"ל צמצום בבחי' כלי תוך כלי, כי הוא ית' חיי החיים כו':
והנה כתיב: "כי ביה ה' צור עולמים". ביו"ד נברא העוה"ב.
פי', העוה"ב' הוא תענוג הנשמות שנהנין מזיו השכינה כו'. והתגלות תענוג זה הוא ע"י צמצום אא"ס ב"ה שהוא בחי' יו"ד. כי מאא"ס ב"ה בעצמו ובכבודו כביכול, לא היו הנשמות יכולים לקבל, מאחר שהם בבחי' נברא וגבול. והעוה"ב עצמו הוא בחי' ה"א. וע"י יו"ד נברא. שתענוג זה שמשיגים הוא בחי' יש. כמ"ש: "להנחיל אוהבי יש" - ש"י עולמות. וכדי להתהוות יש מאין המוחלט צ"ל בחי' צמצום.
והנה: "שכר מצוה - מצוה". פי', שהמצוה בעצמה ממשכת מתן שכרה. וכמ"ש: "יגיע כפיך כי תאכל", שע"י המצות שאדם עושה בעוה"ז הוא ממשיך להיות גילוי הג"ע שיומשך התגלות תענוג הנשמות.
וכמ"ש: "ויניחהו בג"ע לעבדה - אלו רמ"ח מ"ע". שעי"ז הוא עושה את הג"ע.
וזהו: "כל הנשמה תהלל יה". פי', תהלל ותאיר הארת והמשכת היו"ד שהיא בחי' הצמצום להיות בה' עלאה בחי' עוה"ב, שהיא בחי' יש מאין, "להנחיל אוהבי יש" כנ"ל:
אך היינו: "כל הנשמה" דייקא. כי נשמה מלשון נשימה שבאדם, שהיא בחי' רו"ש. כי הנשמה היא כמ"ש: "אשום ואשוף יחד"[2] ששואף ההבל ונכנס ויוצא. וע"ש זה נק': "נשמה" שהיא מקור כל הנשימות וכללותן. ולכן הלב דופק תמיד ברו"ש. משא"כ שאר כל האברים שוקטים ונחים, ועל עמדם יעמודו - כי רוח החיות של הנפש הוא בדם הלב דוקא.
והנה בחי' הרצוא של הנשמה הוא בחי' מס"נ בק"ש. והיינו מסירת הרצון. כי נפש הוא הרצון, כמ"ש: "אין נפשי אל העם הזה כו'". דהיינו, שיעקור רצונו המלובש בהבלי עולם, ולהיות לו רק רצון א' לאביו שבשמים. וכמ"ש: "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ". שאין לו חפץ ורצון אחר כלל.
והיינו, בשומו ללבו שאין עוד מלבדו והכל בטל אליו ית'. וכל הדברים שבעוה"ז הנפרדים ליש ודבר בפ"ע, הוא רק לפי שנפלו בשבה"כ.
וכמ"ש: "לי הכסף ולי הזהב נאם ה'", שהכסף והזהב הגשמיים הם נתגשמו בירידתם מטה מטה בהשתלשלות רבות ועצומות. אבל במקורם למעלה, הם לי ובטלים אלי, לפי ששרשם הוא מבחי' נאם ודבר ה'.
וכל מה שיעמיק בזה ויותר, מזה לבבו יבין, שלא לנטות ולא לימשך בלתי לה' לבדו. ויהיה רצונו רק אליו ית' לדבקה בו עד מיצוי הנפש.
ואחר שיהיה כך ברצוא, יהיה כך בשוב. להיות: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך כו'".
"כי אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה בלבד". פי', מאחר שהוא קדוש כו'. אין לו שייכות להיות שורה ומתלבש בעולם אלא ע"י ד"א של הלכה, שעי"ז נעשה דירתו ממש בתחתונים, שהיא חכמתו ורצונו כו'.
וזה כל האדם להיות: "רץ לבך ושוב לאחד כו'". "כי בע"כ אתה חי כו'". ובזה תהיה: "כל הנשמה תהלל יה". כי ע"י אתעדל"ת אתעדל"ע.
שע"י בחי' רצוא שבעבודת האדם כך הוא למעלה בחי' הסתלקות וצמצום אוא"ס ב"ה.
וע"י בחי' שוב כך הוא בחי' המשכת אוא"ס ב"ה בהשתלשלות המדרגות למטה מטה, כדי להאיר התגלות התענוג של הנשמות להתענג על ה'.
וזהו: "ה' צלך", כצל שהוא פונה אחרי האדם. כך הוא ית' כביכול צל שלך. והיינו: "על יד ימינך", דהיינו ע"י אהבה במס"נ בבחי' רצוא כנ"ל.
וזהו: "נר הוי"ה נשמת אדם", שנשמת אדם שהוא בחי' נשימה ברו"ש היא בחי' נר להאיר ולהמשיך אוא"ס ב"ה בג"ע כו':
אך כדי לבא למדרגת בחי' רצוא ושוב הנ"ל א"א לאדם להגיע ע"י התבוננות בה' אחד ברוח בינתו לבד, שמשכלו ובינתו לא תוליד אהבה כזו. הגם שע"פ שכלו ותבונתו יבין שכך יאתה - מ"מ לא יגרום כח המושך בפועל ממש, אלא עז"נ: "כי אתה נרי הוי"ה". אתה הוא בחי' תומ"צ. כי א"ת הם בחי' אותיות התורה מא' ועד תי"ו. וה' הוא בחי' המצות.
ועי"ז: "וה' יגיה חשכי". שיש חשך המחשיך ומונע מלהאיר אור האהבה לה' הגם שיתבונן שכך יאתה. והוא חשך הגוף ונפש החיונית המלבישים את נפש האלקית.
וצ"ל תחלה סור מרע ועשה טוב. ע"י שיהי' ממארי דחושבנא, ממעשים ודבורים ומחשבו' אשר לא לה' המה כל ימי חיי הבלו, כל חד לפום מאי דידע בנפשו נגעי לבבו, שהם המונעים ומעכבים את אור האהבה.
"כי כל איש אשר בו מום לא יקרב .. לחם אלקיו לא יגש להקריב כו'". וכדכתיב: "ותמימים ינחלו טוב", "ואין טוב כו'". משא"כ בעלי מומין שבעלי מומין פסולין לגבי מזבח. ואף אם עלו ע"ג מזבח מורידין אותן.
וכשם שהוא בקרבנות כך הוא בכל אשר יקריב נפשו לה', כל איש אשר בו מום לא יוכל ליקרב בק"ש להיות לו מס"נ באמת, ומורידים אותו מלמעלה, ומפילים אותו למטה' עד: "אשר ישוב אל ה' וירחמהו כו'". ואז נותנים לו סיוע מלמעלה' להיות מעורר את האהבה לה' בק"ש.
והנה בחי' זו נק': "בת", בחי' מקבל. שאין נפשו בטילה לה' במס"נ בטבע, עד אשר: "יערה עלינו רוח ממרום".
ועז"נ: "שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך". פי': "עמך ובית אביך". היינו מה שהורגלת בו ונמשכת אחריהם בהבלי העולם. עכ"פ: "שכחי", לפנות דעתך לקבל על עצמך עול מלכות שמים, שצריך להיות כלי לקבל את אור האהבה הבאה מלמעלה.
ואזי: "ויתאו המלך יפיך". יופי ההארה, שיאיר את האהבה שהיא בחי' נר כנ"ל.
ועז"נ: "תתן אמת ליעקב". כי נש"י הם ב' בחי' יעקב וישראל. ישראל הוא בחי': "כי שרית .. ותוכל", שכבר גבר ונצח המלחמה. משא"כ יעקב - יו"ד עקב. דהיינו, שירד מטה בבחי' עקב, אלא שיש לו בחי' יו"ד בראשו, שאליו יומשך ממטה למעלה. ועדיין אין לו בחי' אמת בנפשו בטבע ממש. רק שה' יתן אמת ע"י סיוע מלמעלה.
"וחסד לאברהם", פי' שיהיה בחי' אברהם, הוא בחי' האהבה שהיא באה בתורת חסד מלמעלה. וכ"ז הוא: "מימי קדם", מבחי' תשובה שקדמה לעולם:
וביאור ענין אחותי. הוא בחי' ומדרגת מארי תורה, שתורתם אומנתם. כי במעלת התורה איתא במדרש: "מצינו שויתר הקב"ה על ג"ע וש"ד, ולא ויתר על בטול תורה".
והענין. כי הנה עסק התורה הוא המשכת דירתו ית' בתחתונים. כי כל עניני התורה: אסור ומותר. כשר ופסול. טמא וטהור. הוא רק הבדלה בין טוב לרע. וכמ"ש: "להבדיל בין החיה הנאכלת ובין כו'".
והנה כתיב: "בי מלכים ימלכו". ואמרו: "מתניתין מלכתא". שהיא כמלך שמצוה לעשות כך וכך כו' כמ"ש במ"א.
והנה כתיב: "אם תגביה כנשר כו'. משם אורידך נאם ה'". שנאם ה' ודבורו הוא המוריד ומשפיל הקליפות וס"א למטה: "ויתפרדו כל פועלי און".
וכך האדם ע"י עסקו בתורה. ומבדיל בין איסור והיתר. ובין כשר לפסול כנ"ל. הנה הוא מוריד האיסור והפסול ומדחהו למטה ע"י דבר ה' אשר בפיו זו דבר הלכה, נתקיים בו ועל ידו: "משם אורידך נאם ה'".
ולכן נק' ישראל: "אחים וריעים להקב"ה". וכמ"ש: "להנחיל אוהבי יש. למען אחי וריעי כו'":
וזהו: "הקל קול יעקב והידים ידי עשו". שבזמן שהקל קול יעקב אין ידי עשו שולטות בו. כי אין יניקה לחיצונים מאחר שמבדילים ומבררים.
והיינו בזמן: "שהקל - קול". פי', שהקול עליון הוא דבר ה' מתחבר בקול שלמטה להיות כמ"ש: "ואשים דברי בפיך". וכתיב: "ודברי אשר שמתי בפיך", דברי ממש. שאז הוא בחי' מתניתין מלכתא.
ובחי' זו נק': "אחותי רעיתי יונתי תמתי". "א"ת תמתי אלא תאומתי", שנעשו בחי' אחים תאומים ממש כביכול.
אך: "כל האומר אין לי אלא תורה - אפי' תורה אין לו". כי מעלת התורה היא משום: "דאורייתא וקוב"ה כולא חד". וצ"ל גם באדם, למס"נ באחד, שמשם מקור התורה. ולהיות לו רק רצון א' כו' כנ"ל, שעי"ז הוא ממשיך גילוי התורה, שמשם מקור חוצבה ושרשה: "דאורייתא מחכ' נפקת".
וכתיב: "ויקם עדות ביעקב, ותורה שם בישראל". פי' כי הנה יש ב' בחי': ישראל ויעקב. וכנגד זה יש ב' בחי' בתורה: עדות ותורה. ומבחי' יעקב נמשך בחי' עדות, ומבחי' ישראל נמשך בחי' תורה.
וכמ"ש: "ועשיתם אתם - אתם כתיב". וכתיב: "אשר יעשה אתם האדם". כי ע"י האדם נמשך בחי' תומ"צ. והיינו ע"י מס"נ באחד, שאז: "כל הנשמה תהלל יה כו'" כנ"ל.
ובחי' זו נקראת אמי, שהוא בחי': "אם הבנים". שהיא היא המוליד הגילוי אלקות אוא"ס ב"ה בג"ע ותענוג הנשמות זו תורה ועבודה כו'.
ולע"ל כתיב: "רני ושמחי בת כו'". שבחי' בת תעלה ביתר שאת כנ"ל. ולהיות אשת חיל עט"ב כו'. כמ"ש במ"א: