רני ושמחי בת ציון כי הנני בא.
להבין ענין: "רני ושמחי"?
וגם מה ענין זה להפטורת חנוכה, שמתחילין ב"רני ושמחי וגו'". והיה להתחיל מן: "ראיתי והנה מנורת זהב וגו'" שבסוף הפרשה?
והענין הוא. דכתיב: "עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה". ואיתא בזהר: "שמחה בצפרא ורננה ברמשא".
וצריך להבין. מהו צפרא ומהו רמשא? מהו שמחה ומהו רננה?
ויובן בהקדים. כי מודעת זאת שעבודת המלאכים היא רנה וזמרה בשירות ותשבחות. כנודע מענין: "פרק שירה", שכל הברואים אומרים שירה. וכן המלאכים שבכל עולם עד רום המעלות כולם אומרים שירות ותשבחות ברנה וזמרה.
וענין רנה זו, היא גילוי עוצם תשוקתם, להיות נכספה וגם כלתה נפשם לדבקה בו ית' ולהתכלל באור א"ס ב"ה. ותמיד כל ימיהם עומדים בתשוקה זו בלי הפסק, מחמת שאין להם אהבה ותשוקה אחרת, וגם אין להם עבודה אחרת - כמו תומ"צ, שהם בחינת המשכה מלמעלה למטה - רק עבודתם היא השתוקקות נפשם ממטה למעלה.
ותשוקה זו, היא ברנה וזמרה. כנודע מענין הניגון שהוא ענין התפעלות הלב. (כי יש ניגון של שמחה ויש של מרירות כו')
והנה זו היא בחי' חיצוניות. כנודע ע"ד משל, מי שהוא עומד בפנים בבית המלך, מה לו להגיד ולספר בשבחו? רק כשיצא לחוץ ידבר ויספר בשבחו להפליא ולהגדיל גודל עוצם שבח המלך כמה הוא גדול ומתפעל כו'.
והוא ענין מ"ש: "וצדקתך ירננו", שהרנה היא בבחי' צדקתך. כי צדק היא מלכותא קדישא.
("מאזני צדק" פי', שיש בחינת מאזנים ששוקלים בחינת עומ"ש שנמשך לכל חד וחד לפום שיעורא דיליה)
וכתיב: "צדק מלאה ימינך", כי: "מלכותך מלכות כל עולמים" כתיב. שאין ערך לבורא עם נברא להיות הנבראים מקבלים חיות מן הבורא ית' אלא ע"י בחינת מלוכה. שלפי שהוא ית' מלך עליהם הם חיים וקיימים.
וזהו: "מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור".
"עולמים", הם בחינת מקום. "ודור דור", הוא בחי' זמן. הכל נמשך מבחי' מלכותך. שהרי הזמן והמקום הם נבראים ומחודשים מאין ליש.
שקודם בריאת העולם לא היה בחי' זמן ומקום כלל ולא היו יכולים להיות נבראים שהם בעלי גבול בבחי' זמן ומקום. אלא ע"י בחי' מלכותו ית' שבה שייך בחי' זמן: "מלך מלך ימלוך כו'". משא"כ באוא"ס ב"ה עצמו שכשמו כן הוא אין לו סוף כו'.
ולפי שהחיות נמשך מבחי' מלכותו ית', היא בחי' צדק - לכך: "מלאה ימינך", בחי' ימין וחסד.
כמאמר: "מכלכל חיים בחסד". וכתיב: "ואתה מחיה את כולם וצבא השמים לך משתחוים". פי' כי לפי שאתה מחיה את כולם לכך וצבא השמים לך משתחוים בבחי' בטול והתכללות.
והנה בחי' בטול זה הוא באור א"ס ב"ה הנמשך ומתלבש בבחינת מלוכה להחיותם, כי: "אליו ולא למדותיו כו'".
וזהו: "זכר רב טובך יביעו וצדקתך ירננו". פי' טובך, הוא השפעה וחיות שנמשך מעולם ועד עולם. כמ"ש: "אמרו צדיק כי טוב". שהטוב הוא בחינת צדיק, שהוא המקשר ומשפיע מעולם ועד עולם. כמו שכתוב: "כי כל בשמים ובארץ" ותרגומו: "דאחיד כו'".
"ורב טובך", היינו כמה רבוא רבבות מדרגות עד אין קץ, שהן בבחינת השתלשלות וירידת המדרגות מעולם ועד עולם, עד שיאיר אור א"ס ב"ה בבחינת מלכותו להוות ולהחיות נבראים עד אין קץ.
והנה, פי': "זכר רב טובך", היינו שרק בחי' זכר והארה מבחינת: "רב טובך - יביעו", ולכך: "ירננו". שמשתוקקים ונכספים להתכלל באור א"ס ב"ה, שאומרים: "איה מקום כבודו כו'", רק שאין להם השגה באור א"ס ב"ה עצמו אלא ע"י בחינת מלוכה ובחינת צדקתך.
וזהו: "רננה ברמשא", רמשא היא מדת לילה. היא בחינת מלכותו ית': "מלכותך מלכות כל עולמים" מלשון העלם כו'. וע"ז רמזו בגמרא: שצריך להזכיר מדת לילה ביום. דהיינו כמו שמבואר בזוהר: "לאכללא כו'", שע"י שמשיגים החשך וההעלם של אא"ס ב"ה: "ישת חשך סתרו", לכך הם משתוקקים ונכספים אליו ית'.
וכמ"ש: "נפשי אויתיך בלילה". פי', שאומר להקב"ה: "הרי נפשי אתה, לכך אויתיך. מפני שהחיות הזה הוא מוסתר בבחינת לילה והעלם, ולכך תגדל התשוקה והכוסף להיות אויתיך. וכנודע שלא שייך אהבה ותשוקה להתאות תאוה אלא במי שחסר לנפשו הדבר שמתאוה אליו.
וזהו ענין: "בואו לפניו ברננה", ממטה למעלה, לצאת מנרתק הגוף ולבושי נפש הבהמית, לדבקה בו ית' ע"י רננה, בבחינת רמשא ומדת לילה, היא בחינה שמוסתר ומלובש בה אור א"ס ב"ה בבחינת העלם והסתר.
וזהו ענין: "בשכמל"ו ואהבת וגו'", דהיינו שלבבו יבין איך שברוך ונמשך שם הארה מאור א"ס ב"ה להיות כבוד מלכותו, והארה ההיא היא לעולם ועד, למטה עד אין קץ כו', שעי"ז יבוא לאהבה את הוי"ה הוא אור א"ס ב"ה ממש להיות אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך וגו' לאדבקא רוחא ברוחא.
אך כל זה הוא בבחינת ממטה למעלה: "בואו לפניו", שאזי הוא ברננה. וכך צריך להיות תחילת עבודת האדם, כברייתו של עולם, בריש' חשוכא. והדר נהורא, מדת יום. היינו המשכת אור א"ס ב"ה מלמעלה למטה, להתלבש בעולמו' אבי"ע. בחינת: "עבדו את ה' בשמחה".
שזהו יתרון ומעלת הנשמות על המלאכים. שהמלאכים אין להם רק בחינת רנה בלבד, שהיא בחי' העלאה והתכללות ממטה למעלה.
משא"כ נשמת ישראל יש להם עבודה נוספת, בבחי' המשכה מלמעלה למטה, מההעלם אל הגילוי. שכל שמחה היא התגלות הפנימיות וכו'. כנודע שבחי' שמחה זו היא מהמשכת אור א"ס ב"ה בתומ"צ.
(שנתנו לישראל דוקא. משא"כ המלאכים בקשו תורה: "תנה הודך על השמים", ולא ניתן כו').
וכמ"ש: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום וגו'", "אנכי מי שאנכי כו'". כי הגם שממטה למעלה כתיב: "בואו לפניו ברננה" שא"א להיות בחי' העלאה והתכללות כ"א בבחי' צדקתך, ובחי' רננה ברמשא, אבל מלמעלה למטה אור א"ס ב"ה מאליו וממילא נמשך גם מבחי': "אנכי מי שאנכי", כי לפניו ית' כחשיכה כאורה.
וכמ"ש: "המשפילי לראות בשמים ובארץ", שמים וארץ רוחניות וגשמיות הכל שוה לפניו ית', השוה ומשוה קטן וגדול.
והמשכה זו היא ע"י תומ"צ: "הדברים האלה אשר אנכי וגו'", רמ"ח מצות הם רמ"ח איברין דמלכא. דהיינו כמשל האיברים שבהם מלובשת הנשמה, ובהמשכת האברים נמשכת גם הנשמה המלובשת בהם.
ודרך כלל נחלקים לג' קוין: חסד דרוע' ימינא היא בחי' צדקה כו'. ותורה היא קו הממוצע (וכנודע שהתורה היא בחינת אברים הפנימיי' ושאר מצות הם אברי' החיצונים כו').
וזהו: "עבדו את ה'", הוא א"ס ב"ה הנמשך אורו מלמעלה למטה בתורה ועבודה כו' בשמחה, היא שמחה של מצוה. ואמרו רז"ל: "וכן לדבר הלכה". והשמחה היא מבחי' גילוי אוא"ס ב"ה ממש על נפשם כו'. והיינו ע"י כי באו לפניו ברננה תחלה כנ"ל והכתוב מדבר מלמעלה למטה. "עבדו את ה' בשמחה", והיאך תבואו למדרגה זו כשתבאו לפניו ברננה:
ובזה יובן מ"ש: "רני ושמחי בת ציון", כי כנ"י בגלות נק': "בת ציון".
וביאור ענין ציון, יובן בהקדים להבין מ"ש: "ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללו יה".
וביאור הענין. כי להיות: "ימלוך ה' לעולם" - בחינת מקום, "לדור ודור" - בחינת זמן - היינו ע"י בחינת ציון.
כי הנה כתיב: "בצלמנו כדמותנו", הן רמ"ח פקודין רמ"ח אברין דמלכא. והיינו רוחניות המצות ורוחניות התורה כמן שהן למעלה באור א"ס ב"ה, שהן הן בצלמנו ממש.
אך גשמיות המצות כמו שנתלבשו בענינים גשמיים, ציצית של צמר ותפלין על הקלף הם רק בחינת ציון, מלשון סימן. כמו: "ציון המצוינת". דהיינו שהמצות הגשמיות הם רומזים להרוחניות, שבהם ועל ידם נמשך רוחניות אור א"ס ב"ה. כמו טלית וציצית של צמר בבחינת: "עטה אור כשלמה", "לבושיה כתלג חיור ושער רישיה כעמר נקא", כי ציצית הן בחינת שערות כו'. וע"ד זה כל המצות.
וכן התורה, ע"י עסק התורה בגשמיות, שנתלבשה בענינים גשמיים, נמשך אור תורה העליונה הרוחנית שמדברת בענינים רוחניים.
והרי התורה והמצות גשמיות הם סימנים וציונים להרוחניות. ובהן ועל ידן נמשך אור התורה והמצות מרוחניות לגשמיות, והן הן בחי' מקור להיות בחי' מקום וזמן.
וע"ד זה תקנו רז"ל ברכות המצות לפני כל מצוה: "ברוך אתה וכו'", כי ברוך מלשון המבריך הגפן. שכופף ראש הזמורה לארץ ומשם צומח גפן אחר. והיינו בחי' השפעה והברכה מעולם ועד עולם.
לכן כתיב גבי יוסף: "ויקראו לפניו אברך", לפי שהיה צדיק המקשר ומשפיע ומבריח מעולם ועד עולם.
וענין ברכה זו, הוא להיות המשכה והברכה מעולם ועד עולם, כדי להיות גילוי מלך העולם, להיות בחינת עולם בבחינת מלך, דהיינו שיהא גילוי מלכותו ית' נראה לעין כל העולם, שלא יהא העולם בבחינת העלם והסתר על בחינת מלוכה.
וכדי להיות גילוי זה אומרים: "ברוך", שיהא ברוך ונמשך בחינת הוי"ה בבחינת אלקינו ומשם יצמח גילוי בחינת מלוכה, כמו ענין הברכת הגפן הנ"ל.
והנה כשיש אתערותא דלתתא אזי נק' כנסת ישראל בבחי' ציון וסימן לאור הרוחני הנשפע ונמשך בה. אבל בגלות נקרא': בת ציון, שהיא רק בחינת מקבל מבחי' ציון.
וכנודע בזוהר מענין: איש מזריע תחילה - יולדת נקבה. דהיינו כשאין אתערותא דלתתא שאזי היא בחינת בת. משא"כ: "ולציון יאמר איש ואיש וגו'", "אשה מזרעת תחלה - יולדת זכר", בחי' חסדים. דהיינו בהקדים בחינת רינה ושמחה כנ"ל, להיות: "בואו לפניו ברננה", בבחי' רננה ברמשא ממטה למעלה.
וע"ד זה תקנו פסוקי דזמרה, להקדים שבחו של מקום כדי שיתפעל הלב. וכן יוצר אור וענין קדושת המלאכים, איך כי: "והאופנים ברעש גדול כו'", הכל הוא בבחי' ממטה למעלה בבחינת רינה, לצאת מנרתק הגוף ולבושי נפש הבהמית כו'. ואח"כ היא עבודת השמחה בגילוי אוא"ס ב"ה ממש על נפשו בק"ש וכו'.
משא"כ כשלא תוקדם בחי' הרינה, אזי לא תשכון גלוי השמחה, רק היא בחינת נקבה ומקבל מאתערותא דלעילא.
שהרי מ"מ מאתערותא דלעילא יורד ונמשך אוא"ס ב"ה בכל מצוה שעשה. וכדכתיב: "למעני למעני אעשה", אלא שאינו כ"א בבחי' חיצוניות. משא"כ: "בואו לפניו", להיות נכלל בבחי' פנימיות אינו אלא ברננה.
וזהו שבא הנביא לנחם את בני ישראל אפי' בזמן הגלות שנק': "בת ציון" ולא: "ציון", שאעפ"כ רני ושמחי. והיינו, מפני: "כי הנני בא כו'".
כי הנה יש אתערותא דלעילא שהיא לעילא לעילא, מקום שאין אתערותא דלתתא מגעת שם כלל, הוא בחי' סובב כל עלמין, ומשם יומשך גילוי שפע ואוא"ס ב"ה גם בבחינת בת.
וזה יהיה לעתיד לבא. שנא': "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד ונחה עליו רוח ה' וגו' והריחו וגו'".
וזהו: "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה", פי' שיהא הכל בבחי' איש, אפי' בחי' בת. והיינו מפני: "כי הוא יכוננה עליון", שהמכון יהיה אור עליון מאד נעלה.
וזהו: "כי הנני בא ושכנתי בתוכך". הנני אני בעצמי כביכול אוא"ס ב"ה ממש.
וזהו ענין נר חנוכה שתקנו על פתח הבית מבחוץ.
והוא כענין: "פתחו לי שערי צדק". פי', "שערי צדק", הם בחי' מבוא להיות בחי' צדקתך ירננו, שע"ד זה תקנו פסוקי דזמרה.
אך מי שהוא מבחוץ לפתח, שאין לו בחי' רננה והתפעלות הלב, לא מפני זה יאבד ח"ו גלוי אוא"ס ב"ה על נפשו, אלא תקנו להדליק אור ושמן על הפתח מבחוץ. שגם מבחוץ לפתח יומשך אוא"ס ב"ה בכל מצוה שעוש' ותורה שלומד.
ולא עוד אלא שתקנת חכמים היתה להדליק על הפתח הסמוך לרשות הרבי' מבחוץ, דהיינו ברשות הרבים ממש מקום הקליפות, לאהפכא חשוכא לנהורא כו'. וזהו: "ונלוו גוים רבים אל ה'":