להבין מארז"ל, ע"פ: "כי טובים דודיך מיין (שיר השירם א, ב) - ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה".
ויש להבין לשון: "עלי", והל"ל: "לי".
הנה כתיב: "לאהב"ה את ה' אלקיך כי הוא חייך".
פי': "כי הוא חייך"
נג,א
היינו נתינת טעם.
וכנודע, דכי משמש בארבע לשונות. וכאן הוא משמש בלשון דהא. שהוא נתינת טעם לאהבה את ה' אלקיך מפני שהוא חייך.
שהמאציל העליון ב"ה הוא מקור החיים ומקור התענוגים. כמ"ש: "כי עמך מקור חיים וגו'". "וממך הכל" כתיב. שממנו נמשכו כל החיים והתענוגים הנמצאים בארבעה עולמות אבי"ע, והוא ית' הוא חיי החיים.
ואי לזאת, כשיתבונן האדם בזה - יומשך מזה לאהבה את ה'. שכמו שאוהב האדם לחיי נפשו, כך יאהוב את ה' שהוא חיי החיים כולם, וחיי נפשו בפרט.
אך אהבה זו שנמשכה מן הטעם, "כי הוא חייך", לא נק' עדיין מס"נ הנא' בפסוק: "בכל נפשך ובכל מאדך", מאחר שנמשכה מן הטעם: "כי הוא חייך". ונודע שבחי', טנת"א [טעמים, נקודות, תגים, אותיות] הוא בבחי' הנאצלים, "טעמים - בחכמה כו'".
אבל המאציל א"ס ב"ה, מרומם ונשגב אף מגדר החכמה. כמ"ש: "כולם בחכמה עשית", שהחכמה נחשבת לעשיי' גשמית קמיה ית'.
ומזה נמשך בחי' מסירת נפש (שיש בכח בכל א' מישראל מחמת שמלובש בנשמתו הארה מבחי' א"ס ב"ה שלמעלה מן החכמה והטעם כו') למסור נפשו באחד בלי טעם ודעת כלל, רק מצד אהבה הפשוטה לה' המרומם לבדו, ואין ערוך אליו כלל. וכמ"ש: "אני הוי"ה לא שניתי כו'". בין קודם שנברא העולם ובין אחר שנברא העולם אין בו שום שינוי והתפעלות כלל.
וענין אהבה זו היינו שאינו רוצה להיות נפרד מיחודו ית' אלא למהוי אחד באחד ממש. והיינו ענין בכל נפשך ובכל מאדך, למסור נפשו ממש למעלה מן הטעם והדעת. והוא ההתקשרות במהותו ועצמותו ית' שלמעלה מעלה מבחי' טנת"א כנ"ל:
והנה אהבה ומס"נ זו יש בכל א' מישראל בכח אלא שהיא בבחי' העלם והסתר. וכדי להוציאה מההעלם אל הגלוי הוא ע"י בחינת יינה של תורה דוקא. כמארז"ל נכנס יין יצא סוד.
והסוד הגנוז בנפש היא האהבה מסותרת הנ"ל, וע"י שיכנס בנפשו בחי' יינה של תורה, שהוא בחי' קיום התומ"צ, שעי"ז נמשך התגלות האהבה המסותרת שתצא האהבה אל הגלוי בלב כנס"י, שיהיו בוערים באהבה פשוטה למהוי אחד באחד.
והנה בשבת מתגלה ג"כ בחי' האהבה מסותרת בבחי' גלוי.
והענין. דהנה כתיב: "ששת ימים עשה ה' את השמים וכו' וביום השביעי שבת". כי בעשרה מאמרות, שהם עשר ספירות, נברא העולם. "ובראשית נמי מאמר הוא"" דהיינו שגם החכמה דאצי', ראשית האצי', הוא ג"כ בחי' מאמר לבד לגבי מהו"ע ית'. וכנ"ל בענין: "כלם בחכמה עשית". ובששת ימי בראשית נשפלו החכמה והמדות עליונות, שהם העשרה מאמרות, לברוא העולם.
כמו על דרך משל האדם העושה איזה מלאכה, שכותב או מצייר איזה ציור, אזי משפיל שכלו ומחשבתו לעיין באותו הציור והכתב, וכשגמר מחשבתו חוזרים שכלו ומחשבתו למהותן ועצמותן.
כך על דרך משל למעלה, בששת ימי בראשית נשפלו העשר ספירות עליונות להיות בריאת העולם על ידיהן, ובשבת, "שבת וינפש". שנתעלו החכמה ומדות למהו"ע ית' המרומם ונשגב לבדו בבחי' אין ערוך כו' מקור התענוגים. ולכן מתגלה בשבת בחי' אהבה מסותרת שהיא מבחי' זו, למעלה מבחי' חכמה ובחי' טעמים כו' כנ"ל.
וכל זה בא על ידי שנכנס בנפש האדם בחי' יינה של תורה, היינו קיום המצות שבהם מלובש רצון העליון שהוא למעלה מבחי' חכמה, כנודע. ועל ידי גילוי רצון העליון יתעורר באדם גלוי האהבה מסותרת, שהיא בחי' אהבה ורצון שלמעלה מן החכמה והטעם. וזהו ענין: "נכנס יין יצא סוד":
ועתה יובן ענין: "ערבים עלי ד"ס יותר מיינה של תורה". "עלי" דוקא. והיינו כי המצות עצמן נק' יינה של תורה, כנ"ל.
נג,ב
והנה הברכות שמברכים על המצות הם מד"ס. והם למעלה מקיום המצות עצמן. כמ"ש בע"ח: שע"י עצם המצוה נמשך בחי' האו"פ המתלבש בתוך הכלים ממש, וע"י הברכה שעל המצוה ממשיכים בחי' האור מקיף שהוא למעלה מבחי' האו"פ, שלכך א"י להתלבש בתוך הכלי.
וז"ש רז"ל: "כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן", לשון "עובר" הוא ענין מקיף כמו: "עובר לסוחר".
וזהו ענין: "ערבים עלי ד"ס" ולא אמר: "לי". כי פי' עלי, היינו לומר שההמשכה ע"י הברכה הוא בבחי' מקיף. וזהו עלי. ולכך ערבים יותר מיינה של תורה. שהם רק בחי' או"פ כו', ונועם ה' והעריבות הנמשך ע"י הברכה שהוא מד"ס, הוא מבחי' מקיף וזהו ערבים עלי.
ופי' וענין ל' הברכה: "בא"י אמ"ה אקב"ו" היינו:
"ברוך", הוא המשכ' מבחי' ראש ומקור כל ברכה, מקור החיים שלמעלה מהשתלשלות.
ונמשך ברכה והמשכה זו אל בחי': "אתה", הוא בחי' עלמא דאתגליא.
שיהיה בחי': "הוי"ה", שהוא כללות ההשתלשלות, יו"ד צמצום ה"א התפשטות ו' המשכה ה' התפשטות.
וז"ש: "ברכת הוי"ה היא תעשיר. ובאברהם כתיב: "והיה ברכה". שהברכה היא בחי' הוי"ה.
ואח"כ אומרים: "אמ"ה". שיומשך השפע למטה עד גם בבחי' מלך העולם, שהיא בחי' מל' דאצי', שהיא בחי' תחתונה שבאצי' כנודע.
"אשר", הוא בחי' תענוג העליון, כמה שכתוב: "באשרי כי אשרוני בנות".
בכדי לקדשנו במצותיו. הקב"ה מניח תפילין כו' שהם מבחי' מהו"ע ית'.
ונמצא יש בהברכה בחי' רצוא ושוב.
תחלה הוא השוב: להמשיך השפע למטה עד בחי' מלך העולם.
ואח"כ הרצוא: "קדשנו במצותיו" במהו"ע, להמשיך משם למטה.
וז"ש: "אשרי איש ירא את ה'". מתחלה בחי' ריחוק שירא לגשת אל הקדש. "מי אנכי כי באתי עד הלום".
ואח"כ: "במצותיו חפץ מאד". דהיינו אמת שאיני ראוי לכך, אך מ"מ במצותיו חפץ מאד.
והטעם שצ"ל רו"ש. כי כל המשכה מלמעלה צ"ל ע"י: מטי ולא מטי. תחלה בחי' הסתלקות שהוא ענין לא מטי, ואח"כ התפשטות בחי' מטי.
ולכן צ"ל אתעדל"ת ג"כ בחי' רו"ש.
וזהו ענין: "ערבים עלי ד"ס", ששרש דברי חז"ל נמשך מבחי' סופר, בחי': "איה סופר", שהוא למעלה מבחי' יינה של תורה. שתושב"כ נק' ספר כו' וכמש"ל.
ועמ"ש מענין ברכת המצות בפסוק ועשית בגדי קדש ע"ש: