זכור את יום השבת לקדשו.

וכתיב: "שמור את יום השבת לקדשו". וארז"ל: "זכור ושמור בדבור א' נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע". וצריך להבין כי מאחר שאין האוזן יכולה לשמוע למה השמיענו ה' כזאת. ולאיזה תועלת היה בחי' זו?

אך הענין הוא כי הנה כתיב: "ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת כי את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה". שכל הנשמות שהיו עתידים להתלבש בגוף עד סוף כל הדורות כולם היו במעמד הר סיני לקבל את התורה הגם שלא נתלבשו בגופות עד לאחר זמן.

ולהבין זה, מה ענין לנשמה בלא גוף לקבל את התורה? ומה תועיל קבלתה בעוד שלא נתלבשה בגוף לקיים את התורה לאחר זמן כשתתלבש בגוף. והלא אין אדם מקנה דבר שלא בא ברשותו ושמא יהיה הגוף מונע ומעכב?

וגם להבין מ"ש: "לא יהיה לך אלקים אחרים על פני", מהו על פני דוקא? והלא: "אין עוד מלבדו" כתיב?

אך הנה כ"ז יובן בהקדים ביאור וענין מתן תורה. מה ענינה? שלא כל התורה כולה בכללה ופרטיה נאמרה בהר סיני בשעת קבלת התורה אלא עשרת הדברות בלבד. וכל התורה כלה נאמרה פרשיות פרשיות, כל פרשה במועדה ובזמנה, כל ימי משך ארבעים שנה שהיו במדבר.

אלא הענין הוא, שבשעת מתן תורה ניתן הכח וההכנה בישראל להיות מקבלים את התורה. דהיינו להמשיך גילוי אור א"ס ב"ה בעסק התורה והמצות. ולכן היו גם הנשמות כולן, טרם התלבשותן בגופות, במעמד הר סיני לקבל את התורה. כי גם הנשמות בעוד שלא נתלבשו בגופות היו צריכים לכח זה והכנה זו.

והענין הוא. כי ע"י תומ"צ מתגלה יחוד אוא"ס ב"ה בנפש האדם כנודע.

(י"ל ע"ד מ"ש פ' בא ד"ה בעצם היום הזה בפי' שם צבאות, שהוא יחוד אא"ס בבי"ע כמו באצי' ע"ש גבי כך מתיחד בכלים דבי"ע עד שהוא עצמו הוא הצבאות כו').

והנה הנפש היא בחי' נברא ומחודש מאין ליש. ואין ערוך לנברא לגבי הבורא ומאציל העליון ב"ה, שהוא רם ונשא קדוש ומובדל כו'. "ושמך קדוש כו'". "כי נשגב שמו לבדו רק הודו וזיוו של שמו על ארץ ושמים כו'". "וקדושים" הם הנשמות "בכל יום יהללוך סלה וכו'". וכ"מ שנאמר סלה הוא בלי הפסק. ואיך יתגלה בה יחוד אור א"ס ב"ה ממש בעסק התורה ומצות?

הרי אם יעשה אותם איש עכו"ם לא ימשיך כלום, ולא יהיה גילוי אור א"ס ב"ה על ידו כלל. רק לישראל ניתנה זו במעמד הר סיני, להיות להם כח והכנה להמשיך גילוי אור א"ס ב"ה ממש בעסק תורתם ועבודתם.

וע"כ נתנה התורה ברעש וקולות וברקים: ויחרד כל העם אשר במחנה. כי הנה נודע שלהיות התהוות חדשה א"א להיות יש מיש. וכמו עד"מ הגרעין הנזרע בארץ, א"א לו שיצמח ויתחדש בהתהוות אחרת עד שירקב מתחלה וישוב אל העפר, שע"י בטול היש לאין מוליד התחדשות ההתהוות.

וכך בשעת מתן תורה, ע"י הרעש קולות וברקים עד שויחרד כל העם אשר במחנה באו לבחי' בטול במציאות ממש לאור א"ס ב"ה. "ועל כל דבור ודבור פרחה נשמתן". וע"י בטול היש לאין, נמשך להם אור חדש מבחי' אור א"ס ב"ה ממש, להיות גילוי א"ס ב"ה ממש בנפשותם.

וזהו מאמר משה רבינו ע"ה: "כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים". פי' נסות הוא מלשון הרמת נס, שבא האלקים בקולות וברקים, עד שויחרד כל העם כדי להיות להם בטול במציאות כנ"ל:

 

והנה המלאכים בקשו את התורה. ואמרו: "תנה הודך על השמים ולא נתנה להם". והטעם. כי הנה התהוות המלאכי' הוא מבחי' הדבור. כמ"ש: "וברוח פיו כל צבאם". ובחי' הדבור הוא בחי' עלמא דאתגליי'. כמו הדבור הגשמי שבאדם עד"מ, שהוא לבוש אמצעי של הנפש, שאינו מתאחד כ"כ עם הנפש, אלא הוא יוצא מההעלם אל הגילוי לחוץ לזולתו. ונעשה בחי' בפ"ע.

משא"כ ישראל עלו במחשב', שהוא בחי' לבוש הפנימי שמתאחד עם הנפש. והוא בחי' עלמא דאתכסייא. כי המחשבה הוא בבחי' העלם.

והמחשבה היא מתאחדת עם הנפש המשכלת תמיד בלי פירוד. כי א"א להיות גילוי השכל כלל בלא מחשבה, שמחשב ומהרהר בשכל זה. אבל באותיות הדבור אין השכל מתלבש אלא לפעמים כשעולה ברצונו לדבר.

כך עד"מ למעלה יש בחי' אותיות. כי אותיות הוא מלשון המשכות. כמו: "אתא בקר". וכן: "ואתה מרבבת קדש כו'". ויש בחי' אותיות הדבור, שמהן התהוות המלאכים. ויש אותיות המחשבה, ששם עלו ישראל. כי ס' רבוא אותיות התורה הן ס' רבוא שרשי נשמות ישראל. שהאותיות הן בחי' לבושין. וכמאמר אליהו בתקוני זוהר: "לבושין תקינת לון דמנייהו פרחין נשמתין לבני נשא". רק ישראל עלו במחשבה הוא בחי' לבוש הפנימי שמתאחד עם הנפש. וזה נק' בזוהר איהו וגרמוהי חד בהון:

וביאור הדבר. כי הנה: "איהו וחיוהי חד בהון" קאי על בחינת חכמה, דאנת הוא חכים כו'. כי החכמה נק' "חיוהי", כמ"ש: "והחכמה תחיה". ו"איהו", היינו אור א"ס בעצמו, שהוא רם ונשא לאין קץ מבחי' חכמה כו'.

ומ"מ, כשמתלבש אור א"ס ב"ה בחכמה, נעשה איהו וחיוהי חד בהון. כי הוא המדע והוא הידוע כו'. והוא וחכמתו א'.

"ואיהו וגרמוהי", קאי על בחי' אותיות המחשבה. שכשמתלבש אור א"ס ב"ה בבחי' המחשבה שהוא בחי' גרמוהי, שהן בחינת אותיות ולבושין. כמאמר: "לבושין תקינת לון כו'". מ"מ נעשה איהו וגרמוהי חד בהון, כי לא מחשבותי מחשבותיכם.

ולכן לא נתנה התורה להמלאכים. שמפני היותם מבחי' הדבור, שהוא בחי' לבוש האמצעי שאינו מתאחד כ"כ עם הנפש כמו המחשבה שהוא בחי' לבוש הפנימי, לכך אין יכולים להמשיך גילוי יחוד אור א"ס ב"ה ממש בעסק התורה ועבודת המצות, שיתגלה יחוד אור א"ס ב"ה למטה כמו למעלה. אלא ישראל שעלו במחשבה:

והנה עם היות העילוי בישראל רב מבמלאכים מצד נשמותיהם כנ"ל. אעפ"כ לא נתנה להם התורה אלא בהתלבשותן בגוף ונפש החיונית. כי הנה נודע שתכלית ירידת הנשמה לעוה"ז להתלבש בגוף ונפש החיונית, ירידה זו צורך עלייה היא. דהיינו להעלותה מבחי' איהו וגרמוהי לבחי' איהו וחיוהי. ונק' בזוה"ק לאשתאבא בגופא דמלכא. דהיינו להיות כמו התאחדות הגוף עם הנפש בהתלבשותה בו. שכל כאב ומכה אשר בגוף ח"ו מרגשת הנפש ומתפעלת ממקרי הגוף. לפי שהם מתאחדים והיו לאחדים ממש. וא"א להיות העלאה כזו מצד נשמותיהם שעלו במחשבה בלבד שהוא בחי' לבוש הנפש. וכמאמר לבושין תקינת לון. כי אותיות המחשבה לגבי נפש המשכלת עם היות שמתאחדת בהן וא"א להיות שכל בלי מחשבה מ"מ האותיות שבמחשבה הן כלבוש תחליפם ויחלופו. שהרי שכל א' יכול להתלבש באותיות אלו ולפעמים באותיות אלו ואינו מתאחד ממש כגוף עם הנפש שהתאחדות זו הוא בחי' איהו וחיוהי שהנפש מתפעלת בחיי הגוף כו'. ואין יחוד זה מתגלה בנשמה מצד עצמה אלא בהתלבשותה בגוף עם נפש החיונית שירידה זו צורך עלייה היא:

והענין כי הנה נפש הבהמית החיונית נלקחה משרשה מחיות הקדש שבמרכבה פני אריה פני שור כו'. והנה החיות נושאות ומנושאות עם הכסא. פי' לפי שהם מנושאות לגבי הכסא שהם בטלים אליו כבטול הסוס לגבי רוכבו עד"מ הסוס מתנהג לפי רצון רוכבו שע"ש זה נק' מרכבה.

(וכן האבות הן המרכבה לפי שהיו בטלים תמיד ליחודו ית')

ולכך הם נושאות ג"כ את הכסא. כמו עד"מ הסוס עם היות שהרוכב עליו הוא העיקר והסוס הוא בטל וטפל אל הרוכב עליו. מ"מ הסוס מנהיג את הרוכב ממקום למקום עד מקום שאין הרוכב יכול להגיע לשם מצד עצמו. כך החיות נושאות את הכסא ממקום ומשכן כבוד' למקום רם ונשא.

והענין הוא כי הנה כתיב: "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם וגו'". כמראה בכ"ף הדמיון שדרך וסדר ההשתלשלות מעולם ועד עולם מריש כל דרגין כו' הוא בבחי' אדם בג' קוין יד ימין ושמאל ואמצע הוא הגוף וכך נמשך סדר ההשתלשלות חסד דרועא ימינא וגבורה כו'. והחיות בנשאם את הכסא נושאות את מראה אדם שעליו למעלה לבחינת כי לא אדם הוא כו' למעלה מבחי' וגדר ההשתלשלות להמשיך משם אור חדש לבחי' אדם שעל הכסא והוא בחינת המשכה חדשה ואור חדש מבחי' סוכ"ע לבחינת ממכ"ע.

כי הנה אנת הוא חכים. פי' שמתלבש בבחי' חכים כו'. והוא בעצמו ית' רם ונשא כי לאו מכל אלין מדות כלל ושם נאמר כי לא אדם הוא כו' שאינו מקבל שינויים והתחלקות המדרגות חסד דרועא ימינא כו' שבבחי' אדם.

כי בחינת ההשתלשלות הוא מעילה לעלול מריש כל דרגין שהוא עולם האצי' עד סוף העשיה שהוא חיות הארץ הלזו ממאמר יקוו המים כו' ותראה היבשה כו'. תדשא הארץ כו' והוא בחי' ממכ"ע.

אבל למעלה מבחי' ההשתלשלות הוא בחי' סוכ"ע שהוא אור א"ס ב"ה בבחי' העלם הוא שוה ממש בסוף העשיה כמו בראש האצילות כי לפניו כחשכה כאורה כו'. ועל הארץ מתחת אין עוד וכולא קמיה כלא חשיבא וגם עולם האצילות ולמעלה מהאצילות הוא כטפה מים האוקיינוס רק שע"י צמצומים עצומים נאצלו חסד דרועא ימינא תפארת גופא כו'. חכמה מוחא בינה לבא כו'. קרקפתא דתפלין כו' הוא בחי' אדם שעל הכסא.

וכדי להמשיך מבחי' כי לא אדם לבחי' אדם להיות אנת הוא חכים והמשכות ג' קוין חסד דרועא ימינא כו' זאת היא עבודת המלאכים להרים ולנשאות את הכסא וכמראה אדם שעליו לבחי' כי לא אדם הוא כו' להמשיך משם המשכה חדשה והתהוות חדש בבחי' אדם.

ועד"ז האבות הן הם המרכבה בבחינת מרכבתא עלאה להעלות מדותיו ית' אליו בבחינת בטול לך ה' הגדולה והגבורה כו' להיות נמשך בהם ועל ידם גלוי אלקות ואור א"ס ב"ה ממש והיינו ע"י מס"נ לה' בתשוקה וצמאון ליכלל ולהבטל באור א"ס ב"ה ממש. אברהם במדת האהבה כמ"ש אברהם אוהבי. ויצחק במדת הגבורה כמ"ש ופחד יצחק כו'.

וכן אנחנו זרע אברהם אוהבך בני יצחק יחידו כו'. והוא ע"י קיום המצות והתורה.

כי יש מצות שהן בבחי' ההעלאה כמו תרומה ומעשר וצדקה כמ"ש צדקה תרומם גוי כו'. ויש מצות שהם בבחי' המשכות כמו ציצית ותפלין כו'. ובהם ועל ידם תתעלה הנפש לא"ס ב"ה ממש. ויומשך גילוי אור א"ס ממש בנפש.

אך בהיות שהתורה והמצות מלובשים בג' גוונין תורה ועבודה וג"ח. חסד דרועא ימינא מלמעלה למטה. ועבודה היא עבודת הקרבנות ממטה למעלה אשה ריח ניחוח כו' ועסק התורה הוא קו הממוצע כי התורה כלולה משתיהן. ולכן נקראת בשם בריח התיכון שמבריח מן הקצה אל הקצה. וכדי להעלות התורה ולקשרה באור א"ס ב"ה ממש שלמעלה מבחי' אדם כי לא אדם הוא. הוא ע"י ישראל שהם זרע אברהם יצחק ויעקב. וירושה לנו מאבותינו התשוקה והצמאון להבטל ולהכלל באור א"ס ב"ה ממש. וניתן להם כח זה במ"ת שהם יעלו וינשאו בחי' אדם ג' קווין למעלה מבחי' אדם למעלה כנ"ל. ובהם ועל ידם יומשך גילוי אלקות ואור א"ס ב"ה שלמעלה מבחינת אדם בעסק תורתם ועבודתם בקיום המצות שבבחי' אדם.

וזהו אנכי הוי"ה אלקיך. אנכי הוא אור אין סוף ב"ה בעצמו שלמעלה מגדר ההשתלשלות יהיה אלקיך ממש שיהא שורה ומתגלה בנפש האדם ממש רק שנמשך ע"י בחי' הוי"ה צמצום והתפשטות כו'.

אך לישראל נמשך בחינת הוי"ה זה מבחי' אנכי ממש. והיינו דוקא בהתלבשותה בגוף נפש החיונית שנלקחה מפני ארי' פני שור כו' שנושאות את הכסא ומראה אדם שעליו לבחי' כי לא אדם הוא ועי"ז יגיע להנשמה יתרון ומעלה יתירה בהתלבשותה בהם ותהיה ירידה צורך עלייה:

כי הנה נודע שגדול כח הבעל תשובה יותר מצדיק כו'. כמארז"ל: במקום שבעלי תשובה עומדין כו'. והטעם הוא ע"פ מאמר הזוהר: דמשכין ליה בחילא יתיר.

אשר לזאת בהתלבשות הנשמה בגוף ותרד פלאים - הוא בבחי' בע"ת. כי תגדל התשוקה והצמאון לה' בבטול אליו ית', ביתר שאת, בכדי שתוכל נפשו שאת בהשגתה מחמת שמתבונן בגדולת א"ס ב"ה.

שכשמו כן הוא אין לו סוף כו'. וכל תענוגי עוה"ז שהגוף והנפש החיונית נמשכים אחריהם הם רחוקים מאד מאור ה' וקדושתו.

ואי לזאת תכלה ותכסוף הנפש לצאת מנרתקה הן הם הלבושים שבגוף ונפש החיונית ויבא לידי קיום: ואהבת את הוי"ה אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך כו'. וכמ"ש: מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו' כלה שארי ולבבי וגו'.

וגם הוא מעלה יתירה הבאה לאדם לאחר התלבשות הנשמה בגוף ביתר שאת מטרם התלבשותה, כיתרון האור הבא מן החשך, שבא לבחי': "בכל מאדך", יותר מכדי השגת הנפש. והוא בחי' בטול באוא"ס ב"ה ממש, להמשיך משם גלוי אלקות ממש בעסק תורתו ועבודתו.

וכ"ז הוא ע"י מ"ת, שאז ניתן הכח הזה לישראל להיות העלאה והמשכה זו על ידם, להיות מס"נ עולה ונכלל בא"ס ב"ה ממש, ולהיות המשכת התורה והמצות מבחי' אוא"ס ב"ה. שזה נעשה דייקא ע"י ישראל שזכו לזה במ"ת.

משא"כ אם לא ניתן כח זה, לא היה מסירת נפשם עולה ונכלל כ"כ בעצמות אוא"ס ב"ה ממש. וגם לא היה המשכת תורתו ועבודתו ממשיך כ"כ מבחי' אוא"ס ב"ה ממש, אשר הוא למעלה מגדר עלמין למעלה מעלה מבחי' אדם בחי': "כי לא אדם כו'". שעליו הכתוב אומר: "אם צדקת מה תתן לו כו'".

אלא שבישראל נמשך כח זה במתן תורה, להיות בהם תלוי המשכת המצות, ונמשך בהם בחי': "אנכי" ממש, להיות "אלקיך" ממש.

וזהו: "אשר הוצאתיך מארץ מצרים". כי כל סדר ההשתלשלות נק' בשם מצרים, בחי' מצר וגבול. שהוא בבחי' אדם, ג' קווין ומעלה ומטה כו', שהן התחלקות המדרגות.

משא"כ לישראל ניתן כח היחוד באוא"ס שלמעלה מהשתלשלות, בחי'" "כי לא אדם כו'", שאין שם התחלקות המדרגות כלל.

ו"לא יהיה לך אלקים אחרים על פני", הגם שהוא לשון צווי - הוא גם לשון הבטחה. שלא יהיה בחי' צמצום והעלם המעלים ומסתיר אור ה' וקדושתו מפנימיות החיות מאוא"ס ב"ה עצמו שלמעלה מהשתלשלות. "גם חשך לא יחשיך כו'". משא"כ בסדר ההשתלשלות בבחי' אדם, נעשה ירידת המדרגות והתלבשות' בהשרי'.

וזהו: "אשר חלק ה' אלקיך לכל העמים". משא"כ: "ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים", מבחי' שלמטה בהשתלשלות לבחי' שלמעלה מהשתלשלות.

וזהו: "מבית עבדים", כי במצרים בחינת סדר ההשתלשלות יכול להיות בית עבדים. וכמו אברהם שיצא ממנו ישמעאל כו'. משא"כ למעלה, אין שם העלם והסתר כלל ויאר פניו אתנו סלה:

וזהו זכור ושמור בדבור א' נאמרו.

זכור לדכר. פי' שהוא המשכה והשפעה מלמעלה למטה. ונק' בשם זכירה, שלשון זכירה נופל על הריחוק, להיות לזכרון בין עיניו, לפי שרחוק ממנו. וכך הוא בהמשכת אוא"ס ב"ה שלמעלה מהשתלשלות, שמצד עצמו הוא רם ונשא קדוש ומובדל, אלא אנת חכים שמתלבש בבחי' חכים. וכדי להיות התלבשות, צ"ל בחי' זכירה זכרנו ה' אלקינו.

ושמור לנוק'. בחי' מקבל. מלשון ואביו שמר את הדבר. פי' ממתין. והוא בחי' תוחלת ממושכה שמייחל ומצפה המקבל אל המשפיע, כעני הצופה ומביט מתי יתן הבעה"ב לידו מאומה. וכמ"ש: "הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גברתה כן עינינו וגו'". וכמאמר: "אליך נשואות עינינו".

וכדי להיות יחוד בחי' שמירה זו למקבל, ולהיות יחוד השפעה זו לבחי' משפיע, שיהיו כלולים המשפיע והמקבל, מוכרח להיות התעוררות בחי' עליונה יותר משניהם. והיינו ע"י בחי' כי לא אדם כו', שאין שם בחי' התחלקות משפיע ומקבל כלל. ומשם נמשך ונשפע בשפע התכללות ב' הבחי' זכור ושמור. וזהו בדבור א' נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע שיהיה גלוי בחי' שלמעלה מהתחלקות. כי במתן תורה היה גלוי בחי' אנכי הוא גלוי אוא"ס ב"ה שלמעלה מההשתלשלות.

וזהו עיקר נתינת התורה לישראל להיות בהם תלוי המשכת אוא"ס ב"ה שלמעלה מההשתלשלות.

וזהו מאמר רב יוסף: "אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא", דאי לא היה הכח בגלוי אוא"ס ב"ה ממש נמשך במ"ת, רק שיהיה עסק התורה בבחי' השתלשלות שמבחי' חכמה ולמטה. כמה יוסף איכא בשוקא. שאין עסק התורה ממשיך כלום מאור א"ס ב"ה. אלא בישראל שזכו לזה במ"ת וניתן להם הכח הנ"ל:

ולתוספת ביאור מ"ש אשר הוצאתיך מארץ מצרים. הנה החכמה המתלבשת במדות, עם היות שהמדות ודאי מתנהגות לפי החכמה המלובשת בהן, כמו שאנו רואים שלפי שכלו יהולל איש, במדותיו. שהקטן אוהב דברים קטנים כו'.

מ"מ לא כל החכמה והשכל כולו מתלבש במדות רק חלק עשירית. כי פני אריה אל הימין אריה אותיות ראיה. פי', כי ראיה היא בחי' חכמה איזהו חכם הרואה כו'. והיא מתלבש' בימין מדת החסד. וכן גבורה גימטריא ראי"ה כו'. ובחי' ראיה זו היא מדרגה אחרונה שבחכמה שהיא חלק עשירית, מל' שבחכמה. שכדי להיות מבחי' חכמה תולדות המדות שאינן ממהות החכמה אין כל החכמה יכולה להתלבש שם אלא הארה ממנה.

וזו היא בחי' מצרים בבחי' מצר ומקום צר.

וכך אנו רואים בחוש בציור אברי האדם, שמשכן האהבה היא בלב. ומשכן החכמה במוח. והתפשטות המוח ללב הוא דרך מצר הגרון דוקא. וזהו ענין מצרי"ם מצ"ר מ"י.

והנה בבחי' מצר הזה הוא ממשלת ג' שרים. שר המשקים בקנה ששם היא המשכת חכמה. שר האופים בוושט ששם היא המשכת בינה. ושר הטבחים בוורידין המשכת הדעת.

והיינו לפי שבחי' המצר הוא מצומצם מאד לכך יש יניקה לג' שרים הנ"ל.

ולכן יוסף שהורד למצרים למקום הג' שרים הנ"ל, לא הזכיר רק בחי' אלקים. "אלקים יענה את שלום פרעה". "את אשר האלקים עשה הראה את פרעה". הכל בחי' אלקים שהוא מדת הצמצום כנודע.

אבל כאשר יצאו ישראל ממצרים, אזי במתן תורה נגלה בחי' רכב אלקים. שבחי' אלקים נתעלה ע"י מרכבה שלו. כמו שהרוכב על הסוס, הגם שהסוס הוא בטל וטפל לגבי רוכבו עכ"ז הרי הרוכב מתעלה על ידו.

כך ע"י הרכב, נתעלה בחי' אלקים למעלה מבחי' הצמצום. והכח הזה שיש לרכב להעלות את הרוכב הוא, לפי שהם: "רבותים אלפי שנאן". שנא"ן ר"ת שו"ר נש"ר ארי"ה. והנו"ן פשוטה רומזת לבחי' אדם כנודע. והיינו לפי שפני אריה פני שור כו' נלקחו מבחי' לפני מלך מלך. לכך יש להם כח זה להעלות בחי' אלקים הוא בחי' הכסא ומראה אדם שעליו מלמעלה לבחי' כי לא אדם הוא:

ובזה יובן מ"ש: "אדני בם סיני בקדש". דכתיב בם ברפה הבי"ת. וע"פ הדקדוק היה צ"ל דגש, לפי שהיו"ד של אדנ"י מורגשת במבטא.

והענין כי הדגש מורה על התחלה. כמאמר: "כל התחלות קשות". ולכך אלו היה כתיב בם בדגש, היה מורה על התחלת החיות בם מבחי' אדנ"י, בבחי' נקודא בהיכלא. כי כן הוא דרך והמשכה להיות התלבשות המלכות בבי"ע. שכל הנהגות בי"ע הוא על ידי התלבשות המלכות כח הפועל בנפעל. והיינו דרך המשכה מלמעלה למטה להיות השתלשלות והתהוות בי"ע בסדר הנהגתם.

אבל דרך העלאה ממטה למעלה בחי' רכב אלקים הם נושאות את הכסא. (ולא מנושאות כבדרך ההשתלשלות ממעלה למטה בחי' מלכות המלובשת בהם). ואזי אדנ"י בם ברפה, שבחי' אד' היא בטול להם. ואין כאן לשון התחלה, שנעשה בחי' התכללות אד' בם בהשוואה אחת.

וזהו סיני בקדש. פי' בחי' סיני שירדה משם שנאה לעכו"ם, נתעלה בבחי' קדש העליון. ולכן אדנ"י בם ברפה בבחי' התכללות, להיות בחינת העלאה בקנה אחד.

וזהו: "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", כי בבחי' מצרים נק' בחי' עבדים. כי בבחי' סדר ההשתלשלות מעילה לעילה בסדר המדרגות שנק' בבחי' מצרים, הנה אברהם יצא ממנו ישמעאל ויצחק כו'.

אבל כאשר הוצאתיך מארץ מצרים היו למעלה מן ההשתלשלות, לא יהיו בבחינת עבדים כלל, ששם אין יניקה ואחיזה לסט"א כלל:

אלפי שנאן. א"ת שנאן אלא שאינן. הטעם כי שרשם הוא בז"א שאין לו רק ט"ס. כי המלכות היא עשיראה דכולהו. אבל ז"א בעצמו אין לו רק ט"ס. ויש ט"ס מלמעלה למטה. וט"ס ממטה למעלה. והן בחי' ב' טיתי"ן דמט"ט. ח"י ברכאן דצלותא שהם באצילות. (משא"כ ח"י ברכאן דשחרית שהן בבחי' מט"ט דעשייה) משא"כ במל' הם רבותים שהיא י"ס גמורות כנודע:

על כל דבור פרחה נשמתן. הנה ביו"ד נברא העוה"ב כו'. יו"ד הוא בחינת צמצום להיות התהוות תענוג הנשמה בג"ע מגלוי זיו כו'. כי באור א"ס עצמו לא היו העולמות יכולים לסבול שלא יבטלו במציאות. ואין יכולים לקבל גילוי תענוג אא"ס עצמו כי הוא רם ונשא כו' רק ע"י צמצום עצום ורב בהעלם והסתר אורו הגדול לבלתי הגלות כ"א בבחי' יו"ד כו' ואתעדל"ת לבחי' צמצום הזה הוא ע"י שפרחה נשמתן לאור א"ס ב"ה ממש מקור התענוג להמשיך משם ענג הנשמות.

וזהו שהחזיר להם הקב"ה בטל שעתיד להחיות בו את המתים הוא ענין טלא דבדולחא שהוא בחי' המשכת ענג העליון לג"ע תענוג הנשמות: