רות פרק ב

א וּֽלְנָעֳמִ֞י מידע (מוֹדָ֣ע) לְאִישָׁ֗הּ אִ֚ישׁ גִּבּ֣וֹר חַ֔יִל מִמִּשְׁפַּ֖חַת אֱלִימֶ֑לֶךְ וּשְׁמ֖וֹ בֹּֽעַז׃

(א) מודע - קרוב. בן אחיו של אלימלך היה.

אמרו רבותינו ז"ל: אלימלך, ושלמון אבי בועז, ופלוני אלמוני הגואל, ואבי נעמי, כולם בני נחשון בן עמינדב היו.

ולא הועילו להם זכות אבותם, בצאתם מהארץ לחוצה לארץ:

[רש"י בראשית יח, יט]

ב וַתֹּאמֶר֩ ר֨וּת הַמּֽוֹאֲבִיָּ֜ה אֶֽל־נָעֳמִ֗י אֵֽלְכָה־נָּ֤א הַשָּׂדֶה֙ וַֽאֲלַקֳּטָ֣ה בַֽשִּׁבֳּלִ֔ים אַחַ֕ר אֲשֶׁ֥ר אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינָ֑יו וַתֹּ֥אמֶר לָ֖הּ לְכִ֥י בִתִּֽי׃

(ב) אלכה נא השדה - לאחד משדות אנשי העיר.

"אחרי" אחד מהם "אשר אמצא חן בעיניו", שלא יגער בי.

ואלקטה שבלים אחר אשר אמצא חן בעיניו - "אחר" מי "אשר אמצא חן בעיניו":

ג וַתֵּ֤לֶךְ וַתָּבוֹא֙ וַתְּלַקֵּ֣ט בַּשָּׂדֶ֔ה אַֽחֲרֵ֖י הַקֹּֽצְרִ֑ים וַיִּ֣קֶר מִקְרֶ֔הָ חֶלְקַ֤ת הַשָּׂדֶה֙ לְבֹ֔עַז אֲשֶׁ֖ר מִמִּשְׁפַּ֥חַת אֱלִימֶֽלֶךְ׃

(ג) ותבא ותלקט בשדה - מצינו במדרש רות, עד לא אזלת אתת? שהוא אומר "ותבא" ואחר "ותלקט"?

אלא, שהיתה מסמנת הדרכים קודם שנכנסה לשדה. והלכה, ובאה וחזרה לעיר, כדי לעשות סימנים וציונים, שלא תטעה בשבילין, ותדע לשוב.

ויקר מקרה - לבא ב"חלקת השדה" אשר "לבועז":

ד וְהִנֵּה־בֹ֗עַז בָּ֚א מִבֵּ֣ית לֶ֔חֶם וַיֹּ֥אמֶר לַקּֽוֹצְרִ֖ים יְהוָ֣ה עִמָּכֶ֑ם וַיֹּ֥אמְרוּ ל֖וֹ יְבָֽרֶכְךָ֥ יְהוָֽה׃

ה וַיֹּ֤אמֶר בֹּ֨עַז֙ לְנַֽעֲר֔וֹ הַנִּצָּ֖ב עַל־הַקּֽוֹצְרִ֑ים לְמִ֖י הַנַּֽעֲרָ֥ה הַזֹּֽאת׃

(ה) למי הנערה הזאת - וכי דרכו של בועז לשאול בנשים?

אלא דברי צניעות וחכמה ראה בה: שתי שבלים, לקטה. שלשה, אינה לקטה.

והיתה מלקטת: עומדות - מעומד. ושוכבות - מיושב. כדי שלא תשחה:

ו וַיַּ֗עַן הַנַּ֛עַר הַנִּצָּ֥ב עַל־הַקּֽוֹצְרִ֖ים וַיֹּאמַ֑ר נַֽעֲרָ֤ה מֽוֹאֲבִיָּה֙ הִ֔יא הַשָּׁ֥בָה עִֽם־נָעֳמִ֖י מִשְּׂדֵ֥י מוֹאָֽב׃

(ו) השבה עם נעמי - הטעם למעלה, תחת השי"ן. לפי שהוא לשון עבר, ואינה לשון פועלת:

ז וַתֹּ֗אמֶר אֲלַקֳּטָה־נָּא֙ וְאָֽסַפְתִּ֣י בָֽעֳמָרִ֔ים אַֽחֲרֵ֖י הַקּֽוֹצְרִ֑ים וַתָּב֣וֹא וַֽתַּעֲמ֗וֹד מֵאָ֤ז הַבֹּ֨קֶר֙ וְעַד־עַ֔תָּה זֶ֛ה שִׁבְתָּ֥הּ הַבַּ֖יִת מְעָֽט׃

(ז) ותאמר - בלבה.

אלקטה נא - לקט השבלים.

ואספתי בעמרים - שכחה של עמרים:

ח וַיֹּאמֶר֩ בֹּ֨עַז אֶל־ר֜וּת הֲל֧וֹא שָׁמַ֣עַתְּ בִּתִּ֗י אַל־תֵּֽלְכִי֙ לִלְקֹט֙ בְּשָׂדֶ֣ה אַחֵ֔ר וְגַ֛ם לֹ֥א תַֽעֲבוּרִ֖י^[1] מִזֶּ֑ה וְכֹ֥ה תִדְבָּקִ֖ין עִם־נַֽעֲרֹתָֽי׃

ט עֵינַ֜יִךְ בַּשָּׂדֶ֤ה אֲשֶׁר־יִקְצֹרוּן֙ וְהָלַ֣כְתְּ אַֽחֲרֵיהֶ֔ן הֲל֥וֹא צִוִּ֛יתִי אֶת־הַנְּעָרִ֖ים לְבִלְתִּ֣י נָגְעֵ֑ךְ וְצָמִ֗ת וְהָֽלַכְתְּ֙ אֶל־הַכֵּלִ֔ים וְשָׁתִ֕ית מֵֽאֲשֶׁ֥ר יִשְׁאֲב֖וּן הַנְּעָרִֽים׃

(ט) וצמית והלכת אל הכלים - ואם תצמאי, אל תכלמי, מלכת ולשתות מכלי המים אשר ישאבון הנערים:

י וַתִּפֹּל֙ עַל־פָּנֶ֔יהָ וַתִּשְׁתַּ֖חוּ אָ֑רְצָה וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו מַדּוּעַ֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֨יךָ֙ לְהַכִּירֵ֔נִי וְאָֽנֹכִ֖י נָכְרִיָּֽה׃

יא וַיַּ֤עַן בֹּ֨עַז֙ וַיֹּ֣אמֶר לָ֔הּ הֻגֵּ֨ד הֻגַּ֜ד לִ֗י כֹּ֤ל אֲשֶׁר־עָשִׂית֙ אֶת־חֲמוֹתֵ֔ךְ אַֽחֲרֵ֖י מ֣וֹת אִישֵׁ֑ךְ וַתַּֽעַזְבִ֞י אָבִ֣יךְ וְאִמֵּ֗ךְ וְאֶ֨רֶץ֙ מֽוֹלַדְתֵּ֔ךְ וַתֵּ֣לְכִ֔י אֶל־עַ֕ם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖עַתְּ תְּמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם׃

יב יְשַׁלֵּ֥ם יְהוָ֖ה פָּֽעֳלֵ֑ךְ וּתְהִ֨י מַשְׂכֻּרְתֵּ֜ךְ שְׁלֵמָ֗ה מֵעִ֤ם יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־בָּ֖את לַֽחֲס֥וֹת תַּֽחַת־כְּנָפָֽיו׃

יג וַ֠תֹּאמֶר אֶמְצָא־חֵ֨ן בְּעֵינֶ֤יךָ אֲדֹנִי֙ כִּ֣י נִֽחַמְתָּ֔נִי וְכִ֥י דִבַּ֖רְתָּ עַל־לֵ֣ב שִׁפְחָתֶ֑ךָ וְאָֽנֹכִי֙ לֹ֣א אֶֽהְיֶ֔ה כְּאַחַ֖ת שִׁפְחֹתֶֽיךָ׃

(יג) לא אהיה כאחת שפחתך - איני חשובה כאחת מן השפחות שלך:

יד וַיֹּאמֶר֩ לָ֨ה בֹ֜עַז לְעֵ֣ת הָאֹ֗כֶל גֹּ֤שִֽׁי הֲלֹם֙ וְאָכַ֣לְתְּ מִן־הַלֶּ֔חֶם וְטָבַ֥לְתְּ פִּתֵּ֖ךְ בַּחֹ֑מֶץ וַתֵּ֨שֶׁב֙ מִצַּ֣ד הַקֹּֽצְרִ֔ים וַיִּצְבָּט־לָ֣הּ קָלִ֔י וַתֹּ֥אכַל וַתִּשְׂבַּ֖ע וַתֹּתַֽר׃

(יד) וטבלת פתך בחומץ - מכאן שהחומץ יפה לשרב.

ויצבט לה קלי - ויושט לה. ואין לו דמיון במקרא, אלא בלשון משנה, (חגיגה פרק ג' משנה א) "אחוריים ותוך ובית הצביטה":

טו וַתָּ֖קָם לְלַקֵּ֑ט וַיְצַו֩ בֹּ֨עַז אֶת־נְעָרָ֜יו לֵאמֹ֗ר גַּ֣ם בֵּ֧ין הָֽעֳמָרִ֛ים תְּלַקֵּ֖ט וְלֹ֥א תַכְלִימֽוּהָ׃

טז וְגַ֛ם שֹׁל־תָּשֹׁ֥לּוּ לָ֖הּ מִן־הַצְּבָתִ֑ים וַֽעֲזַבְתֶּ֥ם וְלִקְּטָ֖ה וְלֹ֥א תִגְעֲרוּ־בָֽהּ׃

(טז) וגם של תשלו - שכח תשכחו. עשו עצמיכם כאילו אתם שוכחים.

תרגום כל "שגגה", "שלותא".

וכן "על השל" (שמואל ב פרק ו פסוק ז).

דבר אחר, לשון, "כי ישל זיתך".

צבתים - עמרים קטנים.

יש דוגמתו, בלשון משנה, (עיורבין פרק י' משנה א') "מצאן צבתים או כריכות":

יז וַתְּלַקֵּ֥ט בַּשָּׂדֶ֖ה עַד־הָעָ֑רֶב וַתַּחְבֹּט֙ אֵ֣ת אֲשֶׁר־לִקֵּ֔טָה וַיְהִ֖י כְּאֵיפָ֥ה שְׂעֹרִֽים׃

יח וַתִּשָּׂא֙ וַתָּב֣וֹא הָעִ֔יר וַתֵּ֥רֶא חֲמוֹתָ֖הּ אֵ֣ת אֲשֶׁר־לִקֵּ֑טָה וַתּוֹצֵא֙ וַתִּתֶּן־לָ֔הּ אֵ֥ת אֲשֶׁר־הוֹתִ֖רָה מִשָּׂבְעָֽהּ׃

יט וַתֹּאמֶר֩ לָ֨הּ חֲמוֹתָ֜הּ אֵיפֹ֨ה לִקַּ֤טְתְּ הַיּוֹם֙ וְאָ֣נָה עָשִׂ֔ית יְהִ֥י מַכִּירֵ֖ךְ בָּר֑וּךְ וַתַּגֵּ֣ד לַֽחֲמוֹתָ֗הּ אֵ֤ת אֲשֶׁר־עָֽשְׂתָה֙ עִמּ֔וֹ וַתֹּ֗אמֶר שֵׁ֤ם הָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֨ר עָשִׂ֧יתִי עִמּ֛וֹ הַיּ֖וֹם בֹּֽעַז׃

(יט) יהי מכירך ברוך - בעל השדה שנשא ונתן לך פנים ללקט בשדהו:

כ וַתֹּ֨אמֶר נָֽעֳמִ֜י לְכַלָּתָ֗הּ בָּר֥וּךְ הוּא֙ לַֽיהוָ֔ה אֲשֶׁר֙ לֹֽא־עָזַ֣ב חַסְדּ֔וֹ אֶת־הַֽחַיִּ֖ים וְאֶת־הַמֵּתִ֑ים וַתֹּ֧אמֶר לָ֣הּ נָֽעֳמִ֗י קָר֥וֹב לָ֨נוּ֙ הָאִ֔ישׁ מִֽגֹּאֲלֵ֖נוּ הֽוּא׃

(כ) את החיים ואת המתים - שזן ומפרנס את החיים, ונטפל בצורכי המתים:

כא וַתֹּ֖אמֶר ר֣וּת הַמּֽוֹאֲבִיָּ֑ה גַּ֣ם ׀ כִּֽי־אָמַ֣ר אֵלַ֗י עִם־הַנְּעָרִ֤ים אֲשֶׁר־לִי֙ תִּדְבָּקִ֔ין עַ֣ד אִם־כִּלּ֔וּ אֵ֥ת כָּל־הַקָּצִ֖יר אֲשֶׁר־לִֽי׃

כב וַתֹּ֥אמֶר נָֽעֳמִ֖י אֶל־ר֣וּת כַּלָּתָ֑הּ ט֣וֹב בִּתִּ֗י כִּ֤י תֵֽצְאִי֙ עִם־נַ֣עֲרוֹתָ֔יו וְלֹ֥א יִפְגְּעוּ־בָ֖ךְ בְּשָׂדֶ֥ה אַחֵֽר׃

כג וַתִּדְבַּ֞ק בְּנַֽעֲר֥וֹת בֹּ֨עַז֙ לְלַקֵּ֔ט עַד־כְּל֥וֹת קְצִֽיר־הַשְּׂעֹרִ֖ים וּקְצִ֣יר הַֽחִטִּ֑ים וַתֵּ֖שֶׁב אֶת־חֲמוֹתָֽהּ׃