רות פרק ג

א וַתֹּ֥אמֶר לָ֖הּ נָֽעֳמִ֣י חֲמוֹתָ֑הּ בִּתִּ֕י הֲלֹ֧א אֲבַקֶּשׁ־לָ֛ךְ מָנ֖וֹחַ אֲשֶׁ֥ר יִֽיטַב־לָֽךְ׃

ב וְעַתָּ֗ה הֲלֹ֥א בֹ֨עַז֙ מֹֽדַעְתָּ֔נוּ אֲשֶׁ֥ר הָיִ֖ית אֶת־נַֽעֲרוֹתָ֑יו הִנֵּה־ה֗וּא זֹרֶ֛ה אֶת־גֹּ֥רֶן הַשְּׂעֹרִ֖ים הַלָּֽיְלָה׃

(ב) מדעתנו - קרובינו.

הנה הוא זורה - המוץ ווונטו"ר בלע"ז.

הלילה - שהיה הדור פרוץ בגנבה וגזל, והיה ישן בגורנו לשמור גורנו:

[רש"י בראשית יח, יט]

ג וְרָחַ֣צְתְּ ׀ וָסַ֗כְתְּ^[1] וְשַׂ֧מְתְּ שמלתך (שִׂמְלֹתַ֛יִךְ) עָלַ֖יִךְ וירדתי (וְיָרַ֣דְתְּ) הַגֹּ֑רֶן אַל־תִּוָּֽדְעִ֣י לָאִ֔ישׁ עַ֥ד כַּלֹּת֖וֹ לֶֽאֱכֹ֥ל וְלִשְׁתּֽוֹת׃

(ג) ורחצת - מטנוף ע"ז שלך.

וסכת - אלו מצות.

ושמת שמלותיך - בגדים של שבת.

וירדת הגורן - "וירדתי" כתיב, זכותי תרד עמך.

אל תודעי לאיש - לבועז:

ד וִיהִ֣י בְשָׁכְב֗וֹ וְיָדַ֨עַתְּ֙ אֶת־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִשְׁכַּב־שָׁ֔ם וּבָ֛את וְגִלִּ֥ית מַרְגְּלֹתָ֖יו ושכבתי (וְשָׁכָ֑בְתְּ) וְהוּא֙ יַגִּ֣יד לָ֔ךְ אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשִֽׂין׃

ה וַתֹּ֖אמֶר אֵלֶ֑יהָ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־תֹּֽאמְרִ֥י (אֵלַ֖י) אֶֽעֱשֶֽׂה׃

ו וַתֵּ֖רֶד הַגֹּ֑רֶן וַתַּ֕עַשׂ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוַּ֖תָּה חֲמוֹתָֽהּ׃

(ו) ותרד הגורן ותעש - היא אמרה לה, "ורחצת, וסכת, ושמת שמלותיך עליך", ואחר כך, "וירדת הגורן", והיא לא עשתה כן, אלא אמרה, אם ארד כשאני מקושטת, הפוגע בי, והרואה אותי, יאמר שאני זונה. לפיכך, ירדה בתחלה הגורן, ואחר כך קשטה את עצמה, כאשר צותה חמותה:

ז וַיֹּ֨אכַל בֹּ֤עַז וַיֵּשְׁתְּ֙ וַיִּיטַ֣ב לִבּ֔וֹ וַיָּבֹ֕א לִשְׁכַּ֖ב בִּקְצֵ֣ה הָֽעֲרֵמָ֑ה וַתָּבֹ֣א בַלָּ֔ט וַתְּגַ֥ל מַרְגְּלֹתָ֖יו וַתִּשְׁכָּֽב׃

(ז) וייטב לבו - עסק בתורה.

ותבא בלט - בנחת:

ח וַֽיְהִי֙ בַּֽחֲצִ֣י הַלַּ֔יְלָה וַיֶּֽחֱרַ֥ד הָאִ֖ישׁ וַיִּלָּפֵ֑ת וְהִנֵּ֣ה אִשָּׁ֔ה שֹׁכֶ֖בֶת מַרְגְּלֹתָֽיו׃

(ח) ויחרד האיש - כסבור שד הוא, ובקש לזעוק, והיא אחזתו, ולפפתו בזרועותיה.

וילפת - ואחז, כמו, (שופטים טז) "וילפת שמשון".

והנה אשה - נתן ידו על ראשה, והכיר שהיא אשה:

ט וַיֹּ֖אמֶר מִי־אָ֑תְּ וַתֹּ֗אמֶר אָֽנֹכִי֙ ר֣וּת אֲמָתֶ֔ךָ וּפָֽרַשְׂתָּ֤ כְנָפֶ֨ךָ֙ עַל־אֲמָ֣תְךָ֔ כִּ֥י גֹאֵ֖ל אָֽתָּה׃

(ט) ופרשת כנפך - כנף בגדך. לכסותי בטליתך. והוא לשון נישואין.

כי גואל אתה - לגאול נחלת אישי.

כמו שנאמר, (ויקרא כה) "בא גואלו הקרוב אליו, וגאל" וגומר.

וחמותי ואני צריכות למכור נחלתנו, ועתה עליך לקנות, קנה גם אותי עמה. שיזכר שם המת על נחלתו. כשאבא על השדה, יאמרו, זאת אשת מחלון:

י וַיֹּ֗אמֶר בְּרוּכָ֨ה אַ֤תְּ לַֽיהוָה֙ בִּתִּ֔י הֵיטַ֛בְתְּ חַסְדֵּ֥ךְ הָאַֽחֲר֖וֹן מִן־הָֽרִאשׁ֑וֹן לְבִלְתִּי־לֶ֗כֶת אַֽחֲרֵי֙ הַבַּ֣חוּרִ֔ים אִם־דַּ֖ל וְאִם־עָשִֽׁיר׃

(י) מן הראשון - אשר עשית עם חמותך:

יא וְעַתָּ֗ה בִּתִּי֙ אַל־תִּ֣ירְאִ֔י כֹּ֥ל אֲשֶׁר־תֹּֽאמְרִ֖י אֶֽעֱשֶׂה־לָּ֑ךְ כִּ֤י יוֹדֵ֨עַ֙ כָּל־שַׁ֣עַר עַמִּ֔י כִּ֛י אֵ֥שֶׁת חַ֖יִל אָֽתְּ׃

יב וְעַתָּה֙ כִּ֣י אָמְנָ֔ם כִּ֥י אם גֹאֵ֖ל אָנֹ֑כִי וְגַ֛ם יֵ֥שׁ גֹּאֵ֖ל קָר֥וֹב מִמֶּֽנִּי׃

(יב) ועתה כי אמנם - "אם" כתיב, ולא קרי. כלומר, משמע, ספק ודאי, יש גואל קרוב ממנו. (ס"א, "אם" משמע ספק, והוא ודאי). אמר רבי יהושע בן לוי, שלמון ואלימלך וטוב אחים היו, ומהו "אשר לאחינו" לאלימלך. לעולם קורא אדם את דודו, אחיו. כענין שנאמר, (בראשית יד) "וישמע אברם כי נשבה אחיו". והלא אברהם דודו היה? כך היה בועז לאלימלך, בן אחיו, קרובו של מחלון, אבל טוב היה קרוב יותר. 

קרוב ממני - שהוא אח ואני בן אח:

יג לִ֣ינִי ׀ הַלַּ֗יְלָה וְהָיָ֤ה בַבֹּ֨קֶר֙ אִם־יִגְאָלֵ֥ךְ טוֹב֙ יִגְאָ֔ל וְאִם־לֹ֨א יַחְפֹּ֧ץ לְגָֽאֳלֵ֛ךְ וּגְאַלְתִּ֥יךְ אָנֹ֖כִי חַי־יְהוָ֑ה שִׁכְבִ֖י עַד־הַבֹּֽקֶר׃

(יג) ליני הלילה - ליני בלא איש. 

חי ה' - אמרה לו, בדברים אתה מוציאני? קפץ ונשבע לה, שאינה מוציאה בדברים. ויש מרבותינו אמרו, ליצרו נשבע. שהיה יצרו מקטרגו, אתה פנוי והיא פנויה, בא עליה. ונשבע, שלא יבא עליה, אלא על ידי נישואין:

יד וַתִּשְׁכַּ֤ב מַרְגְּלוֹתָו֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וַתָּ֕קָם בטרום (בְּטֶ֛רֶם) יַכִּ֥יר אִ֖ישׁ אֶת־רֵעֵ֑הוּ וַיֹּ֨אמֶר֙ אַל־יִוָּדַ֔ע כִּי־בָ֥אָה הָֽאִשָּׁ֖ה הַגֹּֽרֶן׃

(יד) ויאמר אל יודע - מוסב על "ותקם בטרם יכיר", הוא זרז לקום, כי אמר בלבו, אין כבודי שיודע כי באה האשה הגורן:

טו וַיֹּ֗אמֶר הָ֠בִי הַמִּטְפַּ֧חַת אֲשֶׁר־עָלַ֛יִךְ וְאֶֽחֳזִי־בָ֖הּ וַתֹּ֣אחֶז בָּ֑הּ וַיָּ֤מָד שֵׁשׁ־שְׂעֹרִים֙ וַיָּ֣שֶׁת עָלֶ֔יהָ וַיָּבֹ֖א הָעִֽיר׃

(טו) שש שעורים - אי אפשר לומר שש סאין, שאין דרכה של אשה לשאת כמשאוי זה. אלא שש שעורים ממש. ורמז לה, שעתיד לצאת ממנה בן, שמתברך בשש ברכות. רוח: חכמה, ובינה, עצה, וגבורה, רוח: דעת, ויראת ה':

טז וַתָּבוֹא֙ אֶל־חֲמוֹתָ֔הּ וַתֹּ֖אמֶר מִי־אַ֣תְּ בִּתִּ֑י וַתַּ֨גֶּד־לָ֔הּ אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר עָֽשָׂה־לָ֖הּ הָאִֽישׁ׃

יז וַתֹּ֕אמֶר שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה נָ֣תַן לִ֑י כִּ֚י אָמַ֣ר (אֵלַ֔י) אַל־תָּב֥וֹאִי רֵיקָ֖ם אֶל־חֲמוֹתֵֽךְ׃

יח וַתֹּ֨אמֶר֙ שְׁבִ֣י בִתִּ֔י עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר תֵּֽדְעִ֔ין אֵ֖יךְ יִפֹּ֣ל דָּבָ֑ר כִּ֣י לֹ֤א יִשְׁקֹט֙ הָאִ֔ישׁ כִּֽי־אִם־כִּלָּ֥ה הַדָּבָ֖ר הַיּֽוֹם׃

(יח) כי אם כלה - האיש את הדבר היום: