יז וַיְהִ֧י הַמַּבּ֛וּל אַרְבָּעִ֥ים י֖וֹם עַל־הָאָ֑רֶץ וַיִּרְבּ֣וּ הַמַּ֗יִם וַיִּשְׂאוּ֙ אֶת־הַתֵּבָ֔ה וַתָּ֖רָם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ׃

(יז) ותרם מעל הארץ - משוקעת הייתה במים אחת עשרה אמה, כספינה טעונה, המשוקעת מקצתה במים. ומקראות שלפנינו, יוכיחו^[1]: 

יח וַיִּגְבְּר֥וּ הַמַּ֛יִם וַיִּרְבּ֥וּ מְאֹ֖ד עַל־הָאָ֑רֶץ וַתֵּ֥לֶךְ הַתֵּבָ֖ה עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם׃

(יח) ויגברו - מאליהן:

יט וְהַמַּ֗יִם גָּ֥בְר֛וּ מְאֹ֥ד מְאֹ֖ד עַל־הָאָ֑רֶץ וַיְכֻסּ֗וּ כָּל־הֶֽהָרִים֙ הַגְּבֹהִ֔ים אֲשֶׁר־תַּ֖חַת כָּל־הַשָּׁמָֽיִם׃

כ חֲמֵ֨שׁ עֶשְׂרֵ֤ה אַמָּה֙ מִלְמַ֔עְלָה גָּֽבְר֖וּ הַמָּ֑יִם וַיְכֻסּ֖וּ הֶֽהָרִֽים׃

(כ) חמש עשרה אמה מלמעלה - למעלה של כל גובה כל ההרים, לאחר שהושוו המים לראשי ההרים:^[2]

כא וַיִּגְוַ֞ע כָּל־בָּשָׂ֣ר ׀ הָֽרֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֗רֶץ בָּע֤וֹף וּבַבְּהֵמָה֙ וּבַ֣חַיָּ֔ה וּבְכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל־הָאָ֑רֶץ וְכֹ֖ל הָֽאָדָֽם׃

כב כֹּ֡ל אֲשֶׁר֩ נִשְׁמַת־ר֨וּחַ חַיִּ֜ים בְּאַפָּ֗יו מִכֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר בֶּחָֽרָבָ֖ה מֵֽתוּ׃

(כב) נשמת רוח חיים - נשימה של רוח חיים:

אשר בחרבה - ולא דגים שבים:

כג וַיִּ֜מַח אֶֽת־כָּל־הַיְק֣וּם ׀ אֲשֶׁ֣ר ׀ עַל־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֗ה מֵֽאָדָ֤ם עַד־בְּהֵמָה֙ עַד־רֶ֨מֶשׂ֙ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיִּמָּח֖וּ מִן־הָאָ֑רֶץ וַיִּשָּׁ֧אֶר אַךְ־נֹ֛חַ וַֽאֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָֽה׃

(כג) וימח - לשון ויפעל הוא. ואינו לשון ויפעל. והוא מגזרת, "ויפן", "ויבן". כל תיבה שסופה ה"א, כגון בנה, מחה, קנה, כשהוא נותן וי"ו יו"ד בראשה נקוד בחירק תחת היו"ד:

אך נח^[3] - לבד נח, זהו פשוטו. ומדרש אגדה, היה גונח וכוהה דם, מטורח הבהמות והחיות. ויש אומרים, שאיחר מזונות לארי, והכישו. ועליו נאמר, (משלי יא לא) "הן צדיק בארץ ישולם".

כד וַיִּגְבְּר֥וּ הַמַּ֖יִם עַל־הָאָ֑רֶץ חֲמִשִּׁ֥ים וּמְאַ֖ת יֽוֹם׃

בראשית פרק ח

א וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־נֹ֔חַ וְאֵ֤ת כָּל־הַֽחַיָּה֙ וְאֶת־כָּל־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָ֑ה וַיַּֽעֲבֵ֨ר אֱלֹהִ֥ים ר֨וּחַ֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וַיָּשֹׁ֖כּוּ הַמָּֽיִם׃

(א) ויזכור אלהים - זה השם מידת הדין הוא, ונהפכה למדת רחמים על ידי תפלת הצדיקים. ורשעתן של רשעים, הופכת מידת רחמים למדת הדין. שנאמר (בראשית ו, ה) "וירא ה' כי רבה רעת האדם וגו' ויאמר ה' אמחה", והוא שם מידת רחמים:

ויזכור אלהים את נח וגו' - מה זכר להם לבהמות? זכות שלא השחיתו דרכם קודם לכן, ושלא שמשו בתיבה^[4].

ויעבר אלהים רוח - רוח תנחומין והנחה עברה לפניו:

על הארץ - על עסקי הארץ:

וישכו - כמו (אסתר ב, א) כשוך חמת המלך לשון הנחת חמה:

ב וַיִּסָּֽכְרוּ֙ מַעְיְנֹ֣ת תְּה֔וֹם וַֽאֲרֻבֹּ֖ת הַשָּׁמָ֑יִם וַיִּכָּלֵ֥א הַגֶּ֖שֶׁם^[5] מִן־הַשָּׁמָֽיִם׃

(ב) ויסכרו מעינות - כשנפתחו כתיב (ז, יא) "כל מעינות", וכאן אין כתיב "כל"? לפי שנשתיירו מהם אותן שיש בהם צורך לעולם. כגון חמי טבריא, וכיוצא בהם:

ויכלא - וימנע. כמו (תהילים מ, יב) לא תכלא רחמיך, (בראשית כג, ו) לא יכלה ממך:

ג וַיָּשֻׁ֧בוּ הַמַּ֛יִם מֵעַ֥ל הָאָ֖רֶץ הָל֣וֹךְ וָשׁ֑וֹב וַיַּחְסְר֣וּ הַמַּ֔יִם מִקְצֵ֕ה חֲמִשִּׁ֥ים וּמְאַ֖ת יֽוֹם׃

(ג) מקצה חמישים ומאת יום - התחילו לחסור. והוא אחד בסיוון. כיצד? בעשרים ושבעה בכסלו פסקו הגשמים. הרי שלשה מכסלו, ועשרים ותשעה מטבת, הרי שלושים ושתים. ושבט ואדר וניסן ואייר, מאה ושמונה עשר. הרי מאה וחמישים^[6]:

ד וַתָּ֤נַח הַתֵּבָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֔י בְּשִׁבְעָֽה־עָשָׂ֥ר י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ עַ֖ל הָרֵ֥י אֲרָרָֽט׃

(ד) בחדש השביעי - סיון. והוא שביעי לכסלו, שבו פסקו הגשמים:

בשבעה עשר יום - מכאן אתה למד שהייתה התיבה משוקעת במים אחת עשרה אמה. שהרי כתיב, (פסוק ה) "בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים", זה אב שהוא עשירי (למרחשוון) לירידת גשמים. והם היו גבוהים על ההרים חמש עשרה אמה. וחסרו מיום אחד בסיוון עד אחד באב, חמש עשרה אמה לששים יום. הרי אמה לארבעה ימים. נמצא שבששה עשר בסיוון לא חסרו אלא ארבע אמות. ונחה התיבה ליום המחרת. למדת שהייתה משוקעת אחת עשרה אמה במים שעל ראשי ההרים^[7]:

ה וְהַמַּ֗יִם הָיוּ֙ הָל֣וֹךְ וְחָס֔וֹר עַ֖ד הַחֹ֣דֶשׁ הָֽעֲשִׂירִ֑י בָּֽעֲשִׂירִי֙ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֔דֶשׁ נִרְא֖וּ רָאשֵׁ֥י הֶֽהָרִֽים׃

(ה) בעשירי נראו ראשי ההרים - זה אב. שהוא עשירי למרחשוון שהתחיל הגשם. ואם תאמר הוא אלול, ועשירי לכסלו שפסק הגשם. כשם שאתה אומר "בחדש השביעי" סיון, והוא שביעי להפסקה? אי אפשר לומר כן. על כרחך שביעי אי אתה מונה אלא להפסקה. שהרי לא כלו ארבעים יום של ירידת גשמים, ומאה וחמישים של תגבורת המים עד אחד בסיון. ואם אתה אומר שביעי לירידה, אין זה סיוון. ו"העשירי" אי אפשר למנות, אלא לירידה. שאם אתה אומר להפסקה, והוא אלול. אי אתה מוצא, (פסוק יג) "בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ"? שהרי מקץ ארבעים משנראו ראשי ההרים, שלח את העורב. ועשרים ואחד יום הוחיל בשליחות היונה. הרי שישים יום משנראו ראשי ההרים, עד שחרבו פני האדמה. ואם תאמר באלול נראו, נמצא שחרבו במרחשוון. והוא קורא אותו "ראשון"?! ואין זה אלא תשרי, שהוא ראשון לבריאת עולם. ולרבי יהושע, הוא ניסן^[8]:

ו וַיְהִ֕י מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֣ים י֑וֹם וַיִּפְתַּ֣ח נֹ֔חַ אֶת־חַלּ֥וֹן הַתֵּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃

(ו) מקץ ארבעים יום - משנראו ראשי ההרים:

את חלון התיבה אשר עשה - לצוהר. ולא זה פתח התיבה העשוי לביאה ויציאה^[9]:

ז וַיְשַׁלַּ֖ח אֶת־הָֽעֹרֵ֑ב וַיֵּצֵ֤א יָצוֹא֙ וָשׁ֔וֹב עַד־יְבֹ֥שֶׁת הַמַּ֖יִם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ׃

(ז) יצוא ושוב - הולך ומקיף סביבות התיבה. ולא הלך בשליחותו. שהיה חושדו על בת זוגו. כמו ששנינו באגדת חלק (סנהדרין קח ב):

עד יבשת המים - פשוטו כמשמעו. אבל מדרש אגדה: מוכן היה העורב לשליחות אחרת, בעצירת גשמים בימי אליהו. שנאמר, (מלכים א' יז, ו) "והעורבים מביאים לו לחם ובשר":

ח וַיְשַׁלַּ֥ח אֶת־הַיּוֹנָ֖ה מֵֽאִתּ֑וֹ לִרְאוֹת֙ הֲקַ֣לּוּ הַמַּ֔יִם מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃

(ח) וישלח את היונה - לסוף שבעה ימים. שהרי כתיב, (פסוק י) "ויחל עוד שבעה ימים אחרים", מכלל זה אתה למד שאף בראשונה הוחיל שבעה ימים:

וישלח - אין זה לשון שליחות, אלא לשון שלוח. שלחה ללכת לדרכה. ובזו יראה אם קלו המים. שאם תמצא מנוח לא תשוב אליו:

ט וְלֹֽא־מָצְאָה֩ הַיּוֹנָ֨ה מָנ֜וֹחַ לְכַף־רַגְלָ֗הּ וַתָּ֤שָׁב אֵלָיו֙ אֶל־הַתֵּבָ֔ה כִּי־מַ֖יִם עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֑רֶץ וַיִּשְׁלַ֤ח יָדוֹ֙ וַיִּקָּחֶ֔הָ וַיָּבֵ֥א אֹתָ֛הּ אֵלָ֖יו אֶל־הַתֵּבָֽה׃

י וַיָּ֣חֶל ע֔וֹד שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים אֲחֵרִ֑ים וַיֹּ֛סֶף שַׁלַּ֥ח אֶת־הַיּוֹנָ֖ה מִן־הַתֵּבָֽה׃

(י) ויחל - לשון המתנה. וכן (איוב כט כא) "לי שמעו ויחלו". והרבה יש במקרא:

יא וַתָּבֹ֨א אֵלָ֤יו הַיּוֹנָה֙ לְעֵ֣ת עֶ֔רֶב וְהִנֵּ֥ה עֲלֵה־זַ֖יִת טָרָ֣ף בְּפִ֑יהָ וַיֵּ֣דַע נֹ֔חַ כִּי־קַ֥לּוּ הַמַּ֖יִם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ׃

(יא) טרף בפיה - אומר אני שזכר היה. לכן קוראו פעמים לשון זכר, ופעמים לשון נקבה. לפי שכל יונה שבמקרא לשון נקבה. כמו: (שה"ש ה, יב) "כיונים על אפיקי מים רוחצות". (יחזקאל ז, טז) "כיוני הגאיות כולם הומות". וכמו (הושע ז, יא) "כיונה פותה":

טרף - חטף. ומדרש אגדה: לשון מזון. ודרשו, "בפיה", לשון מאמר. אמרה: "יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב"ה, ולא מתוקין כדבש, בידי בשר ודם"^[10]:

יב וַיִּיָּ֣חֶל ע֔וֹד שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים אֲחֵרִ֑ים וַיְשַׁלַּח֙ אֶת־הַיּוֹנָ֔ה וְלֹֽא־יָסְפָ֥ה שׁוּב־אֵלָ֖יו עֽוֹד׃

(יב) וייחל - הוא לשון "ויחל", אלא שזה לשון ויפעל, וזה לשון ויתפעל. ויחל = וימתין. וייחל = ויתמתן:

יג וַ֠יְהִי בְּאַחַ֨ת וְשֵׁשׁ־מֵא֜וֹת שָׁנָ֗ה בָּֽרִאשׁוֹן֙ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֔דֶשׁ חָֽרְב֥וּ הַמַּ֖יִם מֵעַ֣ל הָאָ֑רֶץ וַיָּ֤סַר נֹ֨חַ֙ אֶת־מִכְסֵ֣ה הַתֵּבָ֔ה וַיַּ֕רְא וְהִנֵּ֥ה חָֽרְב֖וּ פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃

(יג) בראשון - לרבי אליעזר הוא תשרי, ולרבי יהושע הוא ניסן:

חרבו - נעשה כמין טיט, שקרמו פניה של מעלה:

יד וּבַחֹ֨דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י בְּשִׁבְעָ֧ה וְעֶשְׂרִ֛ים י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ יָֽבְשָׁ֖ה הָאָֽרֶץ׃ {ס}

(יד) בשבעה ועשרים - וירידתן בחדש השני בי"ז, אלו אחד עשר ימים שהחמה יתירה על הלבנה. שמשפט דור המבול שנה תמימה היה:

יבשה - נעשה גריד כהלכתה:

Questions on Parshas Noach Shelishi